רוצח הגרין ריבר: 19 שנה, 49 נשים ופיסת גזה אחת
בקיץ 1982 התחילו להיעלם נשים צעירות מכביש אחד בארצות הברית.
הכביש עובר מדרום לסיאטל, עיר בפינה הצפון-מערבית של ארצות הברית, כ-180 ק"מ מהגבול עם קנדה. הוא חולף ליד נמל התעופה הבינלאומי של העיר.
לאורכו עמדו מוטלים זולים, בארים, מזנונים ותחנות אוטובוס. משאיות ומוניות עברו שם יומם ולילה.
רבות מהנשים שהלכו על הכביש הזה היו צעירות מאוד. חלקן ברחו מהבית. חלקן עבדו בזנות. חלקן סתם חיכו לאוטובוס. רבות מהן היו בנות 15, 16, 17.
כשאחת מהן הפסיקה לחזור, לפעמים אף אחד לא דיווח על זה במשך ימים. לפעמים אף אחד לא דיווח בכלל. הקשר עם המשפחה כבר נותק. החברות חשבו שהיא עברה לעיר אחרת.
השקט הזה הוא הדבר הראשון שצריך להבין בפרשה הזאת. הרוצח בחר נשים שהוא האמין שאף אחד לא יחפש.
הנהר
ב-15 ביולי 1982 שיחקו ילדים ליד עיירה מדרום לסיאטל, ומצאו גופה בנהר הגרין ריבר. זה נהר איטי שזורם בין שדות ושכונות בדרך לים.
זו הייתה נערה בת 16. היא נחנקה למוות.
באמצע אוגוסט הופיעו עוד גופות באותו נהר. ב-15 באוגוסט נמצאו עוד 3 נשים, בתוך המים ועל הגדה, באותו קטע של הנהר.
5 גופות בחודש אחד.
למחרת, ב-16 באוגוסט 1982, הקים משרד השריף של המחוז צוות מיוחד כדי למצוא את הרוצח. קראו לו "צוות המשימה של הגרין ריבר". עיתון מקומי כתב שזה הצוות המשטרתי הגדול ביותר באזור מאז רוצח סדרתי ידוע לשמצה, שרצח נשים צעירות באותו אזור בשנות ה-70.
אחד הבלשים שהיו בתיק מהשבועות הראשונים היה חוקר רצח בן 31 בשם דייב רייכרט. הוא נשאר עם הפרשה הזאת, בתפקיד כזה או אחר, 21 שנה.
זה הסיפור, במשפט אחד: אדם רצח עשרות נשים צעירות ליד סיאטל, נפגש עם המשטרה שוב ושוב ויצא חופשי בכל פעם, ונתפס בסוף בזכות דגימה של הרוק שלו, שבלשים שמרו במחסן 14 שנה.
הרוצח הזה נודע בשם "רוצח הגרין ריבר".
ואז הנהר השתתק
אחרי אוגוסט 1982 הרוצח הפסיק להשתמש בנהר.
הנשים המשיכו להיעלם. אבל עכשיו הגופות הושלכו באזורים מיוערים: ליד נמל התעופה, לצד כבישים נידחים, לפעמים כמה במקום אחד.
חלקן נמצאו אחרי שבועות. חלקן נמצאו אחרי שנים, כשנשארו רק עצמות. חלקן לא נמצאו עד היום.
רוב הרציחות קרו בין קיץ 1982 לאביב 1984. בשנתיים האלה הרשימה של הקורבנות האפשריים גדלה כל כמה חודשים.
הבלשים עמדו מול בעיות שהפכו את התיק הזה לשונה מרצח רגיל.
רוב הגופות נמצאו הרבה אחרי המוות, אז כמעט אף פעם לא היה ברור מתי ואיפה האישה נרצחה. רבות מהן שכבו בחוץ חודשים, והגשם הכבד של האזור שטף את העקבות.
על הרבה מהקורבנות אף אחד לא ידע מי ראה אותן אחרונה, ואפילו לא באיזה יום הן נעלמו.
והאנשים שאולי ראו משהו, על הכביש ובמוטלים, לרוב לא סמכו על המשטרה ולא רצו לדבר איתה.
האיש הלא נכון
החשוד החזק הראשון היה נהג מונית.
הוא הסיע נשים מהכביש ברחבי העיר, וביניהן כמה מהקורבנות. ב-1982 הוא התקשר בעצמו למשטרה והציע מידע על הפרשה.
לבלשים זה נראה חשוד. הוא עלה לראש הרשימה.
במשך חודשים עקבו אחריו. קצין לשעבר ביחידת המודיעין של המשטרה סיפר אחר כך על "שעות אינספור" של מעקב. העיתונים פרסמו את שמו.
הוא מעולם לא הואשם בשום דבר. בסוף 1985 אמר ה-FBI לצוות שכמעט בוודאות הוא לא האיש שהם מחפשים.
הוא היה אחד מכתריסר גברים שהיו במעקב בשנים האלה. כולם חפים מפשע: אף אחד מהם לא הואשם, והראיות הובילו אחר כך למקום אחר. כשהרוצח האמיתי נעצר ב-2001, נהג המונית לשעבר אמר לעיתון שהוא מרגיש שהצדק יצא לאור.
ובינתיים, האיש שבאמת עשה את זה כבר פגש את המשטרה.
האיש עם הטנדר
ב-30 באפריל 1983 נעלמה מהכביש אישה בת 18.
החבר שלה לא חיכה למשטרה. הוא נסע באזור וחיפש אותה.
כמה ימים אחר כך הוא ראה טנדר חונה מול בית. הטנדר נראה כמו זה שהיא עלתה אליו בלילה שבו נעלמה.
הבית היה של אדם בשם גארי רידגווי. הוא היה בן 34. כבר שנים הוא עבד במפעל משאיות ליד סיאטל, וצבע את המשאיות החדשות לפני שיצאו מהמפעל.
בלש בא לדבר איתו. הוא אמר שהוא לא מכיר את האישה. לא הייתה גופה ולא היו ראיות, והוא לא הואשם.
השרידים שלה נמצאו רק 20 שנה אחר כך, ב-2003, כשהוא בעצמו הוביל את החוקרים למקום.
ב-1984 אותו אדם פנה לצוות ביוזמתו. הוא אמר שיש לו מידע שיכול לעזור לחקירה.
ב-2 באפריל 1984 הוא עבר בדיקת פוליגרף, כלומר מכונת אמת. הוא עבר אותה בהצלחה.
במשך שנים התוצאה הזאת עזרה להשאיר אותו נמוך ברשימת החשודים.
מכונת אמת לא מגלה שקרים. היא מודדת סימני לחץ: דופק, נשימה והזעה. יש אנשים שכמעט לא מראים לחץ כשהם משקרים. בגלל זה בתי המשפט בארצות הברית בדרך כלל לא מקבלים את התוצאות שלה כראיה.
אבל בצוות שטבע בשמות, בדיקה שעברה בהצלחה הייתה סיבה לחפש במקום אחר. וזה מה שעשו.
עוד ב-1984 הגיעה עזרה מכיוון מוזר.
הרוצח הסדרתי הידוע, זה שרצח נשים צעירות באותו אזור בשנות ה-70, ישב עכשיו בנידונים למוות בפלורידה. הוא כתב לצוות והציע לשתף אותו במחשבות שלו על הרוצח הלא מוכר.
בסוף 1984 טסו 2 בלשים לפלורידה לחקור אותו. אחד מהם היה רייכרט.
האסיר אמר להם שהרוצח כנראה חוזר למקומות שבהם השאיר את הגופות. הוא הציע לארוב בכל מקום שבו נמצאת גופה טרייה.
שנים אחר כך, ההודאה של הרוצח עצמו הראתה שזה נכון. הוא אכן חזר אל הגופות.
באותו זמן כתב פרופיילר של ה-FBI פרופיל פסיכולוגי של האיש הלא מוכר: גיל משוער, הרגלים, אורח חיים.
שום דבר מזה לא הביא שם. זה רק תיאר איזה סוג אדם מחפשים.
1987: פיסת הגזה
עד 1987 היה לבלשים יותר מידע על האיש עם הטנדר.
לפי הדיווחים, הוא היה האדם האחרון שנראה עם 2 מהנשים הנעדרות. הקבלות של כרטיס האשראי שלו הראו שהוא קנה הרבה מאוד דלק בתקופות שבהן נשים נעלמו. כלומר, הוא נסע הרבה.
ב-8 באפריל 1987 ערכו הבלשים חיפוש בבית שלו ובכלי הרכב שלו. הם לא מצאו שום דבר שאפשר להביא לבית משפט.
אבל צו של בית משפט התיר להם לקחת ממנו דגימות. הם לקחו שערות. ונתנו לו ללעוס פיסה קטנה של גזה, כדי לאסוף את הרוק שלו.
ב-1987 פיסת הגזה הזאת הייתה כמעט חסרת תועלת.
בדיקות DNA היו אז חדשות לגמרי. הבדיקות של אותה תקופה היו צריכות כמות די גדולה של חומר. והדגימות שנלקחו מגופות הקורבנות ב-1982 היו זעירות.
בדיקה אחת יכלה לכלות את כל הראיה, ובכל זאת לא לתת תשובה. לבלשים היה ניסיון אחד, והם ידעו את זה. השריף אמר אחר כך: "הרגשנו שיש לנו בעצם רק ירייה אחת".
אז הם עשו את הדבר היחיד שיכלו. הם שמרו את הדגימות בזהירות, וחיכו.
השנים עברו.
הצוות כבר הוציא יותר מ-15 מיליון דולר. הוא קנה מחשב ב-200 אלף דולר כדי למיין את הטיפים, שהגיעו למאות, אם לא לאלפים. העיתונים ביקרו אותו על העלות ועל חוסר התוצאות.
בסוף שנות ה-80 רוב הבלשים כבר הועברו לתיקים אחרים.
ביולי 1991 צומצם הצוות לחוקר אחד.
ב-10 השנים הבאות, חקירת הרצח הגדולה בתולדות האזור הייתה בלש אחד וארגזים של תיקים וראיות. הוא שמר עליהם מסודרים. הוא לא נתן לזרוק שום דבר.
השריף פותח את התיק מחדש
ב-1997 נבחר רייכרט, הבלש הצעיר מ-1982, לשריף של המחוז. עכשיו הוא ניהל את כל המשטרה.
בינתיים מדע ה-DNA השתנה. שיטה חדשה יותר יכלה לבנות פרופיל מכמות קטנה מאוד של חומר, ולהשוות אותו לאחרים.
ב-2001 החליט הבלש האחרון שנשאר בצוות שהגיע הזמן להשתמש בירייה האחת.
במרץ 2001 הוא שלח את הראיות הישנות למעבדה הפלילית של המדינה: דגימות זרע שנלקחו מקורבנות ב-1982, ולצידן רוק ודם של 3 גברים שהיו חשודים. אחת מדגימות הרוק הייתה פיסת הגזה מ-1987.
מדענית במעבדה קראה לזה אחר כך "ניסיון אחרון ונואש".
כמה חודשים אחר כך הגיעה התשובה.
ה-DNA מהזרע שנלקח מ-3 הנשים שנמצאו בנהר באוגוסט 1982 התאים לרוק שעל הגזה.
האיש היה בתיקי המשטרה מאז 1983.
הבלשים לא פעלו מיד. הם עקבו אחריו והכינו את התיק.
ב-30 בנובמבר 2001, בסביבות 3 אחר הצהריים, נעצר גארי רידגווי כשיצא מהעבודה במפעל המשאיות. הוא עבד שם יותר מ-30 שנה. עכשיו הוא היה בן 52.
הוא הואשם ברצח 4 מהקורבנות הראשונות: 3 שה-DNA קשר אליו, ועוד אישה רביעית שנקשרה אליו בראיות אחרות.
שבועיים אחר כך כינס השריף 11 חוקרים שיעבדו על התיק במשרה מלאה. לראשונה מזה 10 שנים, הצוות היה שוב צוות אמיתי.
הצבע
ה-DNA כיסה רק 3 נשים. אצל רוב האחרות, הנהר והגשם שטפו כמעט הכול.
החוקרים חזרו לרמז שאף אחד לא בדק אף פעם.
על הבגדים סביב הצוואר של הקורבן הראשונה, הנערה בת ה-16 שנמצאה ביולי 1982, היו עקבות של צבע ריסוס. 20 שנה אף אחד לא בדק אותם.
עכשיו הסתכלו מדענים על הצבע במיקרוסקופ חזק. הם מצאו כדורים זעירים של צבע, מהסוג שמרחף באוויר במקום שבו מרססים צבע.
הכדורים התאימו לסוג מסוים ולהרכב מסוים של צבע, שהשתמשו בו במפעל המשאיות בשנים שבהן הנשים האלה נרצחו.
במרץ 2003 הוסיפה התביעה לכתב האישום עוד 3 רציחות, על סמך אבק הצבע הזה. הקורבן הראשונה הייתה אחת מהן.
אילו בדקו את הצבע ב-1982, החוקרים היו יכולים לקשר את הרציחות לצבע משאיות הרבה יותר מוקדם.
העסקה
עכשיו היה לתביעה תיק על 7 רציחות.
אבל עשרות משפחות אחרות עדיין לא קיבלו תשובות. לחלקן לא הייתה אפילו גופה לקבור.
אז התביעה עשתה עסקה שמתווכחים עליה עד היום. הוא לא יעמוד בפני עונש מוות. בתמורה הוא חייב להודות בכל רצח שביצע, לענות על כל שאלה, ולהוביל את החוקרים אל השרידים.
5 חודשים חקרו אותו שוטרים ותובעים. הוא לקח בלשים ליערות והראה להם איפה השאיר גופות.
באוגוסט ובספטמבר 2003 נמצאו השרידים של כמה נשים. ביניהן הייתה הצעירה בת ה-18 שנעלמה באפריל 1983, זו שהחבר שלה מצא את הטנדר.
ב-5 בנובמבר 2003 הודה גארי רידגווי ב-48 רציחות. 42 מהן כבר היו ברשימת הקורבנות האפשריים של הצוות.
התובע הראשי של המחוז הסביר למה הסכים. בלי העסקה, הוא אמר, היו יכולים ללכת למשפט על 7 אישומים, וזה כל מה שאפשר היה לקוות לפתור.
ב-18 בדצמבר 2003 גזר עליו שופט 48 מאסרי עולם, אחד אחרי השני, בלי אפשרות לשחרור.
ב-2011 זוהו השרידים של עוד אישה צעירה, והוא הודה ברצח ה-49. ההרשעות מכסות רציחות מ-1982 עד 1998.
כאן נגמר מה שיודעים
בחקירות המצולמות הוא נתן מספרים שונים. קודם הוא טען ל-65 רציחות. אחר כך אמר 71.
**49 רציחות הוכחו בבית משפט. כל מספר מעל 49 בא רק מהפה שלו, ואף אחד לא הצליח לאמת אותו.**
כמה מהנשים ברשימת הנעדרות הישנה לא נמצאו עד היום.
העבודה של לתת שמות לשרידים לא נעצרה. ב-2005 נמצאה גולגולת ביער ממזרח לסיאטל, וזוהתה כאחת הנעדרות. בדצמבר 2023 זוהתה בבדיקת DNA עוד אחת מהקורבנות.
אז סיפור החקירה שלם: יודעים מי עשה את זה, איך מצאו אותו, ולמה זה לקח כל כך הרבה זמן. מה שלא שלם הוא רשימת המתות.
מסקנות ושאלות פתוחות
היום מלמדים את הפרשה הזאת כשיעור: איך רוצח יכול לעמוד מול העיניים של כולם 19 שנה. מי שחקרו אותה מצביעים על כמה כשלים. לכל הסבר יש כוח, ויש לו גבול.
**המדע עוד לא היה מוכן.** הראיה: הרוק נאסף ב-1987, והבדיקה שיכלה לקרוא אותו הגיעה רק בסוף שנות ה-90. החוקרים עצמם אמרו שהיה להם ניסיון אחד ואסור היה לבזבז אותו. הבעיה: זה מסביר את העיכוב ב-DNA, אבל לא את הצבע. הרמז הזה היה על בגדי הקורבן הראשונה מהיום הראשון, והוא היה צריך רק מיקרוסקופ.
**מכונת האמת הטעתה אותם.** הראיה: אחרי שהוא עבר אותה ב-1984, הוא לא נחשב חשוד מוביל במשך שנים. הבעיה: אי אפשר לדעת כמה משקל הבלשים באמת נתנו לה. הם בכל זאת ערכו חיפוש בבית שלו ב-1987, כלומר הם לא שכחו אותו.
**יותר מדי תשומת לב הלכה לאיש הלא נכון.** הראיה: במשך חודשים הושקעו אנשים וכסף במעקב אחרי נהג מונית, שלא הואשם מעולם ושנוקה אחר כך. הבעיה: ב-1982 היה סביר לבדוק אותו. צוות חקירה חייב לבדוק אנשים שמכניסים את עצמם לתיק. הטעות לא הייתה בבדיקה, אלא בזמן שלקח לשחרר אותו מהחשד.
**הקורבנות לא היו בראש סדר העדיפויות.** הראיה: רבות מהנשים היו צעירות, עניות, ועבדו ברחוב. על היעלמותן דיווחו לרוב באיחור, או בכלל לא, והרוצח עצמו אמר שבחר בהן בדיוק בגלל זה. הבעיה: הצוות היה הגדול ביותר שהאזור ראה אי פעם. קשה לומר שהמשטרה לא התעניינה. קל יותר לומר שהעולם סביב הקורבנות לא התעניין.
**האם העסקה הייתה ההחלטה הנכונה?** בעד: עשרות משפחות קיבלו תשובות ושרידים שלא היו מקבלות לעולם. בלי העסקה, אפשר היה להביא למשפט 7 תיקים. נגד: המבקרים אמרו שאדם שרצח כל כך הרבה לא צריך לחמוק מעונש מוות, ושאי אפשר לסמוך לגמרי על הודאה שניתנה בתמורה לעסקה.
והשאלות שנשארו פתוחות:
כמה נשים הוא באמת רצח? בית המשפט אומר 49. הוא אמר 71. אף אחד לא יכול להוכיח שאחד המספרים טועה.
האם היו באותן שנים נשים שהשמות שלהן לא הופיעו אף פעם באף רשימה, כי אף אחד לא דיווח שהן נעדרות?
וכמה מהתיקים ברשימה הישנה ייסגרו אי פעם, עכשיו כשלאיש שיודע את התשובות אין עוד סיבה לדבר?