הבוקר שבו התפוצץ אי בל: הבזק חזק דיו כדי להדליק לוויין ניטור גרעיני
אי בל שוכן במפרץ קונספשן, במרחק הפלגה קצרה מחופי ניופאונדלנד. במשך רוב המאה העשרים הוא היה עיירת ברזל: מכרות וובנה השתרעו מתחת לקרקעית הים והעסיקו אלפים עד שנסגרו ב-1966, והותירו אחריהם נוף של פירים, ערמות סיגים ומנהרות נטושות. עד 1978 היה האי קהילה כפרית שקטה של חוות ויישובים קטנים. בבוקר יום ראשון, 2 באפריל 1978, בסביבות השעה אחת עשרה, פגע בו פיצוץ שמעולם לא הוסבר באופן חד משמעי.
תושבים באזור ביקפורדוויל, בצדו הדרום-מערבי של האי, תיארו הבזק ואחריו פיצוץ. נער בן שתים עשרה בשם דארין ביקפורד סיפר שראה כדור אור שהופיע מתוך שום דבר, עם כחול יפהפה במרכזו מוקף בכתום ובצהוב. הקול שבא אחריו נשמע מעבר למפרץ בסנט ג'ונס, שם חשו אנשים זעזוע, ודווח מיישובים רחוקים כמו הארבור גרייס וקייפ ברויל, כחמישים וחמישה קילומטרים משם. חלונות רעדו ונשברו. בהתחלה הניחו שמכל דלק או קו גז התפוצצו, או שמטוס התרסק.
הנזק על האי עצמו היה מרוכז ומוזר. בבית משפחת ביקפורד עף נתיך מקופסת הנתיכים ועבר כשישה מטרים ברוחב החדר עם פס של להבה כחולה מאחוריו. סככה שהוצמדה לאסם המשפחתי הורמה מיסודותיה, וכמה תרנגולות שבתוכה נהרגו. ביישוב הסמוך לאנס קוב התפוצצו מקלטי טלוויזיה. ברחבי האזור הפגוע נחרך חיווט הבתים, מכשירי חשמל הושמדו, קופסאות נתיכים נמסו, וגומי בתוך אביזרי חשמל נמצא אחר כך מותך. בשדה נמצאו שני חורים בצורת גביע, כל אחד בעומק של כשישים סנטימטרים וברוחב של כתשעים. לא היו הרוגים. כמה אנשים נפצעו קל וסבלו מהלם הדף.
שום דבר במצב המקומי לא הציע סיבה ברורה. המכרות היו סגורים כבר שתים עשרה שנים. לא היה על האי מפעל תעשייתי שיכול לייצר פיצוץ בסדר גודל כזה. ולפי רישומי המטאורולוגיה, לא הייתה סופת רעמים. ברק כדורי הועלה כאפשרות תוך ימים ונדחה ברובו בידי מטאורולוגים בנימוק שתנאי האטמוספרה באותו בוקר לא תמכו בו.
ואז השתנה סדר הגודל של הסיפור. ההבזק היה בהיר מספיק כדי להיקלט בלווייני וֶלָה. ולה הייתה תוכנית אמריקאית שהחלה ב-1963 כדי לאמת עמידה באמנת האיסור החלקי על ניסויים גרעיניים, באמצעות לוויינים במסלול גבוה הנושאים חיישנים אופטיים שנועדו לתפוס את ההבזק הכפול האופייני לפיצוץ גרעיני אטמוספרי, לצד גלאי קרני רנטגן, גמא ונייטרונים. קליטה של ולה לא הייתה עניין של מה בכך. משמעותה שמשהו מעל ניופאונדלנד ייצר חתימה אופטית חזקה מספיק כדי להפעיל מכשירים שנבנו כדי לחפש פיצוצים גרעיניים בכל מקום על פני כדור הארץ.
שני מדענים ממעבדת לוס אלמוס במקסיקו החדשה הגיעו לאי בל: ג'ון וורן, פיזיקאי פלזמה, ורוברט פריימן. הם הלכו על הקרקע הפגועה, בחנו את החורים, בדקו חיווט וציוד שניזוקו ושוחחו עם התושבים. הגעתם, והעובדה שמעבדת הנשק הגרעיני האמריקאית בכלל גילתה עניין, הותירו על האי רושם שלא דהה.
וורן ופריימן הסיקו שהאירוע היה סופר-ברק. סופר-ברק הוא פריקת ברק חזקה במיוחד, גדולה בסדרי גודל מפריקה רגילה, בערך פי מאה עוצמתית יותר ולפי הערכות מסוימות הרבה יותר, והוא נמשך זמן ארוך בקנה מידה של ברקים, כאלפית שנייה. סופר-ברקים זוהו רק שנים ספורות קודם לכן, וזוהו דווקא משום שהחיישנים האופטיים של לווייני ולה קלטו שוב ושוב הבזקים על פני כדור הארץ שהיו בהירים מכדי להיות ברק רגיל. הם נדירים, ונדירים עוד יותר מעל יבשה. לפי כתב הרשות המשדרת הקנדית ריק סרה, שסיקר את הסיפור, אמר פריימן מחוץ למצלמה שהוא ווורן עוקבים אחרי סופר-ברקים לאורך החוף המזרחי של צפון אמריקה מאז דצמבר 1977.
ההסבר הזה כיסה היטב כמה מתכונות האירוע. הוא הסביר את הבהירות הקיצונית, את הקליטה הלוויינית, וחלק גדול מההרס החשמלי, שכן פריקה בסדר גודל כזה הפוגעת ליד רשת חלוקת חשמל יכולה להזרים נחשול עצום דרך חיווט הבתים, לפוצץ נתיכים באלימות ולהרוס מכשירים במרחק מנקודת הפגיעה. היה לו גם היתרון שהוצע בידי אנשים שהיו באותו רגע בין הבודדים בעולם שחקרו את התופעה באופן מקצועי.
זה לא סגר את העניין באי, ולא סגר אותו מאז. היעדר סופת רעמים ברישומים נשאר הקושי שאליו כולם חזרו. התושבים לא תיארו סערה. גם הסבר של ברק לא התיישב בנוחות עם שני חורים בצורת גביע בשדה, או עם הפיזור הגאוגרפי הרחב של הנזק החשמלי. מעולם לא פורסם דוח ציבורי מפורט בצורה שתושבי האי יכלו לקרוא ולשקול, ושני המדענים עזבו. בחלל שנוצר צמחו סיפורים אחרים: על האי הופצו שמועות על אנשים בלתי מזוהים ששאלו שאלות בימים שאחרי, והאירוע קיבל צורה של דבר שנבחן מקרוב ואז תויק בשקט.
השערות על נשק ליוו את המקרה מאז. הן הגיעו לקהל הרחב ביותר דרך סרט תיעודי מ-2004, "המכונה הבלתי נראית", שהעלה את ההשערה שהפיצוץ היה ניסוי בנשק דופק אלקטרומגנטי או בנשק אנרגיה מכוונת, מטעם ברית המועצות או ארצות הברית, שבו אלומות אנרגיה גבוהה שמוקדו אל היונוספרה נמשכו מטה בידי הברזל שבמכרות הנטושים של האי. הרעיון אינו מקובל על פיזיקאים, אך הוא התגלה כעמיד ביותר, בין השאר בגלל התזמון: סוף שנות השבעים היו תקופה של מחקר פעיל ומדובר בפומבי משני הצדדים על אלומות חלקיקים ואפקטים אלקטרומגנטיים, ואי בל היה במקרה גוש ברזל גדול מתחת לאי דליל אוכלוסין בצפון האטלנטי.
כמעט חצי מאה אחר כך אין תשובה מוסכמת. מסקנת הסופר-ברק רשומה, קשורה בשמם של שני מדענים ממעבדה לאומית, והיא נותרה ההסבר הטכני היחיד שהוצע אי פעם באופן פורמלי. היא מעולם לא התקבלה באופן אוניברסלי, ופיצוץ אי בל עדיין נמנה עם האירועים הבלתי פתורים בהיסטוריה הקנדית.
מסקנות ושאלות פתוחות
השערת הסופר-ברק של וורן ופריימן היא המועמדת החזקה ביותר, והטיעון בעדה אמיתי. סופר-ברקים קיימים, הם התגלו בדיוק דרך אותו סוג של נתונים אופטיים לווייניים שקלטו את האירוע הזה, ופריקה מהמחלקה הזאת ליד רשת חלוקה יכולה בהחלט לייצר כשלי נתיכים אלימים, טלוויזיות הרוסות וחיווט חרוך על פני שטח נרחב. חולשתה היא מזג האוויר. ברק מכל סוג דורש מערכת סערה, ושום סופת רעמים אינה מופיעה ברישומים של אי בל באותו בוקר. גם ברק אינו מסביר בקלות שני חורים סימטריים בצורת גביע בקרקע פתוחה.
ברק כדורי היה החלופה הראשונה שהוצעה במקום, והוא מעולם לא נעלם לגמרי. חולשתו היא אותה בעיה מטאורולוגית, בתוספת העובדה שברק כדורי, יהיה אשר יהיה, אינו ידוע כמייצר נזק הדף בסדר גודל כזה או כנראה כפיצוץ מהחלל.
יש הטוענים לבוליד: מטאורואיד קטן המתפוצץ נמוך באטמוספרה. זה יסביר הבזק שלוויין יכול לראות, גל הלם שנשמע חמישים וחמישה קילומטרים משם, ואירוע פתאומי בלי סערה. חולשתו חומרית. לא נאספו שברים, החורים מעולם לא זוהו כמכתשי פגיעה, ולא פורסם אישור סייסמי או אקוסטי עצמאי להתפוצצות אוויר מעל מפרץ קונספשן.
תאוריית ניסוי הנשק, שהופצה בסרט מ-2004, גורסת שניסוי אנרגיה מכוונת או דופק אלקטרומגנטי השתבש או כוון בכוונה אל האי. תאוריה אחת גורסת שגוף העפרה הקבור של וובנה שימש מטרה או מוליך. חולשותיה רבות. מעולם לא צף מסמך ממשלתי כלשהו התומך בה. פיזיקאים הטילו ספק בשאלה אם העפרה מגנטית מספיק כדי להתנהג כפי שהתאוריה דורשת. והתרחיש מבקש מאיתנו להאמין שמעצמה ערכה ניסוי נשק אנרגטי מעל שטח מיושב של בעלת ברית בנאט"ו, לאור יום, ושהסוד נשמר.
מתחת לכל אלה מסתתרת שאלה פתוחה שקטה יותר, שעניינה ראיות ולא אקזוטיקה. קליטת ולה מצוטטת שוב ושוב אך מעולם לא נבחנה בפומבי לפרטיה. מה בדיוק תיעדו הלוויינים ב-2 באפריל 1978, באיזה תחום, באיזו עוצמה, וכיצד החתימה הזאת משתווה לקטלוג הסופר-ברקים המאושר, אינו מידע שהועמד לרשות הציבור בצורה שניתן לשקול. גם לא ברור אם וורן ופריימן הפיקו אי פעם דוח כתוב פורמלי, או שמא מסקנתם הייתה שיפוט שדה מושכל שהתקשה לכדי תשובה רשמית מכוח החזרה.
השאלות הניתנות לבדיקה הן אפוא אלה. האם רישומי ולה האופטיים לאותו תאריך שרדו, והאם ניתן לשחרר אותם ולהשוותם לחתימות סופר-ברק ידועות? האם נכתב דוח של לוס אלמוס, והאם הוא קיים בארכיון? האם אפשר לבחון מחדש את השדה שבו נמצאו החורים, והאם כימיה של הקרקע תבדיל בין מכת ברק לפגיעה או לפיצוץ? והאם ניתוח מחודש ומודרני של נתוני האטמוספרה מ-1978 יכול להכריע, לכאן או לכאן, אם הייתה בכלל פעילות חשמלית מעל מפרץ קונספשן באותו בוקר?
עד שלפחות חלק מהן ייענו, הפיצוץ הבלתי מוסבר הרועש ביותר בתולדות ניופאונדלנד נשאר בדיוק היכן שהיה מאז 1978: מיוחס, אך לא פתור.