המרתף בצפון לונדון והמברק מהים
בערב האחרון של ינואר 1910 הזמינה אישה בשם קורה קריפן חברים לארוחת ערב.
היא הייתה בת 36 בערך. היא נולדה בניו יורק, וכבר 13 שנה גרה עם בעלה בלונדון. היא שרה באולמות בידור, בשם במה. הקריירה שלה אף פעם לא ממש המריאה, אבל היא אהבה את העולם הזה, והנשים שעבדו בו אהבו אותה. היא הייתה הגזברית של מועדון הצדקה שלהן.
הבית היה בית שכור בן 3 קומות, ברחוב שקט בצפון לונדון. האורחים היו שחקן ותיק מאולמות הבידור ואשתו. אכלו ארוחת ערב, ואחר כך שיחקו קלפים. במהלך הערב האורח הרגיש לא טוב, והזוג יצא אחרי חצות.
קורה נפרדה מהם בדלת. בעלה יצא לקור לחפש להם כרכרה.
זה הרגע האחרון שבו מישהו מחוץ לבית ראה אותה בחיים.
מאוחר יותר טענה התביעה שהיא מתה בשעות הקטנות של 1 בפברואר 1910, כמה שעות אחרי שהאורחים הלכו. את השעה המדויקת אף אחד לא הצליח להוכיח. לא היה עד, לא נשמע קול, אף אחד לא שמע קריאה לעזרה.
בעלה היה אמריקאי נמוך ושקט בן 47, עם משקפיים במסגרת זהב ושפם דק. שמו היה האולי הארווי קריפן. הייתה לו תעודה ברפואה הומאופתית מארצות הברית. בבריטניה לא היה לו רישיון לעבוד כרופא, אבל כולם קראו לו "דוקטור". הוא מכר תרופות פטנט ממשרד במרכז לונדון, והיה שותף בעסק קטן של רפואת שיניים.
באותו משרד עבדה קלדנית צעירה, בשנות העשרים שלה. כבר כמה שנים היא הייתה המאהבת שלו.
זה הסיפור של אישה שנעלמה בלי להשאיר עקבות. של בלש מסקוטלנד יארד שהיה במרחק יום אחד מלסגור את התיק. ושל רב חובל באמצע האוקיינוס האטלנטי שבסוף פיצח את המקרה.
במשפט אחד: אישה נעלמה, בעלה אמר שהיא נסעה לאמריקה ומתה שם, והמשטרה הייתה צריכה לגלות אם זה נכון.
השקרים מתחילים
ב-2 בפברואר, יום אחרי הארוחה, הגיע למועדון הנשים מכתב. הוא נכתב בשמה של קורה, אבל לא בכתב ידה. במכתב נאמר שקרוב משפחה שלה באמריקה חלה, ושהיא נאלצת לנסוע לשם בהתראה של כמה שעות. היא מתפטרת מתפקיד הגזברית.
באותו שבוע בעלה משכן חלק מהתכשיטים שלה. הוא קיבל עליהם כ-195 לירות שטרלינג, סכום גדול מאוד באותם ימים. תכשיטים אחרים הוא נתן לקלדנית.
ב-7 בפברואר הוא ביקר אצל הזוג שהיה אצלם בארוחה. הוא אמר שקורה נסעה ישר לקליפורניה. החברים שמו לב לפרט הזה. לקורה לא הייתה משפחה בקליפורניה. לו הייתה.
ב-20 בפברואר התקיים נשף צדקה של אנשי אולמות הבידור. הוא הגיע עם הקלדנית. על הבגד שלה הייתה סיכה בצורת שמש עולה.
כמה נשים באולם הכירו את הסיכה הזאת. היא הייתה של קורה.
כמה שבועות אחר כך הקלדנית עברה לגור בבית.
במרץ הסיפור השתנה שוב. הוא כתב לחברים שקורה חולה מאוד באמריקה, בדלקת ריאות. ב-24 במרץ הגיע אליהם מברק. נאמר בו שקורה מתה יום קודם, בשעה 6.
בעיתון של עולם התיאטרון הופיעה מודעת אבל קצרה. הוא סיפר לאנשים שהיא נשרפה, ושהאפר שלה יישלח אליו.
החברות שלא הרפו
הנשים במועדון לא האמינו לו.
הספקות שלהן היו קטנים ומעשיים. קורה אף פעם לא הזכירה קרוב משפחה חולה. היא נסעה בלי להיפרד מאף אחת. היא השאירה מאחור את הבגדים ואת התכשיטים, שאהבה כמעט יותר מכל דבר. והגבר שהיה אמור להתאבל עליה הלך לנשפים עם אישה צעירה שענדה את הסיכה של אשתו.
אחת החברות ביקשה ממכר שלה לבדוק את רשימות הנוסעים של האוניות שיצאו מצרפת בתחילת פברואר. הוא לא מצא את קורה באף אחת מהן. והאונייה שהבעל הזכיר בכלל לא הפליגה לאמריקה עד 12 במרץ.
ב-30 במרץ הלכו שתי נשים מהמועדון למשרד שלו. הוא אמר שקורה חלתה על האונייה ומתה כשהגיעה. הוא נתן להן כתובת באמריקה, שבה היא כביכול מתה. התברר שזו הכתובת של הבן הבוגר שלו, מנישואיו הראשונים. אחת הנשים כתבה לבן. התשובה הגיעה אחרי חודש, והיא לא הבהירה שום דבר.
ביוני חזרו זוג אמנים, חברים קרובים של קורה, מסיבוב הופעות בארצות הברית. הם שאלו שם בסביבה. אף אחד לא שמע שקורה מתה.
ב-28 ביוני הם הלכו אל הבעל. הם שאלו אותו איפה בדיוק היא מתה. קודם הוא נקב בשם של עיר גדולה בקליפורניה. אחר כך אמר שזו הייתה עיירה קטנה ליד עיר אחרת. כשלחצו עליו, הוא אמר שהוא לא זוכר את השם.
יומיים אחר כך, ב-30 ביוני 1910, הלך הזוג לסקוטלנד יארד, המשטרה של לונדון.
המפקח הראשי מאמין לו
התיק הועבר למפקח ראשי ותיק. כשוטר צעיר, ב-1888, הוא עבד במזרח לונדון בזמן הרציחות של ג'ק המרטש.
הוא לא מיהר. במשך כשבוע הוא ראיין את נשות המועדון, וכתב דוח לממונה עליו. הוא ציין שהסיפורים של הבעל סותרים זה את זה בצורה "יוצאת דופן ביותר". אבל הוא גם כתב שהוא לא בטוח שבכלל נעשה פשע. אנשים משקרים על נישואים אומללים כל הזמן.
בבוקר 8 ביולי הוא הגיע לבית עם סמל. הקלדנית פתחה את הדלת. משם הלכו שני הבלשים למשרד של הבעל.
קריפן לא התווכח. לפי הדיווח של המפקח הראשי, הוא אמר שכנראה כדאי לו לספר את האמת. הוא הודה שכל מה שסיפר על מותה של קורה היה המצאה.
הסיפור החדש שלו היה כזה. קורה עזבה אותו. היא איימה הרבה פעמים ללכת עם גבר אחר, שחקן שהכירה באמריקה. ב-1 בפברואר, כך אמר, הוא חזר מהעבודה והיא כבר לא הייתה. כדי לחסוך מעצמו את הבושה של בעל נטוש, הוא המציא את המחלה ואת המוות.
העדות נמשכה שעות. באמצע, שלושתם יצאו לאכול צהריים במסעדה איטלקית קרובה. המפקח הראשי כתב אחר כך שקריפן אכל סטייק כמו אדם שאין לו שום דאגה בעולם.
אחר הצהריים הם חזרו יחד לבית. המפקח הראשי עבר בכל החדרים. הוא ירד גם למרתף, שבו החזיקו את הפחם. הוא לא מצא כלום.
לפני שיצא, הוא אמר לקריפן שהוא יצטרך למצוא את קורה כדי לסגור את העניין. יחד הם ניסחו מודעה לעיתון, שבה ביקשו ממנה ליצור קשר.
באותו ערב הלך המפקח הראשי הביתה די רגוע. מאוחר יותר הוא הודה שהאיש מצא חן בעיניו. לפי העובדות שהיו לפניו, זה נראה כמו נישואים עצובים, לא כמו רצח. התיק היה קרוב להיסגר.
ואז הדוקטור בורח
למחרת בבוקר, שבת 9 ביולי, קריפן הגיע למשרד כרגיל.
הוא שלח עובד לקנות סט בגדים של נער: חליפה, חולצות, עניבה וכובע. הקלדנית החליפה בגדים במשרד. השניים נסעו ברכבת התחתית, אחר כך ברכבת אל החוף, ואחר כך באוניית לילה אל הולנד. משם המשיכו לבלגיה.
במלון בבלגיה חתם קריפן בספר האורחים בשם "ג'ון רובינסון". הקלדנית הפכה לבן שלו, "ג'ון רובינסון הבן".
יום או יומיים אחר כך חזר המפקח הראשי למשרד עם כמה שאלות שרצה לסגור. העובד אמר לו שהדוקטור יצא בשבת עם מזוודה ולא חזר.
זה היה הרגע שבו התיק התהפך. עד אז היה לחוקרים אדם ששיקר על אשתו. עכשיו היה להם אדם ששיקר על אשתו, ויום אחרי שדיבר עם המשטרה ברח מהארץ.
מה היה מתחת לרצפת המרתף
הבלשים חזרו לבית וחיפשו שוב. הם מצאו אקדח טעון. הם חיפשו פעם שלישית. כלום.
ב-12 ביולי סיפר להם העובד במשרד על בגדי הנער. המפקח הראשי שלח לנמלים תיאור חדש: ייתכן שהאישה מחופשת לנער.
ב-13 ביולי ירד המפקח הראשי למרתף הפחם בפעם הרביעית. זה היה חדר קטן וחשוך עם רצפת לבנים. הוא לקח מוט ברזל של האח, והתחיל לדפוק ולבדוק את הלבנים, אחת אחת.
במקום אחד, הלבנים זזו.
הסמל הביא מהגינה כלי חפירה. מתחת ללבנים הייתה שכבת חימר, ומתחת לחימר סיד. ומתחת לסיד היו שרידים של אדם.
הריח היה כל כך חזק ששני הגברים נאלצו לעלות שוב ושוב לגינה לנשום אוויר. המפקח הראשי ראה ב-1888 את אחת הקורבנות של ג'ק המרטש. מאוחר יותר הוא אמר שזה היה גרוע יותר.
הם לא מצאו גוף שלם. לא היה ראש. לא היו ידיים, לא רגליים, ולא עצם אחת. מה שנשאר היה גוש של בשר ואיברים מפלג הגוף העליון. מי שעשה את זה ידע איך לחתוך.
בין השרידים היו כמה חפצים. היה רולר לשיער של אישה, ובו עוד כרוך שיער מחומצן. והיו חלקים של חולצת פיג'מה של גבר.
ב-16 ביולי יצאו צווי מעצר נגד קריפן ונגד הקלדנית. התמונות שלהם נשלחו לעיתונים בכל אירופה.
הודעה מהים
ב-20 ביולי יצאה אונייה בשם "מונטרוז" מנמל אנטוורפן שבבלגיה אל קוויבק שבקנדה. המסע היה יותר מ-5,000 ק"מ, ואמור היה לקחת כ-11 יום. על האונייה היו 266 נוסעים.
שניים מהם היו מר רובינסון ובנו.
רב החובל היה אדם זהיר, והוא קרא עיתונים. כמעט מיד הוא שם לב שמשהו מוזר באב ובבן הזה. הוא ראה אותם לוחצים ידיים זה לזה, דבר שאב ובן לא עושים. המכנסיים של הנער היו צמודים מדי במקומות הלא נכונים. לגבר היו סימנים על גשר האף, כאילו הוא רגיל להרכיב משקפיים. והוא גידל זקן, מעל שפם שגולח זה עתה.
רב החובל לקח תמונה של קריפן מהעיתון. בגיר הוא כיסה את השפם ואת המשקפיים. הפנים שנשארו היו הפנים של מר רובינסון.
ל"מונטרוז" היה דבר שהיה אז רק לאוניות מעטות מאוד: טלגרף אלחוטי. אפשר היה לשלוח בו הודעות דרך האוויר לתחנות על היבשה, אבל רק למרחק של כמה מאות קילומטרים. ב-22 ביולי, רגע לפני שהאונייה יצאה מטווח החוף של אנגליה, ביקש רב החובל מהמפעיל לשלוח הודעה לחברה שלו באנגליה.
ההודעה אמרה בקיצור: יש לו חשד חזק שרוצח המרתף מלונדון והשותפה שלו נמצאים בין הנוסעים. השפם הוסר, צומח זקן. השותפה לבושה כמו נער, אבל הקול, ההתנהגות והמבנה הם ללא ספק של בחורה.
עד הערב המברק כבר היה על השולחן של המפקח הראשי.
הוא הסתכל בלוחות הזמנים של האוניות. ה"מונטרוז" הייתה איטית. אוניית נוסעים מהירה יותר, ה"לורנטיק", יצאה מאנגליה למחרת אל אותו נהר בקנדה. אם יעלה עליה, הוא יוכל להגיע ראשון.
באותו לילה הממונה עליו נתן לו אישור. ב-23 ביולי הוא הפליג, בשם בדוי.
את הסוד הוא לא הצליח לשמור. תוך יום העיתונים כבר ידעו. במשך השבוע הבא עקבו קוראים בבריטניה ובאמריקה אחרי המרדף כל בוקר, עם מפות שהראו את שתי האוניות חוצות את האוקיינוס. כולם ידעו מה קורה, חוץ משני האנשים שזה קרה להם. ה"מונטרוז" כבר הייתה מחוץ לטווח. קריפן והקלדנית לא ידעו כלום.
בערך ב-27 ביולי עקפה ה"לורנטיק" את ה"מונטרוז" באמצע האטלנטי. המפקח הראשי הגיע לנהר סנט לורנס, הדרך אל קוויבק, בערך יום וחצי לפניה.
בבוקר 31 ביולי האטה ה"מונטרוז" בפתח הנהר, כדי להעלות נווט מקומי, כמו כל אונייה. סירה קטנה נצמדה אליה. בין הגברים שעלו לסיפון היה אחד במדים ובכובע של נווט, ואיתו 2 שוטרים קנדים.
רב החובל שלח לקרוא למר רובינסון, והעלה אותו לפגוש את הנווטים. האיש בכובע הנווט הושיט יד, הוריד את הכובע ואמר: "בוקר טוב, דוקטור קריפן".
לפי הדיווח של המפקח הראשי עצמו, קריפן ענה: "תודה לאל שזה נגמר. המתח היה גדול מדי. לא יכולתי לסבול את זה יותר".
את הקלדנית מצאו בתא שלה, קוראת ספר. כשראתה מי עומד מולה, היא צעקה והתעלפה.
זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שחשוד ברצח נתפס בעזרת טלגרף אלחוטי.
המשפט ו-27 הדקות
המשפט נפתח בלונדון ב-18 באוקטובר 1910, ונמשך 4 ימים. כל המדינה עקבה.
התביעה הייתה צריכה להוכיח 2 דברים: שהשרידים הם של קורה, ושבעלה הרג אותה.
בשאלה הראשונה, הראיות הגיעו מהמדע. כימאי של משרד הפנים בדק את השרידים ומצא בהם היוסצין, רעל צמחי חזק, שבמינון זעיר שימש כתרופת הרגעה. ורישומי בית המרקחת הראו שב-19 בינואר 1910, 12 יום לפני הארוחה, קנה קריפן כמות גדולה ממנו בבית מרקחת במרכז לונדון, כשליש גרם. הוא חתם על כך בפנקס הרעלים. זה היה הרבה יותר מכל שימוש רפואי רגיל.
ההגנה טענה שהשרידים נקברו שם לפני שבני הזוג עברו לבית, ב-1905. חולצת הפיג'מה ענתה על זה. התווית הייתה של חנות בלונדון, ועד מטעם היצרן העיד שהדגם הזה לא נמכר לפני 1908.
ואז היה העור. בין השרידים הייתה חתיכת עור מהבטן התחתונה, בגודל של כ-15 על 18 ס"מ, ועליה סימן. קורה עברה ניתוח באמריקה שנים קודם, והייתה לה צלקת בדיוק שם. חברה שלה ראתה אותה. פתולוג צעיר, בתחילת דרכו, אמר לבית המשפט שהסימן הוא צלקת של ניתוח.
ההגנה הביאה 2 רופאים שאמרו שזה רק קפל בעור. בחקירה הנגדית שניהם הודו שבדקו אותו רק לרגע, ושניהם הסכימו עכשיו שזו צלקת. חתיכת העור הועברה בין המושבעים בצלחת.
קריפן העיד בעצמו, וחזר על כך שקורה עזבה אותו. הוא לא הצליח להסביר את הרעל, את הפיג'מה, ולמה הוא ברח.
המושבעים יצאו להתייעץ ל-27 דקות. פסק הדין: אשם.
כמה ימים אחר כך נשפטה הקלדנית בנפרד, כמי שסייעה לאחר מעשה. היא זוכתה.
קריפן הוצא להורג בתלייה בבית כלא בלונדון ב-23 בנובמבר 1910, בשעה 9 בבוקר. הוא ביקש שהמכתבים והתמונה של הקלדנית ייקברו איתו, ומנהל הכלא הסכים. במכתב אחרון הוא כתב שהוא מאמין שיום אחד יתגלו עובדות שיוכיחו את חפותו.
במשך כמעט 100 שנה, זה היה סוף הסיפור.
וכאן התיק נפתח מחדש
ב-2007 הודיע מדען פלילי מאוניברסיטה בארצות הברית על תוצאה חדשה.
משטרת לונדון שמרה שקופית של מיקרוסקופ עם דגימת רקמה מהמרתף, מאותה חתיכת עור עם הצלקת. הצוות האמריקאי הפיק ממנה DNA. הם איתרו 3 קרובי משפחה חיים של קורה, מצד האם, והשוו את ה-DNA.
זה לא התאים.
מאוחר יותר אמר אותו צוות שבדיקות נוספות הראו שהרקמה בשקופית היא של גבר. הם גם אמרו שמצאו ברקמה זקיקי שיער, שלא אמורים להיות בצלקת אמיתית. המחקר פורסם בכתב עת מדעי ב-2010.
הטענה הזאת הגיעה לכל העולם. התחיל קמפיין לחנינה לאחר המוות. ב-2009 הודיע הגוף הרשמי בבריטניה שבודק חשדות לעיוות דין שהוא לא יחזיר את התיק לבית המשפט לערעורים.
גם על התוצאה החדשה היו ערעורים. המבקרים הזכירו שהיא נשענת על שקופית אחת, בת 100 שנה בערך, שראש הצוות עצמו קרא לה דגימה "פחות ממיטבית". הם שאלו אם השקופית באמת הגיעה מהמרתף, ואם היא לא זוהמה על ידי האנשים הרבים שנגעו בה במשך מאה שנה. הצוות השיב שהבדיקות שלו היו ברורות.
השיער מהרולר, שאולי יכול היה להכריע, שמור במוזיאון משטרתי בלונדון. לפי הדיווחים האחרונים שפורסמו, הוא עדיין לא נבדק.
**אז זה מה שהתיעוד אומר, ולא יותר: אדם הורשע ברצח אשתו, האישה לא נראתה שוב אף פעם, ובדיקת DNA מודרנית אומרת שהדגימה היחידה ששרדה מהמרתף לא הגיעה ממנה.**
מסקנות ושאלות פתוחות
החקירה עצמה לא בספק. קורה נעלמה. בעלה שיקר על זה 5 חודשים, משכן את התכשיטים שלה, ברח בשם בדוי עם המאהבת שלו מחופשת, וקנה רעל שאחר כך נמצא בשרידים מתחת לרצפת המרתף שלו. את כל זה המפקח הראשי לא המציא.
מה שבספק הוא חוליה אחת בשרשרת: של מי הגוף הזה?
**השרידים היו של קורה, ופסק הדין היה נכון.** הראיות: הרעל שהוא קנה 12 יום קודם נמצא בשרידים. הפיג'מה הייתה מהבית שלו, ומאחרי 1908. השיער ברולר היה מחומצן, כמו השיער שלה. הצלקת הייתה במקום שבו הייתה הצלקת שלה. וקורה לא נראתה שוב אף פעם, בשום מקום, על ידי אף אחד. הבעיה: הבדיקה המודרנית היחידה, על הדגימה היחידה ששרדה, אומרת שהרקמה איננה שלה, ובכלל לא של אישה.
**בדיקת ה-DNA טועה, והשקופית איננה מה שחושבים.** הראיות: שקופית אחת בת 100 שנה היא בסיס שביר כדי להפוך פסק דין. תוויות מתחלפות, ודגימות ישנות מזדהמות. כמה מומחים לזיהוי פלילי העלו בדיוק את הביקורת הזאת. הבעיה: הצוות אומר שהתוצאות שלו ברורות. עד היום אף אחד לא הראה שהשקופית באה ממקום אחר.
**השרידים היו של מישהו אחר, וקורה עזבה בחיים.** זה מה שקריפן אמר במשפט. הבעיה: אז מי היה הגבר שנקבר מתחת לרצפת המרתף, מלא באותו רעל שקריפן קנה? ולמה קורה, שאהבה את הבמה ואת החברות שלה, לא כתבה לאף אחד, לא הופיעה שוב אף פעם, ולא התייצבה אפילו כשבעלה עמד להיתלות?
**קריפן הרג את קורה, והגוף היה של קורבן אחר.** כמה כותבים הציעו את זה כדרך להתאים את כל העובדות. הבעיה: זה מחייב 2 גופות, ואין ראיה לאף אחת מהן חוץ מזו שבמרתף.
מה שנשאר פתוח היא שאלה שבדיקה אחת יכולה לסגור. אם יבדקו את השיער מהרולר וישוו אותו לקרובי המשפחה של קורה, נדע הרבה יותר.
עד אז, התיק של המרתף בצפון לונדון הוא תיק נדיר: גם פוענח וגם לא פוענח. פסק הדין בתוקף. האיש נתלה. והאישה שנפרדה מהחברים שלה בדלת בלילה האחרון של ינואר 1910 לא נמצאה מעולם, לא חיה ולא מתה, בדרך שכולם מקבלים.