חיית ז'בודן: שלוש שנים של אימה שצרפת מעולם לא פענחה
בקיץ 1764 הייתה פרובינציית ז'בודן אחת הפינות העניות ביותר בצרפת. היא השתרעה על רמות הגרניט של המרז'ריד, בשטח שהוא היום מחוז לוזר והקצה הדרומי של הוט-לואר: אדמה דלה, מרעה גבוה, כפרים מפוזרים וחורפים ארוכים. התושבים התפרנסו מבקר, מכבשים ומעיזים, ואת העדרים שמר מי שאפשר היה לפנות מהשדות. לרוב היו אלה ילדים, ולרוב הם היו לבדם.
ב-30 ביוני 1764 נהרגה נערה בת ארבע עשרה בשם ז'אן בולה, סמוך ללנגון. פנקס הקהילה רשם שהיא נהרגה בידי החיה הטורפת. היא נחשבת לקורבן הראשון של מה שצרפת תכנה עד מהרה חיית ז'בודן. בתוך שבועות היו עוד. עד הסתיו התפשטו התקיפות מערבה וצפונה על פני המרז'ריד, ונוצרה תבנית שתחזור על עצמה שלוש שנים: הקורבן היה כמעט תמיד לבדו, כמעט תמיד רועה עדר, וכמעט תמיד אישה, נערה או ילד. החיה כיוונה לראש ולגרון.
ניצולים ועדי ראייה נחקרו בידי כמרי הקהילות, פקידים מקומיים וקציני צבא, והתיאורים שלהם היו עקביים באופן יוצא דופן. הם דיברו על חיה בגודל עגל או פר צעיר, גבוהה יותר מזאב בכתפיים, בעלת פרווה אדמדמה או חומה-צהובה, פס כהה לאורך עמוד השדרה, חזה רחב, ראש שטוח וגדול מאוד עם אוזניים קטנות וזקופות, וזנב ארוך ועבה. רבים התעקשו שהיא אינה נעה כמו זאב. וכמעט כולם אמרו את אותו הדבר על התנהגותה: היא לא פחדה מבני אדם.
התגובה החלה מקומית והסלימה במהירות. הוקמו מיליציות כפריות, ואיכרים חמושים סרקו את היערות. בסתיו 1764 הגיע סרן ז'אן-בטיסט דואמל עם פלוגת דרגונים וארגן מצודים גדולים לאורך החורף, לעתים בהובלת אלפי כפריים בשורה אחת על פני השלג. פוזרו פיתיונות מורעלים. זאבים נורו, לפעמים עשרות בעונה. התקיפות לא פסקו.
ב-12 בינואר 1765 קיבלה הפרשה גיבור. בכפר וילארה, סמוך לשנאלי, הותקפה קבוצת ילדים שרעתה בקר. ז'אק פורטפה, בן שתים עשרה, שמר על לכידות הקבוצה והוביל אותה להדוף את החיה במקלות וברמחים מאולתרים, עד שנאלצה לשחרר ילד שכבר תפסה. הסיפור הגיע לוורסאי. לואי החמישה עשר הורה לתגמל את הילדים, העניק לפורטפה קצבה ומימן את לימודיו, וציווה להשמיד את החיה.
תשומת הלב המלכותית הפכה מקרה חירום כפרי לסיפור חדשותי בינלאומי, כנראה אחד הראשונים מסוגו. העיתון קורייה ד'אביניון, בעריכת פרנסואה מורנאס, פרסם את הפרשה כסדרה של ידיעות עובדתיות קצרות, בסגנון שהיה אז חדש. עיתוני פריז אימצו את הסיפור, ומשם הוא נדד ללונדון, לארצות השפלה ורחוק יותר. תחריטים של החיה הודפסו ונמכרו ברחבי אירופה. הוכרז פרס מלכותי, ששת אלפים ליברים ואחר כך יותר, סכום שאיכר מז'בודן לא יכול היה לדמיין.
בפברואר 1765 שלח הכתר אנשי מקצוע. ז'אן-שארל ווֹמל ד'אנוואל, צייד זאבים מנורמנדי שנאמר עליו שהרג כאלף ומאתיים זאבים בימיו, הגיע עם בנו ז'אן-פרנסואה ועם להקת כלבי גישוש. הם בילו חודשים ברמות, הסתכסכו עם השלטונות המקומיים, ולא הרגו דבר שעצר את התקיפות. ביוני הם הוחזרו הביתה.
מחליפם היה פרנסואה אנטואן, נושא הרובה של המלך וסגן ציד המלוכה, אדם בשנות השבעים לחייו שהגיע עם חיילים, כלבים וסמכות מלאה. הוא פעל בשיטתיות לאורך הקיץ והזיז את מפקדתו מקהילה לקהילה לפי הדיווחים שהגיעו.
ב-11 באוגוסט 1765, ליד פולאק, הותקפה צעירה בשם מארי-ז'אן ואלה בעת שחצתה נחל, והדפה את החיה כשפצעה אותה בחזה בכידון שהורכב על מוט. אנטואן עצמו דיווח על המקרה וכינה אותה עלמת ז'בודן. פסל באוֹבר מנציח אותה.
ב-20 בספטמבר 1765, ביערות שהיו שייכים למנזר המלכותי שאז, ירה אנטואן בזאב אפור גדול במיוחד. גובהו בכתפיים היה כשמונים סנטימטרים, אורכו כמטר שבעים ומשקלו כשישים קילוגרם, גדול באופן חריג לזאב צרפתי. עדים שהובאו לראות את הפגר אמרו שהצלקות שלו תואמות פציעות שהם עצמם גרמו לחיה, ודווח שנמצאו בקיבתו שרידי אדם. החיה הופשטה, פוחלצה והובלה לוורסאי, שם הוצגה בפני לואי החמישה עשר. אנטואן תוגמל ונשלח לביתו. באוקטובר הרג את מה שתואר כבת זוגו של הזאב וגוריו. מבחינת החצר, הפרשה נסגרה.
היא לא נסגרה. בדצמבר 1765 חודשו ההרג באזור לה בסייר-סן-מארי, והוא נמשך לאורך 1766 ואל תוך 1767. הגל השני, שגבה עוד שלושים עד ארבעים חיים, כמעט לא זכה לתשומת לב מחוץ לפרובינציה. למלך כבר הוצגה חיה מתה, העיתונים עברו הלאה, ופקידים באזור הבינו שפתיחה מחדש של התיק אינה רצויה. תושבי המרז'ריד נותרו להתמודד לבדם.
וכך עשו. ב-19 ביוני 1767 ארגן המרקיז ד'אפשר ציד גדול במורדות שמעל סוֹן ד'אוֹבר, בצלע הר מושה. בין כמה מאות האנשים בשורה היה איכר מקומי בשם ז'אן שסטל. הוא ירה בחיה. התקיפות פסקו, ולא חזרו לעולם.
למחרת נערך דוח רשמי שנחתם, בין השאר, בידי הנוטריון המלכותי רוֹש אטיין מארן. הוא תיאר חיה שנראתה כמו זאב אך הייתה, בלשונו, יוצאת דופן ושונה מאוד בצורתה: ראש גדול מדי, פרופורציות גוף חריגות, ופרווה שצבעה לא תאם את זאבי האזור. שוב דווח על שרידי אדם בקיבה. הפגר הובל צפונה בחום אמצע הקיץ לעבר וורסאי. עד שהגיע כבר נרקב לחלוטין והושלך. שום חלק מהחיה לא שרד. לא נערך נתיחה בידי חוקר טבע, לא נשמרו עצמות, לא נשתמרה עור, ולא נותר פריט באף אוסף.
גם החשבון מעולם לא נסגר. מחקר מפורט שפורסם ב-1987 מנה 210 תקיפות, 113 הרוגים ו-49 פצועים, כאשר 98 מן ההרוגים נאכלו חלקית. היסטוריונים אחרים, העובדים ישירות מפנקסי הקהילות ומנכים רישומים מעורפלים, מעמידים את מספר ההרוגים על כמאה. הפנקסים הם הראיה המוצקה ביותר ששרדה, ובנקודה אחת הם חד משמעיים: המתים היו ברובם המכריע נשים, נערות וילדים, אנשים שעבדו בחוץ, לבדם וללא נשק, בנוף פתוח.
שלוש שנים, כמאה קברים, שתי משלחות מלכותיות, מסע עיתונות בינלאומי ושתי חיות שנורו והוכרזו כחיה. מה שאיש מעולם לא הציג היה גופה שחוקר טבע בדק ונתן לה שם.
מסקנות ושאלות פתוחות
הקריאה ההיסטורית המקובלת היום היא שלא היה מפלצת אחת. ג'יי מ' סמית', בספרו מפלצות ז'בודן (2011), טוען שז'בודן סבלה מבעיית זאבים חמורה במקום שבו ילדים לא חמושים רעו לבדם, ושהחיה היחידה הורכבה בדיעבד בידי העיתונות ובידי מלוכה שנזקקה נואשות לניצחון גלוי. ז'אן-מארק מוריסו, שתיעד תקיפות זאבים ברחבי צרפת לאורך שלוש מאות שנים ומונה אלפי הרוגים, ממקם את ז'בודן בקצה הקיצוני של תופעה אמיתית וחוזרת ולא מחוצה לה. חולשת הקריאה הזו היא שהיא מסבירה את הבהלה החברתית טוב יותר מאשר את העדויות הפיזיות, ואינה מסבירה מדוע ההרג פסק בדיוק כזה ביוני 1767.
תיאוריה שנייה גורסת שמדובר בהכלאה של זאב וכלב, או בכמה כאלה. הכלאות עשויות להיות גדולות יותר, בעלות צבע שונה והרבה פחות חוששות מבני אדם מזאבים בטבע, וזה מתאים גם לתיאורים וגם להתנהגות. החולשה פשוטה: בלי שרידים לבדיקה, אי אפשר לאשש ואי אפשר להפריך.
יש הטוענים לחיה אקזוטית: צבוע מפוספס, אריה צעיר, או חיה שנמלטה מאחד מגני החיות הפרטיים שאצילי אירופה החזיקו אז. זה היה מסביר את המוזרות שעדים דיווחו עליה. מנגד עומדים היעדר כל תיעוד של בריחה כזו, הקושי שחיה מיובאת תשרוד שלושה חורפים במרז'ריד בעודה חומקת מאלפי ציידים, והעובדה שדוח 1767, על כל מוזרויותיו, תיאר שיניים המתאימות לבן משפחת הכלביים.
קו טיעון אפל יותר, המזוהה בעיקר עם מישל לואי, גורס שהיה מעורב אדם: חיה שהוחזקה, אולפה או הוגנה בידי מישהו, כשהחשד מופנה למשפחת שסטל. תומכיו מציינים את המוניטין המקומי הרע של המשפחה, את הטענה שאחד הבנים החזיק חיות, ואת הדיוק שבו נגמר ההרג ברגע שז'אן שסטל ירה. כתיאוריה היא נותרת נסיבתית לגמרי. שום מסמך מן התקופה אינו מאשים אותם בדבר מעין זה.
מה שבאמת נותר בלתי מוסבר צר יותר מן האגדה, אך אמיתי. זאב שאז של אנטואן היה חיה גדולה בצורה חריגה, ובכל זאת ההרג התחדש כשלושה חודשים אחרי שנורה. החיה של שסטל סיימה אותו, ובכל זאת איש שהוסמך לזהות אותה מעולם לא בדק אותה, וחוקרים בני זמננו הטילו ספק במהימנות דוח 1767 שמתאר אותה. פרופיל הקורבנות מתאים לטריפה של המטרות הקטנות והמבודדות ביותר, אך התעוזה החוזרת לאור יום, סמוך לכפרים ובנוכחות מבוגרים, חריגה עבור זאבים בתיעוד ההיסטורי.
השאלות הפתוחות הן אלה. האם הייתה חיה אחת, זוג, או רצף מתחלף שלהן לאורך שלוש שנים? מדוע פסקו התקיפות בין ספטמבר לדצמבר 1765, ומה אומרת ההפסקה הזו על ההרג של אנטואן? האם הזאב המפוחלץ שנשלח לוורסאי, שאבד מזמן, היה פותר את השאלה לו נשמר? והאם פנקסי הקהילות של לוזר והוט-לואר עדיין יכולים להניב ספירה מדויקת יותר מזו שבידינו? חיית ז'בודן אינה תעלומה בגלל מחסור בעדים. היא נותרה בלתי פתורה מפני שפריט הראיה היחיד שבאמת חשב הורשה להירקב על עגלה בקיץ 1767.