בנג'מין באת'רסט: השליח הבריטי שהקיף כרכרה ונעלם לתמיד
השעה הייתה 9 בערב, 25 בנובמבר 1809.
בחצר של פונדק, בעיירה קטנה בצפון גרמניה, עמדה כרכרת מסע מוכנה. סוסים רעננים כבר היו רתומים. משרת העמיס את המזוודות.
מהפונדק יצא אדם במעיל פרווה. הוא הלך לצד השני של הכרכרה, לכיוון הסוסים.
אף אחד לא ראה אותו יותר.
קראו לו בנג'מין באת'רסט. הוא היה בן 25, דיפלומט אנגלי, שחזר הביתה בסתר דרך יבשת שכולה במלחמה. העיירה נקראת פרלברג. היא נמצאת כ-130 ק"מ צפון-מערבית לברלין, במה שהייתה אז ממלכת פרוסיה.
זאת כל התעלומה במשפט אחד: שליח זר ולבוש היטב נעלם בחצר מוארת, צעדים ספורים מהמשרתים שלו. עברו יותר מ-200 שנה, ואף אחד לא יודע אם שדדו ורצחו אותו, אם הצרפתים חטפו אותו, או שקרה משהו אחר.
מסע מסוכן
כדי להבין למה הוא פחד כל כך, צריך לדעת מאיפה הוא הגיע.
ב-1809 שלט נפוליאון ברוב אירופה. בריטניה הייתה האויבת הגדולה שלו. באביב של אותה שנה שלחה ממשלת בריטניה את באת'רסט הצעיר לווינה, הבירה של אוסטריה, עם משימה אחת: לשכנע את אוסטריה לצאת למלחמה נגד צרפת.
אוסטריה יצאה למלחמה. ואוסטריה הפסידה. ביולי 1809 הצבא שלה נמחץ. באוקטובר היא חתמה על הסכם שלום עם צרפת.
עכשיו באת'רסט היה סוכן בריטי שתקוע באמצע יבשת שהאויב שלו שולט בה. הוא היה חייב להגיע הביתה. הדרך הבטוחה בים, דרך הדרום, הייתה סגורה. לכן הוא בחר לנסוע צפונה, לעיר הנמל הגרמנית המבורג, ומשם לנסות לעלות על ספינה בריטית.
הוא נסע בשם בדוי, והתחזה לסוחר. המזכיר שלו נסע איתו בתור שליח, גם הוא בשם בדוי. לפי תיאור של המשפחה שפורסם עשרות שנים אחר כך, באת'רסט נשא אקדחים, והיה משוכנע שנפוליאון עצמו רוצה לתפוס אותו.
אחר הצהריים בפרלברג
הכרכרה של באת'רסט הגיעה לפרלברג בסביבות הצהריים של 25 בנובמבר. הוא הזמין סוסים רעננים והלך לאכול בפונדק, שנקרא "הברבור הלבן".
מה שקרה אחר כך ידוע בעיקר מעדויות שאספו הרשויות המקומיות, ושהמשפחה פרסמה מאוחר יותר.
אחרי הארוחה הלך באת'רסט למפקד הצבאי המקומי, קצין פרשים ששכב בבית חולה. באת'רסט אמר לו שהוא חושב שהחיים שלו בסכנה, וביקש הגנה. אישה שהייתה שם סיפרה אחר כך שהוא רעד כל כך, שלא הצליח להחזיק כוס תה בלי לשפוך.
הקצין חשב שהפחדים שלו מוגזמים. בכל זאת הוא נתן לו 2 חיילים שישמרו על הפונדק.
אז באת'רסט שינה את התוכניות. במקום לצאת לדרך באור יום, הוא החליט לנסוע בלילה. הוא ביטל את הסוסים, ובילה את אחר הצהריים בחדר בפונדק. הוא כתב מכתבים ושרף ניירות בתנור.
ב-7 בערב הוא שחרר את החיילים. הוא הזמין את הסוסים לשעה 9.
הרגע שבו הוא נעלם
בסביבות 9 הכרכרה עמדה מוכנה בחצר. התאורה הייתה חלשה: מנורת שמן, ופנס שהחזיק עובד האורווה.
המזכיר שלו, משרת, בעל הפונדק, עובד האורווה והעגלון היו כולם קרובים. באת'רסט הלך לצד הרחוק של הכרכרה, לכיוון הראשים של הסוסים.
כשגמרו להעמיס את המזוודות, הוא כבר לא היה שם.
בהתחלה האנשים שלו חשבו שהוא התרחק לרגע. אחר כך התחילו לחפש. הוא לא היה בפונדק. הוא לא היה ברחוב. אף אחד לא שמע צעקה או מאבק.
**מהרגע הזה אין שום עקבה ודאית לכך שבנג'מין באת'רסט עוד היה בחיים.**
החיפושים
למחרת בבוקר התחיל חיפוש רציני.
חיילים ותושבים חיפשו בפונדק, באורוות, בבתים הקרובים, בתעלות, ביערות ובביצות מסביב לעיירה. הם גררו רשתות בנהר שעובר בפרלברג. לפי תיאור מפורט אחד, החיפושים נמשכו עד 6 בדצמבר. לא מצאו כלום.
החקירה התנהלה רע. הצבא, ראש העיר והמשטרה רבו ביניהם מי אחראי. לפי אותו תיאור, בזבזו זמן, וכמה כיווני חקירה לא נבדקו כמו שצריך.
ואז, יומיים אחרי ההיעלמות, הופיע הרמז הראשון. מעיל הפרווה היקר של באת'רסט נמצא מוחבא בבית של משפחה שעבדה בפונדק. המקורות לא מסכימים איפה בדיוק. אחד אומר שבמבנה בחצר. אחר אומר שמאחורי עצים להסקה, במרתף.
האמא של המשפחה אמרה שמצאה את המעיל בפונדק ונתנה אותו לבן שלה, שעבד שם באורווה. היה לו שם רע. הוא נחקר, אבל לא הצליחו להוכיח שום קשר בינו לבין ההיעלמות עצמה.
המכנסיים ביער
ב-16 בדצמבר, 3 שבועות אחרי ההיעלמות, אספו 2 נשים עצים ביער אורנים ליד כפר, כ-5 ק"מ צפונית לפרלברג. על האדמה הן מצאו זוג מכנסיים, הפוכים מבפנים החוצה.
הם היו של באת'רסט.
מכאן המקורות מתחילים לא להסכים, וזה חשוב.
לפי תיאור שפרסם סופר אנגלי ב-1889, במכנסיים היו 2 חורים של כדורים, אבל לא היה עליהם דם. באחד הכיסים היה מכתב לא גמור לאשתו, כתוב בעיפרון. במכתב כתב באת'רסט שהוא חושש שלא יגיע לאנגליה, והזכיר סוכן צרפתי כמי שיביא עליו את הסוף. גם עיתון לונדוני דיווח בינואר 1810 על מכתב לאשתו שנמצא במכנסיים.
סיכומים מודרניים אחרים מזכירים את המכנסיים, אבל לא את החורים ולא את המכתב. אם המכתב היה אמיתי, ומה בדיוק היה כתוב בו, אי אפשר היום לבדוק.
האישה ממשיכה לחפש
באנגליה המשפחה שמעה על ההיעלמות בדצמבר 1809. ממשלת בריטניה הציעה פרס גדול. המשפחה הציעה עוד פרס. המקורות נותנים סכומים שונים.
הפרסים הביאו מבול של מידע. רובו היה חסר ערך, וחלקו הומצא בידי אנשים שרצו לקבל את הכסף.
האישה הצעירה שלו לא חיכתה. עם מלווה היא נסעה דרך אירופה לפרלברג, ובדקה כל כיוון בעצמה. היא דאגה שיחפשו שוב באזור, בהוצאה גדולה, עם כלבים מאומנים. שוב לא מצאו כלום.
אחר כך היא נסעה לפריז וביקשה להיפגש עם נפוליאון. דרך אחד השרים הבכירים שלו, הקיסר הבטיח לה במילת כבוד שהוא לא יודע על הפרשה שום דבר מעבר למה שקרא בעיתונים. העיתון הרשמי של צרפת הלך רחוק יותר, וטען שבאת'רסט איבד את שפיותו. עיתון אחר בפריז רמז שהוא שם קץ לחייו.
המשפחה לא האמינה לזה אף פעם. עד הסוף הם היו בטוחים שהצרפתים לקחו אותו.
השלד מתחת לאורווה
הסיפור עוד לא נגמר.
ב-15 באפריל 1852, 43 שנה אחרי ההיעלמות, הרסו פועלים בית ישן בפרלברג. מתחת לסף של האורווה הם מצאו שלד של אדם. הבית עמד כמה מאות מטרים מהפונדק.
הגולגולת הייתה שבורה מאחור. שן אחת בלסת התחתונה הייתה חסרה, ונראה היה שרופא שיניים עקר אותה.
לפי התיאור מ-1889, הבית היה שייך פעם למשפחה שהבן שלה עבד כמשרת בפונדק בלילה שבו באת'רסט נעלם. אחר כך המשפחה הזאת התעשרה באופן מפתיע.
האחות של באת'רסט נסעה לפרלברג לראות את הגולגולת. היא לא ראתה את אחיה יותר מ-40 שנה. היא לא יכלה לומר אם זה הוא.
השלד לא זוהה אף פעם. אף בדיקה שהייתה קיימת ב-1852 לא יכלה להכריע.
**כאן נגמר השביל המתועד. כל מה שבא אחרי זה הוא פרשנות.**
מסקנות ושאלות פתוחות
הוצעו 4 הסברים. אף אחד מהם לא הוכח.
**שדדו אותו ורצחו אותו אנשים מקומיים.** הראיות: מעיל יקר שנמצא אצל משפחה של עובד בפונדק, מכנסיים שנזרקו ביער, ושלד עם גולגולת שבורה שנמצא ליד הפונדק. הסופר האנגלי מ-1889, וגם חוקר מודרני שבדק את המסמכים ב-1990, הגיעו שניהם למסקנה שזו התשובה הסבירה ביותר. הבעיה: השלד לא זוהה, ואף אחד לא הורשע.
**הצרפתים חטפו אותו.** הראיות: באת'רסט עצמו האמין בזה, המשפחה שלו האמינה בזה עד הסוף, ועיתון לונדוני דיווח על כך באותם ימים. הבעיה: אם הצרפתים רצו את המסמכים שלו, הם יכלו לעצור אותו בגלוי. נפוליאון הכחיש, ואף מסמך צרפתי על מעצר שלו לא נמצא אף פעם.
**הוא שם קץ לחייו.** הראיות: הפחד הקיצוני שלו באותו אחר צהריים, שעדים תיארו. הבעיה: את הטענה הזאת הפיצה העיתונות הצרפתית, שהייתה לה כל סיבה להכחיש מעורבות. וגם לא נמצאה גופה ליד המקום שבו היו המכנסיים.
**הוא ברח בכוונה, כדי להתחמק ממי שרדף אחריו.** הראיות: הוא פחד, והוא כבר נסע בשם בדוי. הבעיה: הוא לא הופיע שוב בשום מקום, לא כתב לאשתו, ולא חזר הביתה.
מה שנשאר בלי הסבר הוא הרגע הראשון. איך נעלם אדם בלי קול, בחצר מוארת, מטרים ספורים מ-5 אנשים? ואם רצחו אותו בשביל הכסף, איך הגיעו המכנסיים שלו ליער במרחק 5 ק"מ, עם מכתב עדיין בכיס?