רוצח אמבט החומצה: האיש שהאמין שבלי גופה אין תיק
ביום שישי, 18 בפברואר 1949, התכוננה אוליב דוראנד-דיקון לצאת לאחר הצהריים.
היא הייתה בת 69, אלמנה עם כסף משלה. היא גרה במלון שקט במערב לונדון, מלון שאנשים גרים בו לאורך זמן. רוב הדיירים שם היו מבוגרים שגרו באותם חדרים כבר שנים. הם אכלו בשולחנות קטנים באותו חדר אוכל, וכל אחד הכיר את ההרגלים של השני.
היה לה רעיון לעסק קטן. היא רצתה לייצר ציפורניים מלאכותיות. היא חשבה שהיא צריכה מישהו שמבין בחומרים ובמכונות.
בשולחן הסמוך ישב אדם שאמר שהוא בדיוק כזה. הוא היה בן 39, לבוש היטב ומנומס. הוא סיפר לדיירים שהוא מהנדס וממציא, ושיש לו בית מלאכה משלו מחוץ לעיר. קראו לו ג'ון הייג.
הוא הציע לקחת אותה לראות את בית המלאכה. בית המלאכה היה בקרולי, עיירה קטנה באנגליה, כ-45 ק"מ דרומית ללונדון.
באותו אחר צהריים היא לבשה את מעיל הפרווה השחור שלה, מפרוות כבש פרסי. היא ענדה את הטבעות שלה, עגילים, שרשרת וצלב קטן. היא לקחה תיק יד אדום מפלסטיק. היא יצאה איתו במכונית שלו.
בערב חיכתה לה החברה הכי קרובה שלה במלון לארוחת הערב. הכיסא שלה נשאר ריק. היא לא חזרה באותו לילה, וגם לא בלילה שאחריו.
לפי ההודאה שהוא מסר 10 ימים אחר כך, היא כבר הייתה מתה בשעות אחר הצהריים המאוחרות של אותו יום שישי. הוא סיפר שירה בה בעורף, בתוך מחסן קטן בקרולי. הוא לקח ממנה את התכשיטים ואת המעיל, והכניס את הגופה לחבית פלדה מלאה חומצה גופרתית.
**כל מה שידוע על מה שקרה בתוך המחסן הזה מגיע ממקור אחד בלבד: הרוצח עצמו. מה שהמשטרה הצליחה להוכיח הגיע ממקום אחר, וזה הסיפור של החקירה הזאת.**
זה המקרה שהעיתונים בבריטניה קראו לו "רוצח אמבט החומצה". האיש שעשה את זה היה בטוח שמצא דרך להרוג בלי שאי פעם יורשע. הוא האמין שאם אין גופה, אין תיק רצח. החוקרים היו צריכים להוכיח רצח כמעט בלי שום דבר ביד. ככה הם עשו את זה.
האיש מהשולחן הסמוך
בשבת בבוקר, יום אחרי שהיא נעלמה, ניגש האיש מהשולחן הסמוך אל החברה שלה, עם פנים מודאגות.
הוא אמר שגברת דוראנד-דיקון לא הגיעה למקום שבו קבעו להיפגש. הוא אמר שחיכה לה, ובסוף ויתר.
זה היה דבר מוזר לספר מיוזמתו. אף אחד עוד לא שאל אותו.
ביום ראשון, 20 בפברואר, החליטה החברה ללכת למשטרה. האיש הציע להסיע אותה בעצמו. הוא בא איתה לתחנת משטרה במערב לונדון, ישב לידה ועזר לה למסור את הפרטים.
הוא היה רגוע, עוזר ודברן מאוד. הוא ענה על שאלות עוד לפני ששאלו אותן.
זאת הייתה הטעות הראשונה שלו.
השוטרת שלא אהבה אותו
את התלונה קיבלה סמלת משטרה. ב-1949 היו מעט נשים במשטרה הבריטית, ותלונות על נעדרים הועברו לא פעם אליהן.
היא הקשיבה לחברה. אחר כך הקשיבה לאיש. החברה הייתה מבוהלת. האיש היה חלק מדי.
הוא לא מצא חן בעיניה. היא לא יכלה להצביע על משפט אחד שלו שהיה שקר. זה היה הסגנון שלו: להוט מדי, מלוטש מדי, רוצה מדי להיות חלק מהסיפור. היא רשמה את החשדות שלה.
תחושה כזאת לבדה לא שווה כלום. אבל בזכותה המשטרה עשתה דבר אחד פשוט: בדקו אותו במרשם הפלילי.
התשובה הגיעה מהר. למהנדס המנומס היו 3 הרשעות בהונאה ובגניבה, והוא כבר ישב בכלא כמה פעמים. הוא זייף מסמכים, מכר רכוש שלא היה שלו, והשתמש בשמות בדויים.
עכשיו הבלשים התעניינו.
בהתחלה אף אחד לא דיבר על רצח.
לאישה מבוגרת שלא חוזרת הביתה יכולים להיות הרבה הסברים. אולי נסעה לקרובי משפחה. אולי התמוטטה ברחוב ולקחו אותה לבית חולים. אולי איבדה את הזיכרון. הבלשים בדקו קודם את ההסברים הרגילים, כי בדרך כלל ההסבר הרגיל הוא הנכון.
הם חקרו את האיש. הוא מסר עדות. הוא סיפר כל פעם אותו סיפור: היא לא הגיעה, הוא חיכה, הוא הלך. כמה ימים אחר כך חזרה המשטרה למלון וגבתה ממנו עדות נוספת. היא התאימה לראשונה.
עבר פלילי של נוכל לא הופך אדם לרוצח. עדיין לא הייתה גופה, לא היה עד, ולא היה שום סימן לאלימות.
הבלשים היו צריכים לראות את המקום שהוא דיבר עליו. את בית המלאכה.
המחסן בקרולי
ב-26 בפברואר, 8 ימים אחרי ההיעלמות, נסעו הבלשים לקרולי.
התברר שבית המלאכה הוא מחסן קטן ברחוב צדדי. זה לא היה מפעל. זה היה קצת יותר מצריף. האיש לא היה הבעלים של המקום. הוא השתמש בו למה שהוא קרא "הניסויים שלי".
הבלשים פתחו את הדלת ונכנסו.
בפנים הם מצאו בקבוקי זכוכית גדולים של חומצה גופרתית. הם מצאו סינר גומי ומסכת גז. הם מצאו משאבת יד, מהסוג שמכבים בו שריפות קטנות. משאבה כזאת יכולה להעביר נוזל מבקבוק לחבית בלי שהאדם ייגע בו. הם מצאו חביות פלדה.
הם מצאו גם אקדח.
והם מצאו תיק עור עם מסמכים. בתוכו היה דבר קטן וחשוב מאוד: קבלה ממכבסה לניקוי יבש, על מעיל מפרוות כבש פרסי.
בתיק היו גם מסמכים של אנשים אחרים. הם היו שייכים ל-2 משפחות, 5 אנשים בסך הכול. אף אחד מהם לא נראה כבר שנים.
עכשיו היו לבלשים אישה נעדרת שלבשה מעיל פרווה של כבש פרסי, איש שאמר שלא ראה אותה באותו יום, וקבלה של אותו איש על מעיל פרווה של כבש פרסי.
בעקבות המעיל והתכשיטים
הקבלה הייתה ממכבסה בעיירה סמוכה, כ-15 ק"מ מהמחסן. התאריך עליה: 19 בפברואר, יום אחרי ההיעלמות.
הבלשים הלכו לחנות. המעיל היה שם. הוא היה שלה.
באותו זמן הם הלכו גם בעקבות שביל שני. הם הגיעו לצורף בעיירה סמוכה אחרת. לשם הביא גבר תכשיטי נשים כדי להעריך את שוויים, ואחר כך מכר אותם. התיאור של הגבר התאים. התכשיטים התאימו למה שהיא ענדה כשיצאה מהמלון.
עכשיו הבלשים יכלו להראות 3 דברים. היא יצאה איתו. הוא שיקר כשאמר שלא ראה אותה. ובתוך יום מההיעלמות הוא כבר החזיק את המעיל שלה ואת התכשיטים שלה.
מה שהם עדיין לא יכלו להראות זה שהיא מתה.
השאלה על בית החולים
ב-28 בפברואר, 10 ימים אחרי ההיעלמות, הביאו את האיש לתחנת המשטרה במערב לונדון.
במשך זמן מה הוא ישב עם מפקח בלשים וחיכה. ואז הוא שאל שאלה שהפתיעה את כל מי שהיה בחדר.
הוא רצה לדעת מה הסיכוי שמישהו ישוחרר אי פעם מבית החולים הממשלתי לעבריינים חולי נפש. זה בית החולים הסגור שאליו שלחו אנשים שביצעו פשעים אבל נקבע שהם לא שפויים, במקום לשלוח אותם לכלא או לתלייה.
המפקח אמר שהוא לא ידבר על זה.
האיש אמר שאם יספר את האמת, אף אחד לא יאמין לו. ואז הוא סיפר.
לפי הרישום של המשטרה, הוא אמר: "גברת דוראנד-דיקון כבר לא קיימת. היא נעלמה לגמרי, ואי אפשר יהיה למצוא ממנה שום זכר. השמדתי אותה בחומצה. את הבוצה שנשארה תמצאו ברחוב ליאופולד."
הוא התכוון לרחוב שבו עמד המחסן.
הוא המשיך. הוא הודה ב-5 רציחות נוספות, בין 1944 ל-1948. הוא טען גם ל-3 קורבנות נוספים, בלי לתת את שמותיהם. והוא אמר דבר חדש: שהוא חתך בצוואר של כל קורבן ושתה כוס מהדם שלו.
ואז הוא אמר את הדבר שמסביר את כל מה שעשה. הוא האמין שמכיוון שהגופה הושמדה, אי אפשר להרשיע אותו ברצח.
הוא טעה. זאת הייתה טעות נפוצה בהבנה של ביטוי משפטי ישן בלטינית, "קורפוס דליקטי". פירוש המילים הוא "גוף הפשע". הכוונה היא לא לגופה של הקורבן. הכוונה היא להוכחה שפשע אכן קרה. אפשר להוכיח רצח בלי גופה, אם יש הוכחה אחרת שהקורבן מת ושהוא נרצח.
אבל המשטרה עדיין הייתה צריכה את ההוכחה האחרת הזאת. אפשר לחזור בו מהודאה. ואדם ששואל על בית החולים לחולי נפש לפני שהוא מודה, אולי כבר מתכנן את ההגנה שלו. לבלשים היו המילים שלו. עכשיו הם היו צריכים אותה.
הפתולוג בחצר
ב-1 במרץ הגיע הפתולוג של הממשלה לחצר שמאחורי המחסן. פתולוג הוא רופא שבודק גופות כדי לגלות מי היה המת ואיך הוא מת.
האיש אמר שהוא שפך את החבית על האדמה בחוץ. בחצר הייתה ערימה של הריסות ואדמה, ספוגה בבוצה סמיכה ושמנונית.
הפתולוג כרע על הברכיים והתחיל לחפש. תוך דקות ספורות הוא הרים משהו בגודל של גלעין דובדבן. לכל אחד אחר זה היה נראה כמו חלוק אבן.
זאת הייתה אבן מרה של אדם.
אבני מרה הן גושים קטנים וקשים שנוצרים בתוך הגוף, בכיס המרה, ליד הכבד. הן עשויות בעיקר משומן, ומצופות בשכבה שומנית. השכבה הזאת עמידה בפני חומצה הרבה יותר מבשר או מעצם. הרוצח לא ידע את זה.
זאת הייתה ההוכחה הראשונה לכך שבחצר הזאת הומס בן אדם.
בימים שאחר כך חפרו את הבוצה ואת האדמה, ולקחו הכול למעבדה. שם בדקו את זה חתיכה אחרי חתיכה.
הרשימה של מה שנמצא שם היא הלב של התיק:
כ-13 ק"ג שומן אדם.
3 אבני מרה של אדם.
חלקי עצם מכף רגל של אדם, ושברים של עצם אגן, אכולים מאוד מהחומצה.
נרתיק של שפתון.
הידית של תיק יד אדום מפלסטיק.
ושיניים תותבות: תותבת מלאה של הלסת העליונה ותותבת חלקית של הלסת התחתונה, עשויות אקריל.
השיניים התותבות היו המפתח.
אקריל, הפלסטיק שממנו עושים שיניים תותבות, לא נמס בחומצה גופרתית. ושיניים תותבות מכינים אחת-אחת, לפה אחד. הן אישיות כמו טביעת אצבע.
הבלשים מצאו את רופאת השיניים שלה. היא בדקה ברשומות ומצאה שלפני שנתיים הכינה לה תותבת מלאה לפה העליון ותותבת חלקית לפה התחתון, מאקריל.
השוו את התותבות מהבוצה לרשומות. הן התאימו. רופאת השיניים זיהתה אותן כשלה.
הפתולוג סיכם את זה אחר כך במשפט שמצטטים עד היום. הוא אמר שהשרידים זוהו בוודאות, כאילו הגופה מעולם לא הייתה באמבט חומצה.
עכשיו היה לחוקרים בדיוק מה שהרוצח היה בטוח שלעולם לא יהיה להם. הוכחה פיזית שהיא מתה, שהיא מתה בחצר הזאת, ושהגופה שלה הושמדה שם.
5 הקורבנות האחרים
המסמכים בתיק העור הובילו את הבלשים אחורה בזמן.
הקורבן הראשון נרצח ב-1944. זה היה גבר בן 33, שבעבר העסיק את הרוצח. שנה אחר כך, ב-1945, רצח הרוצח את ההורים המבוגרים של אותו גבר. אחר כך הוא השתמש במסמכים מזויפים כדי להשתלט על הבתים ועל הכסף שלהם. במשך שנים הוא אמר לכל מי ששאל שהמשפחה עברה לגור במקום אחר.
בפברואר 1948 הוא רצח רופא בן 52 ואת אשתו בת ה-41. הוא הכיר אותם כשהם מכרו בית. גם את הרכוש שלהם הוא לקח, וגם את האקדח שלהם. זה היה אותו אקדח שהבלשים מצאו במחסן.
בכל המקרים השיטה הייתה זהה. הוא רצח, המיס את הגופות בחומצה, ואז השתמש בכישרון שלו לזייף מסמכים כדי לקחת את מה שהיה להם.
זה מסביר את המניע. הוא לא היה אדם שהשיגעון גבר עליו. הוא היה נוכל שהיה צריך כסף, ומצא מה שנראה לו כשיטה מושלמת.
הוא הואשם רק ברצח של אוליב דוראנד-דיקון. זה היה המקרה היחיד שבו היה לחוקרים גוף, או מה שנשאר ממנו.
המשפט
ב-18 ביולי 1949 נפתח המשפט שלו בבית המשפט המחוזי של סאסקס, המחוז שדרומית ללונדון. קהל גדול התאסף בחוץ. במשך חודשים המקרה הופיע בכל העיתונים.
התביעה הציגה סיפור פשוט: רצח בשביל כסף. המעיל במכבסה, התכשיטים אצל הצורף, אבני המרה, השיניים התותבות, רופאת השיניים.
ההגנה לא באמת טענה שהוא לא עשה את זה. היא טענה שהוא לא שפוי. עורכי הדין שלו הצביעו על הסיפור שלו על שתיית דם, והביאו פסיכיאטר שיעיד שהנפש שלו מעורערת מאוד.
בחקירה הנגדית הודה הפסיכיאטר של ההגנה עצמה שהאיש כנראה ידע שמה שהוא עושה אסור. לפי החוק של אותה תקופה, זה היה המבחן. אדם שיודע שהמעשה שלו אסור, אינו נחשב לא שפוי בעיני החוק.
המשפט נמשך יומיים. חבר המושבעים יצא להתייעץ ב-19 ביולי וחזר תוך פחות מ-20 דקות. מקורות שונים מדברים על 15 או על 17 דקות. פסק הדין: אשם.
הוא נידון למוות. ב-10 באוגוסט 1949, ב-8 בבוקר, הוא הוצא להורג בתלייה בבית סוהר בלונדון. הוא היה בן 40.
מה החקירה הוכיחה באמת
תסתכלו על השרשרת מההתחלה.
חברה שלא הפסיקה לדאוג. שוטרת שלא אהבה את הדרך שבה איש אחד מדבר. בדיקה במרשם הפלילי. קבלה בתיק עור. מעיל במכבסה. תכשיטים אצל צורף. איש ששאל על בית החולים לחולי נפש לפני שהודה.
ובסוף, פתולוג על הברכיים בבוץ, שידע איך נראית אבן מרה.
כל אחד מהדברים האלה לבד אולי לא היה מספיק. ביחד, הם פירקו את הרעיון היחיד שעליו נבנה כל הפשע: שבלי גופה, אין תיק.
מסקנות ושאלות פתוחות
אין ספק בפסק הדין. הוא הודה, הראיות הפיזיות התאימו, ובית המשפט הרשיע אותו. אבל כמה שאלות סביב המקרה לא קיבלו מעולם תשובה מלאה.
**האם הוא באמת שתה את הדם של הקורבנות?** הראיה בעד: רק המילים שלו, שחזר עליהן בעקביות אחרי המעצר. הבעיה: קודם הוא שאל על בית החולים לחולי נפש, ורק אחר כך סיפר את הסיפור. הפסיכיאטר של ההגנה עצמה הסכים שהוא ידע להבחין בין טוב לרע. המשטרה לא מצאה שום ראיה לכך. רבים שחקרו את המקרה הגיעו למסקנה שהסיפור הומצא כדי לתמוך בטענת אי שפיות. אבל אף אחד לא יכול להוכיח מה הוא עשה לבד במחסן.
**האם באמת היו עוד 3 קורבנות?** הראיה בעד: הוא אמר את זה בהודאה. הבעיה: הוא לא נתן שמות, והמשטרה לא מצאה נעדרים, מסמכים או שרידים שמתאימים. הדעה הנפוצה היא שגם אלה נוספו כדי שייראה משוגע. אי אפשר להוכיח את זה לכאן או לכאן.
**האם הוא היה לא שפוי, או רק קר?** דעה אחת: ההודאה המתוכננת, המסמכים המזויפים ושנים של הונאה זהירה מראים אדם מחושב שידע בדיוק מה הוא עושה. חבר המושבעים הסכים. הדעה השנייה, שהעלו כמה רופאים באותה תקופה: אדם שעושה דבר כזה שוב ושוב אולי חולה בדרך שהמבחן המשפטי של 1949 לא ידע למדוד. הוויכוח הזה הוא על השאלה איך החוק מגדיר שיגעון, והוא נמשך בבתי המשפט גם היום.
**מה באמת פיצח את התיק?** יש מקורות שנותנים את הקרדיט לתחושה של השוטרת. אחרים לקבלה. אחרים לאבן המרה. התשובה הכנה: בלי השוטרת, אף אחד לא היה בודק את העבר שלו. בלי הקבלה, לא היה קשר לרכוש שלה. בלי הפתולוג, הייתה הודאה ולא הייתה גופה. היה צריך את כולם.
**מה לא נמצא אף פעם?** מתוך 6 הקורבנות שידוע שהוא רצח, רק אחת זוהתה אי פעם לפי שרידים פיזיים. 5 האחרים נשענים על ההודאה שלו ועל המסמכים ששמר. הוא אף פעם לא נשפט עליהם.
מה שבטוח הוא זה: הוא היה בטוח שאם ישמיד את הגופה, הוא ישמיד את התיק. קומץ אבני מרה וזוג שיניים תותבות הוכיחו שהוא טעה.