חמישים אלף איש ורוח דרומית: הצבא האבוד של קמביסס
בשנת 525 לפני הספירה פלש המלך הפרסי קמביסס השני, בנו של כורש הגדול, למצרים. הוא הביס את הכוחות המצריים בפלוסיון שבמזרח הדלתא, כבש את ממפיס, הדיח את פרעה פסמתיק השלישי וסיפח את הממלכה העשירה ביותר בים התיכון העתיק לאימפריה האחמנית. הכיבוש היה מהיר ושגרתי ברובו. מה שקרה מיד אחריו הוא החלק שאיש לא הצליח לסגור.
המקור העתיק היחיד שלנו לפרשה הוא הרודוטוס, שכתב כשבעים שנה אחרי האירועים בספר השלישי של "ההיסטוריות". לדבריו, קמביסס תכנן ממצרים שלושה מסעות: אחד נגד קרתגו, שנזנח משום שמלחיו הפיניקים סירבו להפליג נגד בני עמם, אחד דרומה נגד הכושים, ואחד נגד האמונים, תושבי הנווה שאנו קוראים לו היום סיווה, עמוק במדבר המערבי סמוך לגבול לוב של ימינו.
לסיווה היתה חשיבות בגלל מה שעמד בה. אורקל אמון בסיווה היה אחד ממקדשי הנבואה הנערצים בעולם העתיק, יוונים ומצרים כאחד נועצו בו, ובהמשך יבקר בו אלכסנדר מוקדון. הרודוטוס אומר שקמביסס שלח כוח עם פקודה לשעבד את האמונים ולשרוף את האורקל של האל.
המספר שהוא נוקב בו הוא חמישים אלף איש. הם יצאו מתבאי, על גדות הנילוס במצרים העליונה, בליווי מורי דרך. אחרי שבעה ימי מדבר הגיעו למקום שהרודוטוס קורא לו "הנווה", אי המבורכים, שמזוהה בדרך כלל עם נווה חרגה, ושלדבריו הוחזק בידי יוונים מסאמוס משבט האסכריון. זו הנקודה האחרונה במסע שההיסטוריון יכול לנקוב בשמה. מכאן ואילך, בלשונו, איש אינו יודע עליהם דבר מלבד האמונים עצמם ומי שחוזר על דבריהם.
הסיפור שהגיע אליו מסיווה קצר וחד. הצבא יצא מן הנווה וחצה את החולות בערך במחצית הדרך בין חרגה לסיווה. הם עצרו לארוחת הצהריים. בזמן שאכלו קמה רוח דרומית גדולה ואלימה, שהעיפה עליהם עמודי חול מסתחררים, והם נעלמו כליל. זה הכול. הרודוטוס אינו מתאר ניצולים, שרידים, חיפוש או חילוץ. הוא פשוט רושם שהאנשים נקברו ושהאמונים סיפרו את הסיפור.
ההקשר חשוב. הרודוטוס מציג את קמביסס כמלך שאיבד את שיקול דעתו במצרים: הוא מתאר אותו כמי שלעג לדת המצרית, הרג את שור האפיס הקדוש, רצח בני בית משלו, ומת מפצע מקרי בירך, באותו מקום עצמו שבו פגע באל. היעלמות צבא שנשלח להשמיד אורקל מפורסם משתלבת היטב במסגרת המוסרית הזאת. האם הרודוטוס דיווח עובדה, תעמולה, מסורת מקדשית או את שלושתם, שאלה שמתווכחים עליה מאז.
גם המסע הדרומי נכשל. הרודוטוס אומר שקמביסס צעד אל הכושים בלי אספקה מספקת, שאנשיו אכלו את בהמות המשא ואחר כך הטילו גורל כדי לאכול זה את זה, ושהוא חזר על עקבותיו לפני שהגיע ליעדו. קמביסס מת בשנת 522 לפני הספירה בדרכו חזרה ממצרים כדי לטפל במרד בבית. דריוש הראשון עלה בסופו של דבר לכס הפרסי, והקדיש את שנות מלכותו הראשונות לדיכוי מרידות ברחבי האימפריה, ומצרים בכללן.
המדבר המערבי, שבו אמור הצבא לשכב, הוא אחת הסביבות הקשות ביותר עלי אדמות. בין חרגה לסיווה משתרעים מאות קילומטרים של מישור חצץ, רמת גיר וקצהו המזרחי של ים החול הגדול, עם רצועות דיונות שנודדות עם הזמן וכמעט בלי מים. נוסעים מודרניים חוצים אותו ברכבים שנושאים את הדלק שלהם. צבא שנע ברגל עם בהמות משא היה נמצא בקצה גבול היכולת הלוגיסטית המדברית גם בעונה טובה.
החיפוש אחר הצבא הפך לעיסוק מוכר במאה העשרים. הניסיון היקר ביותר נערך בידי העיתונאי האמריקאי גארי ס. שאפץ בשנים 1983 ו-1984, בגיבוי אוניברסיטת הרווארד, החברה הגיאוגרפית הלאומית והרשויות המצריות, בתקציב של כרבע מיליון דולר. הצוות כלל כעשרים גיאולוגים מצרים, יוצרי סרטים, מטוס אולטרה-קל ומכ"ם חודר קרקע. הם איתרו כחמש מאות תלוליות שעשויות היו לכסות גופות, ואספו שברי עצמות. העצמות תוארכו לסביבות 1500 לפני הספירה, כאלף שנה מוקדם מדי מכדי להשתייך לקמביסס. המשלחת נגמרה רע עבור שאפץ, שנעצר בעקבות אישום שנגע לייבוא המטוס, וזה נתרם בסופו של דבר למוזיאון מצרי.
בקיץ 2000 דיווח צוות גיאולוגי מאוניברסיטת חלואן, שעבד עם מחפשי נפט, על מציאת אריגים, שברי מתכת ושרידי אדם במדבר סמוך לסיווה. המועצה העליונה לעתיקות של מצרים הודיעה שהחומר ייבדק. שום המשך ארכיאולוגי מפורסם שקובע מה היה החומר או לאיזו תקופה הוא שייך לא ראה אור.
הטענה המוכרת ביותר הגיעה בנובמבר 2009 משני אחים איטלקים, אנג'לו ואלפרדו קסטיליוני, ארכיאולוגים ויוצרי סרטי תעודה בעלי ניסיון של עשרות שנים במדבריות מצרים וסודן. בעבודה באזור שבין נווה דחלה לסיווה הם הודיעו שזיהו עצמות אדם, כלי נשק מברונזה ובהם ראשי חיצים, צמיד כסף ועגיל מתחת למחסה סלע טבעי גדול, לצד שרשרת של מה שפירשו ככדי מים מלאכותיים ומחסי אבן לאורך נתיב מדברי חלופי. הטענה שלהם היתה שהכוח הפרסי לא הלך בדרך המתבקשת אלא ניסה להתקרב לסיווה מכיוון בלתי צפוי, ושהחמסין, רוח סופת החול החמה של האזור, תפס אותו בדרך.
התגובה ממצרים היתה מיידית ועוינת. זאהי חוואס, שעמד אז בראש המועצה העליונה לעתיקות, הגדיר את הטענות כחסרות בסיס ומטעות, ואמר שלאחים לא היה אישור לחפור באזור. הממצאים הוצגו דרך סרט תעודה ולא בפרסום ארכיאולוגי שפיט, ושום דוח חפירה עצמאי לא אישר את זיהוי החומר כפרסי או כשייך למאה השישית לפני הספירה.
ואז, ביוני 2014, השאלה נוסחה מחדש במקום להיענות. אולף קאפר, אגיפטולוג מאוניברסיטת ליידן שעובד עם משלחת החפירות באמחיידה, טרימיתיס העתיקה, בנווה דחלה, הציג שחזור אחר בכנס בליידן על זיכרון פוליטי באימפריה הפרסית ולאחריה. קאפר פענח את רשימת התארים המלכותיים המלאה של פתובסתיס השלישי, מנהיג מרד מצרי שהכריז על עצמו פרעה, כפי שנחרטה על אבני מקדש באתר. האבנים מראות שפתובסתיס השלישי שלט בדחלה ותבע לעצמו שם סמכות של פרעה.
ההצעה של קאפר היא שצבא קמביסס לא אבד כלל. היעד שלו, כך הוא טוען, היה בסיס המורדים באזור הנווים, ושם הוא נפל למארב והושמד בידי כוחותיו של פתובסתיס השלישי, שהמשיך וכבש מחדש חלק ניכר ממצרים והוכתר בממפיס. דריוש הראשון דיכא את המרד כשנתיים אחר כך, ולפי הקריאה הזאת סיפור סופת החול העל-טבעית היה כיסוי נוח: תבוסה מידי מורדים מצרים נמחקה מהתיעוד והוחלפה במעשה אל, גרסה שהתגלגלה מקומית והגיעה בסופו של דבר להרודוטוס.
אף אחת מהטענות לא סגרה את העניין. בקרקע שבין חרגה, דחלה וסיווה עדיין אין שדה קרב פרסי מאומת, אין קבר אחים מאומת, ואין ציוד צבאי אחמני מתוארך בביטחון בכמות. תיק הנעדרים הגדול בהיסטוריה העתיקה נשאר בדיוק זה.
מסקנות ושאלות פתוחות
ארבע עמדות חיות בשדה, ובכל אחת יש חור.
הקריאה המילולית לוקחת את הרודוטוס כלשונו: כוח אמיתי נקבר בסופה אמיתית. החולשה שלה פיזית. סופות חול הורגות, אבל הן אינן קוברות לצמיתות עשרות אלפי אנשים, בהמות ואביזרי מתכת בלי להשאיר פיזור. חול המדבר נע; דיונות נודדות וחושפות את מה שכיסו. מאה שנים של סקר אווירי, צילומי לוויין, חיפושי נפט ותנועת רכבים ברחבי המדבר המערבי לא הניבו את שדה השברים שחמישים אלף הרוגים היו מוסרים בסופו של דבר.
קריאת ההקטנה, שרבים מההיסטוריונים מעדיפים, גורסת שמשהו אכן קרה אבל בקנה מידה קטן בהרבה. הרודוטוס מדווח באופן שגרתי על מספרים עצומים לכוחות פרסיים, וחמישים אלף הוא ככל הנראה מספר ספרותי ולא רשימת מפקד. יחידה שנגמרו לה המים, איבדה את מורי הדרך שלה או נותקה, היתה אסון עבור המעורבים בה וכמעט בלתי נראית לארכיאולוגיה. החולשה כאן היא שהיא מסבירה את השתיקה בכך שהיא מכווצת את האירוע עד שכבר אי אפשר לבחון אותו.
טענת קסטיליוני מציעה חפצים פיזיים, בדיוק מה שחסר לכל השאר. החולשה שלה נהלית. הכרזה על עצמות וברונזות דרך סרט תעודה, בלי היתר חפירה, בלי תיעוד סטרטיגרפי ובלי תיארוך עצמאי, אינה יוצרת ראיה שארכיאולוגים אחרים יכולים להעריך. עד שהחומר ייחפר כראוי, יפורסם ויתוארך, זו נותרת טענה על חפצים ולא קשר מוכח לשנת 524 לפני הספירה.
השחזור של קאפר הוא החסכוני מבין הארבעה, משום שאינו דורש נס והוא נשען על כתובת שקיימת בוודאות. החולשה שלו היא ההיסק. אבני אמחיידה מוכיחות שפתובסתיס השלישי מלך כפרעה מן הנווה. הן אינן מזכירות את קמביסס, אינן מזכירות צבא פרסי, ואינן מתעדות קרב. הקשר בין מלך המורדים לכוח הנעדר הוא טיעון היסטורי שבנוי על סבירות ועל מה שלדריוש הראשון היתה סיבה להשתיק, לא על טקסט שאומר זאת.
מה שאינו מוסבר קל לרשימה וקשה לתקיפה. שום בית קברות, מטמון נשק או מחנה מן התקופה הנכונה לא זוהה בביטחון לאורך אף אחד מן הנתיבים הסבירים. שום מסמך מנהלי פרסי אינו מזכיר אובדן של כוח בכל גודל שהוא במצרים. הרודוטוס מייחס את הסיפור לאמונים, הקורבנות המיועדים, שהיה להם אינטרס ברור בגרסה שבה האל שלהם השמיד צבא פולש בלי קרב. שום רישום מצרי או פרסי עצמאי אינו מאשר שהמשלחת בכלל יצאה לדרך.
השאלות הפתוחות נגזרות מכך. אם קאפר צודק, היכן שדה הקרב בדחלה או בסביבתה, ומדוע לא נמצא ממנו דבר? אם הקריאה המילולית נכונה, מדוע לא מסרה שום דיונה ראש חץ אחמני בהקשר ברור? האם היעד היה סיווה, כדברי הרודוטוס, או מורדי הנווים, כטענת קאפר? והאם ייתכן שהצבא היה קטן יותר, שחזר על עקבותיו, או שנבלע בשקט בחילות המצב של מצרים, וסופת החול סיפקה סוף בלתי נשכח לסיפור שלא היה לו סוף כלל?
המדבר שמר סודות קטנים בהרבה בצורה גרועה. את הסוד הזה הוא שמר בשלמות, וזו כשלעצמה טענה לכך שמה שאנחנו מחפשים אולי אינו מה שקרה.