הדליה השחורה: אליזבת שורט, מגרש ריק בלוס אנג'לס, ו-79 שנה בלי שם של רוצח
בבוקר 9 בינואר 1947 ירדה אליזבת שורט ממכונית מול מלון גדול במרכז לוס אנג'לס, בארצות הברית.
היא הייתה בת 22. שיער שחור, עור חיוור, עיניים כחולות-אפורות. בידה מזוודה קטנה ותיק. כמעט כל שאר הרכוש שלה היה בכמה תיקים שהשאירה בתחנת אוטובוסים.
מי שהסיע אותה היה סוכן מכירות נודד בן 25. הוא היה נשוי. הוא הכיר אותה כמה שבועות קודם, והביא אותה מסן דייגו, כ-190 ק"מ דרומה. שם היא גרה אצל משפחה שכמעט לא הכירה.
אחר כך הוא סיפר למשטרה שהיא אמרה לו שהיא הולכת לפגוש את אחותה. האחות אמרה שלא קבעו שום פגישה.
יש מי שאומר שעובד במלון ראה אותה באותו ערב מדברת בטלפון בלובי. גם זה שנוי במחלוקת.
מה שלא שנוי במחלוקת הוא זה: מהערב של 9 בינואר, אף אדם שנמצא אי פעם לא יודע לומר איפה הייתה אליזבת שורט, ועם מי.
6 ימים אחר כך היא הייתה מתה.
בחורה מליד בוסטון
אליזבת שורט נולדה ב-29 ביולי 1924 בבוסטון, בחוף המזרחי של ארצות הברית. היא הייתה השלישית מתוך 5 בנות.
כשהייתה בת 5, העסק של אביה קרס במשבר הכלכלי הגדול של 1929. ב-1930 נמצאה המכונית שלו חונה על גשר. כולם חשבו שהוא קפץ לנהר. רק שנים אחר כך גילתה המשפחה שהוא חי, וגר בקליפורניה, בצד השני של המדינה.
כנערה היא עברה ניתוח בריאות. הרופאים המליצו על מזג אוויר חם, ולכן 3 חורפים שלחו אותה לדרום החם של ארצות הברית. היא עזבה את התיכון בלי לסיים.
בדצמבר 1942, בגיל 18, היא חצתה את כל המדינה כדי לגור עם אביה. זה החזיק חודש. הם רבו, והיא עזבה.
היא מצאה עבודה בחנות בבסיס צבאי בחוף קליפורניה. בספטמבר 1943, בגיל 19, היא נעצרה עם חברים על שתיית אלכוהול מתחת לגיל החוקי. המשטרה לקחה לה טביעות אצבע. התיק הקטן הזה, שנשמר במגירה ב-FBI, יהיה חשוב מאוד 4 שנים אחר כך.
שלחו אותה הביתה לאמה. היא נסעה שוב דרומה.
ב-1945 היא סיפרה שהיא מאורסת לקצין בחיל האוויר. הוא נהרג בהתרסקות מטוס באוגוסט 1945, ימים ספורים לפני סוף המלחמה.
ביולי 1946 היא עברה ללוס אנג'לס. כשעבדה, עבדה כמלצרית. היא שכרה חדרים ועברה הרבה, לפעמים אצל חברים, לפעמים אצל אנשים שבקושי הכירה. העיתונים כתבו אחר כך שהיא חלמה להיות שחקנית. היא לא הופיעה אף פעם בשום סרט.
לפי כל העדויות, היה חסר לה כסף כל הזמן, והיא עברה ממקום למקום כל הזמן. בגלל זה היה כל כך קשה, אחר כך, לשחזר איפה הייתה.
הבוקר של 15 בינואר
ביום רביעי, 15 בינואר 1947, בסביבות 10 בבוקר, הלכה אם צעירה עם בתה הקטנה ברחוב בשכונה חדשה בדרום לוס אנג'לס, כ-10 ק"מ ממרכז העיר.
בצד אחד של הרחוב עמדו בתים. בצד השני היו מגרשים ריקים, מחכים לבנייה, מלאים עשבים.
באחד המגרשים, כ-30 ס"מ מהמדרכה, היא ראתה משהו חיוור שוכב בין העשבים. בהתחלה היא חשבה שזו בובת ראווה שבורה מחנות.
ואז היא ראתה שזו אישה.
היא מיהרה עם הילדה לבית סמוך והתקשרה למשטרה. היא לא אמרה את שמה. רק כעבור כמה ימים היא התקשרה שוב והזדהתה.
הגופה הייתה עירומה. היא נחתכה לשניים במותניים. שני החלקים היו מונחים במרחק של כ-30 ס"מ זה מזה, בסידור מכוון. הפנים נחתכו מזוויות הפה לכיוון האוזניים. כמעט לא היה דם, לא על הגוף ולא על האדמה. הגופה נשטפה.
כבר מהרגע הראשון היה ברור שהיא לא נרצחה שם. המגרש היה רק המקום שבו מישהו בחר להשאיר אותה.
הטעות הראשונה
המשטרה לא הגיעה ראשונה. העיתונאים הגיעו ראשונים.
ב-1947 יצאו בלוס אנג'לס 4 עיתונים יומיים, שנלחמו זה בזה על כל סיפור. כתבי הפלילים שלהם האזינו לקשר של המשטרה. תוך דקות המגרש היה מלא כתבים, צלמים ושכנים סקרנים.
אנשים דרכו על כל השטח. כתבת של עיתון ערב הייתה בין הראשונים ליד הגופה, וצילמה.
כששני הבלשים שמונו לתיק הגיעו, הרבה ממה שהאדמה הייתה יכולה לספר להם כבר נרמס.
נשארו כמה דברים. ליד הגופה הייתה טביעת עקב בין סימני צמיגים. היה שק מלט ריק ועליו סימנים של דם מהול במים. זה הכול.
הרופאים במקום העריכו שהיא מתה כ-10 שעות קודם. כלומר, היא נרצחה בלילה שבין 14 ל-15 בינואר.
הנתיחה
ב-16 בינואר בדק את הגופה הרופא המחוזי.
האישה הייתה בגובה 165 ס"מ בערך, ושקלה כ-52 ק"ג. השיניים שלה היו במצב רע.
הוא קבע שהיא מתה מאובדן דם מהחתכים בפנים, ומהלם שנגרם ממכות חזקות בראש ובפנים. חיתוך הגוף לשניים נעשה אחרי המוות. הוא נעשה במיומנות, לאורך קו שמנתח היה מזהה.
הפרט הזה עיצב את כל החקירה. אם הרוצח ידע לחתוך גוף, אולי היה לו רקע ברפואה.
המשטרה החליטה לשמור את סיבת המוות האמיתית בסוד. רק הרוצח ידע אותה. כך אפשר היה לבדוק כל מי שבא להתוודות.
מי היא?
למשטרה הייתה גופה, אבל לא היה שם. טביעות האצבע לא התאימו לשום דבר בלוס אנג'לס.
הדרך הרגילה הייתה לשלוח את הטביעות במטוס למטה ה-FBI, בצד השני של המדינה. אבל סערות קרקעו את המטוסים.
לאחד העיתונים היה פתרון. הייתה לו מכונת פקס מוקדמת, ששימשה לשלוח תמונות דרך קווי טלפון. העיתון הציע לשלוח בה את טביעות האצבע. הטביעות הגיעו ל-FBI, ותוך 56 דקות נמצאה התאמה.
זו הייתה הבחורה שנעצרה על שתייה ב-1943. שמה היה אליזבת שורט. בתיק היו גם טביעות שנלקחו ממנה כשעבדה בבסיס הצבאי.
שיחת הטלפון לאמא
מה שהעיתון עשה אחר כך זכור עד היום כאחד הרגעים השפלים של העיתונות האמריקאית.
כתבים של אותו עיתון התקשרו לאמה בבוסטון. הם אמרו לה שהבת שלה זכתה בתחרות יופי. הם שאלו אותה המון שאלות על חיי הבת. רק כשקיבלו את כל מה שרצו, הם סיפרו לה את האמת.
אחר כך העיתון הציע לממן לאם את הנסיעה ללוס אנג'לס. אנשים שהיו מעורבים סיפרו אחר כך שהסיבה האמיתית הייתה להרחיק אותה מהמשטרה ומהעיתונים המתחרים.
העיתונים פרסמו כל מה שמכר. הם כתבו על עינויים, שלא הופיעו בדוח הנתיחה. המשטרה לא הכחישה, כי הסיפורים האלה עזרו להסתיר את סיבת המוות האמיתית.
בהתחלה עיתון אחד קרא לזה "רצח איש הזאב". תוך כמה ימים ניצח השם של עיתון אחר: "הדליה השחורה".
גם מקור השם הזה שנוי במחלוקת. יש שאמרו שגברים בבית מרקחת בעיירת חוף סמוכה קראו לה כך בקיץ 1946, בבדיחה על סרט מפורסם של אותה תקופה, "הדליה הכחולה" (1946), כי היא לבשה שחור. אחרים אמרו שהעיתונאים המציאו אותו. חוקרי התביעה המחוזית קבעו אחר כך שהשם הומצא בעיתונים.
שני הגברים שראו אותה אחרונים
הבלשים התחילו מאיפה שחייבים להתחיל: מהאנשים האחרונים שהיו איתה.
הראשון היה הסוכן שהסיע אותה מסן דייגו. כשהעיתונים פרסמו את שמו, הוא אותר ונעצר. הוא סיפר את הסיפור שלו שוב ושוב. חלקים ממנו נבדקו ואומתו. הוא עבר כמה בדיקות פוליגרף, ועבר את כולן. הוא שוחרר ונוקה מחשד.
השני היה בעל מועדון לילה בלוס אנג'לס. היא גרה בביתו פעמיים. חברה שלה סיפרה למשטרה שהיא דחתה את החיזורים שלו. גם הוא נחקר, וגם הוא נוקה. לא היו נגדו שום ראיות.
שני הגברים מתו מזמן. אף אחד מהם לא הואשם אף פעם בשום דבר.
המעטפה
ב-21 בינואר, 6 ימים אחרי שנמצאה הגופה, גבר התקשר לעורך של אותו עיתון. הוא אמר שהוא הרוצח. הוא אמר שישלח כמה מזכרות.
3 ימים אחר כך, ב-24 בינואר, הגיעה לדואר מעטפה ממוענת לעיתון. הכתובת הורכבה ממילים שנגזרו מדפים מודפסים והודבקו.
בפנים היו חפצים של אליזבת שורט. תעודת הלידה שלה. כרטיסי ביקור. תמונות. פתקים עם שמות. ופנקס כתובות קטן, ועל הכריכה שלו מוטבע שמו של בעל מועדון הלילה.
כל מה שהיה בפנים נוקה בבנזין, כדי למחוק טביעות אצבע.
ייתכן שעל המעטפה עצמה עוד היו טביעות חלקיות. הן נפגעו בדרך, לפני שמומחים הספיקו להשתמש בהן. זו הייתה הראיה השנייה שאבדה.
כמה דפים נתלשו מפנקס הכתובות. המשטרה איתרה כ-75 גברים ששמם הופיע בו. רובם פגשו אותה פעם או פעמיים. אף אחד מהם לא הוביל לשום מקום.
בערך באותו זמן מצא מישהו תיק יד ונעל זמש שחורה על פח אשפה בסמטה, כ-3 ק"מ מהמגרש. המקורות חלוקים בשאלה מי זיהה שהם שלה. גם הם נוגבו בבנזין.
המכתבים
ב-26 בינואר הגיע מכתב בכתב יד. הוא היה חתום בשם שהעיתונים הפכו למפורסם. הכותב הבטיח להסגיר את עצמו למשטרה ב-29 בינואר.
ב-29 בינואר אף אחד לא בא. במקום זה הגיע מכתב נוסף. הכותב כתב שהוא שינה את דעתו.
המשטרה לא הצליחה לקבוע אף פעם אם המכתבים האלה באו מהרוצח, או ממישהו שנהנה מתשומת הלב.
במרץ נמצאו בגדי גבר מקופלים על חוף במערב העיר, ולידם פתק חתום בשם פרטי של אישה. בפתק הייתה הודאה ברצח. אף אחד שקשור אליו לא נמצא.
750 מחפשים, שום דבר
בשבועות הראשונים החקירה הייתה ענקית. בשיא עבדו עליה לפחות 750 איש. ביניהם כ-400 סגני שריף של המחוז, וכ-250 שוטרים של משטרת הכבישים של המדינה.
הם חיפשו בתעלות ניקוז. הם חיפשו בבניינים נטושים. הם הלכו לאורך גדות הנהר של העיר. הם חיפשו את המקום שבו היא נרצחה ונחתכה. במקום כזה היו צריכים להיות מים זורמים והרבה מקום. הם לא מצאו אותו אף פעם.
הבלשים חקרו יותר מ-150 גברים כחשודים אפשריים. חבר מועצת העיר הציע פרס של 10,000 דולר.
בגלל החיתוך המיומן, בפברואר ביקשה המשטרה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטה מקומית רשימה של הסטודנטים. כל אחד מהם נבדק. זה לא הוביל לשום דבר.
ההודאות
כבר מהימים הראשונים אנשים נכנסו לתחנות משטרה והתוודו. בתקופה הראשונה התוודו כ-60 איש, רובם גברים.
למשטרה היה מבחן מוכן. שאלו כל אחד מהם איך היא מתה. אף אחד לא נתן את התשובה הנכונה.
במשך השנים, יותר מ-500 איש טענו שהם רצחו את אליזבת שורט. חלקם הואשמו בהטעיית המשטרה. אף הודאה לא התקבלה אף פעם.
גופה שנייה
ב-10 בפברואר 1947, פחות מ-4 שבועות אחר כך, נמצאה בלוס אנג'לס אישה נוספת מוכה למוות. על הגוף שלה נכתבו מילים בשפתון. העיתונים קראו לזה "רצח השפתון האדום".
לזמן מה המשטרה והעיתונים תהו אם אותו אדם עשה את שניהם. אף קשר לא הוכח. גם התיק ההוא לא פוענח אף פעם.
התיק מתקרר
עד קיץ 1947 נגמרו הכיוונים. אחד משני הבלשים הראשיים האשים אחר כך את העיתונים. הוא אמר שההדלפות לעיתונות הרסו את החקירה מההתחלה.
התיק לא נעלם. הוא פשוט הפסיק לזוז.
הפסיכיאטר וכותב המכתבים
ב-1949 הפסיכיאטר של המשטרה עצמה השתכנע שמצא את הרוצח.
מדובר באדם שעבד פעם בבית הלוויות. הוא כתב לפסיכיאטר מכתבים על הפרשה. במכתבים הוא כתב שחבר שלו אולי הרוצח.
הפסיכיאטר החליט שהחבר לא קיים. הוא האמין שלכותב המכתבים יש פיצול אישיות, ושהחבר הוא בעצם הצד השני שלו. הוא דאג להביא את האיש ללוס אנג'לס. שוטרים מיחידה מיוחדת החזיקו אותו בבית מלון ולחצו עליו להודות.
האיש הצליח לזרוק פתק מהחלון ולבקש עזרה. הפתק הגיע לעורך דין.
התברר שהחבר קיים באמת. הוא אותר, והוא היה חף מפשע. עיתון דיווח ב-1949 שבדיקה הראתה שכותב המכתבים היה בעיר אחרת, כ-600 ק"מ צפונה, כשאליזבת שורט נרצחה.
האיש תבע את העירייה. הוא לא הואשם אף פעם.
חבר המושבעים הגדול
השערורייה גדלה. בספטמבר 1949 התחיל חבר מושבעים גדול בלוס אנג'לס לבדוק למה המשטרה נכשלה בפענוח שורה שלמה של רציחות של נשים וילדים במחוז, ובהן הרצח של אליזבת שורט.
חבר המושבעים שמע עדים רבים. הוא סיים את עבודתו בלי להאשים אף אחד בתיק שלה.
המיקרופון בקיר
ואז הגיע הפרק המפורסם ביותר בכל התיק. הוא נשאר סודי 53 שנה.
ב-1949 עמד לדין רופא ידוע בלוס אנג'לס בשם ג'ורג' הודל. הבת המתבגרת שלו האשימה אותו בהתעללות. בדצמבר 1949 חבר המושבעים זיכה אותו.
חוקרי התביעה המחוזית לא הסתפקו בזה. הוא היה ברשימת החשודים שלהם בתיק של אליזבת שורט.
מ-15 בפברואר עד 27 במרץ 1950, צוות של 18 בלשים מהתביעה ומהמשטרה התקין בסתר מיקרופונים בבית שלו בעיר. הם האזינו, והקלידו את מה ששמעו.
ב-18 בפברואר 1950, לפי התמליל, הוא אמר: "נניח שכן רצחתי את הדליה השחורה. הם לא יכולים להוכיח את זה עכשיו."
**המילים האלה אמיתיות, והן מתועדות. מה הן אומרות - אף אחד לא הצליח לקבוע.**
אף אחד לא יודע אם זו הייתה הודאה, בדיחה, או הערה מרירה של אדם שידע שמאזינים לו. ההאזנה הסתיימה. הוא לא הואשם אף פעם ברצח.
מאוחר יותר ב-1950 הוא עזב את ארצות הברית, וחי כ-40 שנה באסיה. הוא מת ב-1999, בגיל 91.
התמליל, 146 עמודים מוקלדים, שכב בארכיון של התביעה המחוזית. הוא פורסם לציבור רק ב-2003. עד אז ההקלטות המקוריות עצמן כבר נעלמו.
איפה זה עומד היום
אליזבת שורט נקברה בבית קברות בצפון קליפורניה.
הרצח שלה לא פוענח אף פעם. באופן רשמי התיק עדיין פתוח במשטרת לוס אנג'לס. זה אחד מתיקי הרצח הוותיקים ביותר שלא פוענחו במחוז. ה-FBI אומר שהוא לא מציין אף חשוד, ושכנראה התיק יישאר בלי פתרון.
יש לזה סיבות ברורות.
המגרש נרמס לפני שהבלשים הגיעו. המקום שבו היא נרצחה באמת לא נמצא אף פעם. כל חפץ שהרוצח שלח נוגב בבנזין. הטביעות על המעטפה נהרסו. העיתונים פרסמו שקרים, והמשטרה לא הכחישה, ולכן המידע הציבורי היה מזוהם כבר מהשבוע הראשון. ההקלטות המפורסמות ביותר בתיק נעלמו. וכל מי שאפשר היה לשאול אותו שאלה ב-1947 כבר מת.
**מה שידוע: מי היא הייתה, איפה השאירו אותה, ואיך היא מתה. ושב-6 הימים האחרונים שלה יש חור שחור. מה שלא ידוע: איפה היא הייתה ב-6 הימים האלה, איפה נרצחה, ועל ידי מי.**
התיאוריות
אנשים רבים כתבו ספרים שמצביעים על רוצח. אף אחד מהאנשים שנקבו בשמם לא הואשם אף פעם ברצח הזה. כולם מתו, וכל אחד מהם זכאי לחזקת החפות. אלה תיאוריות, לא ממצאים.
**הרופא.** הבן שלו, לשעבר בלש רצח במשטרת לוס אנג'לס, פרסם ב-2003 ספר שטוען שג'ורג' הודל הוא הרוצח. שם הספר "הנוקם של הדליה השחורה" (Black Dahlia Avenger). הראיות: התמליל מ-1950, הידע הרפואי שלו, והשוואות של כתב יד ותמונות שעשה הבן. ב-2006 אמר בפומבי סגן בכיר של התובע המחוזי שהוא התרשם, ושלדעתו התיק פוענח. הבעיה: המשטרה חקרה אותו חודש שלם ב-1950 וניקתה אותו. הבלש שהיה אז אחראי על התיק לא קיבל את התיאוריה. סופר שבדק את הנושא מאוחר יותר לא מצא שום ראיה משכנעת לכך שהרופא פגש אי פעם את אליזבת שורט.
**כותב המכתבים.** ספר מ-2017 טען שהאיש שהוחזק במלון ב-1949 הוא הרוצח, ושהשחיתות במשטרה הגנה עליו. הראיות: במכתבים שלו הוא הראה ידע יוצא דופן על הפרשה, והוא עבד בעבר בהכנת גופות בבית לוויות. הבעיה: בדיקה מ-1949 מיקמה אותו כ-600 ק"מ משם, וחוקרים אחרים דוחים לגמרי את הקשר לשחיתות.
**קשר לסדרה אחרת.** כמה כותבים קישרו את מותה ל"רציחות הגופות של קליבלנד" בשנות ה-30, באוהיו, שם גם נחתכו גופות. הבעיה: אין שום ראיה שמקשרת ביניהן, והשיטה בקליבלנד הייתה שונה.
**אב שבתו הצביעה עליו.** בשנות ה-90 טענה אישה, על סמך זיכרונות ש"צפו" אצלה בטיפול, שאביה המנוח עשה את זה. הבעיה: המשטרה לא מצאה שום דבר שתומך בזה, ובני משפחה שלה עצמה הכחישו.
79 שנה אחר כך, השאלה היא אותה שאלה מהבוקר ההוא של ינואר: איפה הייתה אליזבת שורט 6 ימים, ומי היה איתה?