הרולד שיפמן: רופא המשפחה שרצח את המטופלים שלו, והצוואה המזויפת שהפילה אותו
בסוף שנות ה-90, בעיירה קטנה בצפון אנגליה, היה רופא שהקשישים פשוט העריצו.
הוא בא אליהם הביתה גם כשלא קראו לו. הוא לא מיהר. הוא אמר למשפחות שהוא מעדיף שאנשים זקנים יישארו בבית, ולא יישלחו לבית חולים קר.
ובעיירה הזאת, נשים קשישות מתו שוב ושוב.
הן מתו בבית, אחר הצהריים, כשהן יושבות בכורסה או על הספה. הן היו לבושות לגמרי. רבות מהן לא היו חולות. ופעמים רבות אותו רופא היה שם, או שרק עכשיו יצא.
שמו היה הרולד שיפמן. הוא היה רופא משפחה. בין 1975 ל-1998 הוא רצח את המטופלים שלו בזריקות של דיאמורפין, הצורה הרפואית של הרואין. בית משפט בריטי הרשיע אותו ב-15 רציחות. ועדת חקירה ממלכתית קבעה מאוחר יותר שהמספר האמיתי הוא לפחות 215, וכנראה כ-250.
זה הסיפור איך אף אחד לא ראה את זה במשך 23 שנה, איך חקירת משטרה ראשונה הסתכלה עליו ישר בעיניים ולא מצאה כלום, ואיך צוואה מזויפת הפילה בסוף את הכל.
רופא שכולם סמכו עליו
הרולד שיפמן נולד ב-1946 בנוטינגהאם, עיר במרכז אנגליה.
כשהיה בן 17 אמו מתה מסרטן ריאות. בחודשים האחרונים שלה רופא היה מגיע הביתה ונותן לה מורפיום נגד הכאבים. ועדת החקירה ציינה אחר כך כמה התמונה הזאת דומה לדרך שבה הוא עצמו יהרוג.
הוא הוסמך לרופא ב-1970. ב-1974 קיבל את משרתו הראשונה כרופא משפחה, בעיירה קטנה במחוז יורקשייר.
שנה אחר כך נתפס כשהוא מזייף מרשמים לפתידין, משכך כאבים חזק, לשימוש עצמי. הוא נקנס ב-600 ליש"ט ושהה זמן קצר במוסד גמילה. רישיון הרופא שלו לא נשלל.
ב-1977 הצטרף למרפאה קבוצתית בהייד, עיירה 10 ק"מ מזרחית למנצ'סטר, באנגליה.
באוגוסט 1992 עזב את המרפאה הזאת אחרי סכסוך מר, ופתח מרפאה משלו, לבד, במרכז העיירה. רבים מהמטופלים שלו הלכו אחריו. הוא היה ידוע כרופא שמקשיב, שבא הביתה, שאכפת לו.
מכאן והלאה, כמעט כל הסיפור הזה מתרחש בהייד.
איך נראו המקרים
רק מאוחר יותר הבינו החוקרים את השיטה.
שיפמן היה מבקר מטופלת קשישה בביתה, בדרך כלל אחר הצהריים. הוא היה נותן לה זריקת דיאמורפין. תוך דקות היא מתה, הרבה פעמים כשהוא עוד בבית.
אחר כך הוא עצמו חתם על תעודת הפטירה, וכתב סיבה טבעית: מחלת לב, שבץ, או פשוט "זקנה". הוא אמר למשפחה שאין צורך בנתיחה. לעתים קרובות המליץ על שריפת הגופה.
באנגליה אי אפשר לשרוף גופה על סמך חתימה של רופא אחד. רופא שני ובלתי תלוי צריך לחתום על טופס אישור. הרופא השני אמור לראות את הגופה ולשאול את הרופא הראשון על נסיבות המוות.
הרופאים השניים של שיפמן באו ממרפאה קבוצתית שעמדה בדיוק מול המרפאה שלו, מעבר לרחוב. הרופאים שם חתמו על הטפסים שלו, והוא חתם על שלהם.
הרישומים של המרפאה הזאת הראו אחר כך דבר מדהים. בין ספטמבר 1993 לספטמבר 1998, כל טפסי האישור שהם חתמו עליהם, חוץ מ-5, היו של מטופלים של שיפמן.
אף אחד לא ספר אז.
הראשונה שאמרה את זה בקול
האזהרה הראשונה הגיעה מבית לוויות.
ב-23 בפברואר 1998 הגיעה רופאה מהמרפאה שממול לבית הלוויות המשפחתי של העיירה, כדי לחתום על טופס של מטופלת של שיפמן.
בתו של הבעלים, שעבדה שם עם אביה ועם בעלה, לקחה אותה הצידה. היא אמרה שהיא מודאגת מכמה מטופלים של שיפמן מתים.
היא תיארה מה ראתה. נשים קשישות שמתו בבית, כנראה לבד. נמצאו יושבות זקופות בכורסה, לבושות לגמרי. הן לא נראו כאילו היו חולות.
מהניסיון שלה, מי שמת ממחלה מת במיטה, מוקף בתרופות, ולרוב יש קרוב משפחה לידו. מי שמת פתאום נמצא בדרך כלל על הרצפה. הנשים האלה לא היו לא זה ולא זה.
היא שמה לב גם ששיפמן נמצא הרבה פעמים ליד המוות או זמן קצר אחריו. לפעמים תהתה איך בכלל נכנס לבית.
היא בחרה ברופאה הזאת כי היא נראתה לה הכי נגישה. היא פחדה שאף אחד לא ייקח אותה ברצינות.
כמה ימים אחר כך הגיע לבית הלוויות רופא אחר מהמרפאה ודיבר עם האב. הוא הכיר את שיפמן שנים רבות. לשיפמן יש הרבה מטופלים זקנים, הסביר, והוא אוהב להשאיר אותם בבית. האב העביר את זה לבתו, והיא נרגעה במידה מסוימת.
רופאה מעבר לרחוב
לרופאה אחרת באותה מרפאה היו ספקות משלה.
היא הצטרפה למרפאה בספטמבר 1996, אחרי 19 שנה כרופאת משפחה במקום אחר. בעבודה החדשה ביקשו ממנה לחתום על טפסי אישור של שיפמן הרבה יותר ממה שהייתה רגילה.
כשקראה את הטפסים שלו, ראתה שהוא היה נוכח פעמים רבות ברגע המוות. ב-19 שנות עבודה, זה קרה לה עצמה רק 2 או 3 פעמים.
בסוף 1997 הזכירה את זה לשותפים שלה. הם הרגיעו אותה.
ואז, ב-17 במרץ 1998, מתה עוד מטופלת קשישה של שיפמן. יומיים אחר כך הרופאה חתמה על טופס השריפה. אחר כך היא הייתה מודאגת מאוד שלא הייתה צריכה לחתום.
בעלה סיפר אחר כך לוועדה על שיחה שניהלו בבית. הוא שאל אותה אם היא באמת חושבת ששיפמן יכול להרוג את המטופלים שלו. בהתחלה אמרה שלא. ואז, אחרי רגע, אמרה: "לא. אני יודעת שהוא הורג את המטופלים שלו".
השותפים נפגשו בפאב כדי לדבר על זה. ב-23 במרץ ביקש שיפמן מאחד מהם לחתום על טופס של אישה שמתה 3 ימים קודם.
באותו ערב בדקו את הרישומים שלהם. ב-3 החודשים האחרונים הם חתמו על 16 טפסי שריפה של שיפמן. באותם 3 חודשים מתו במרפאה שלהם 14 או 15 מטופלים, בכל מקום ומכל סיבה.
במרפאה שלהם היו 5 רופאים וכ-9,500 מטופלים. שיפמן עבד לבד. הם העריכו שיש לו כ-3,000.
לפי המספרים האלה, המטופלים שלו מתו לפחות פי 3 מהמטופלים שלהם. חלק מהרופאים חשבו שאולי פי 8 או פי 9.
ב-24 במרץ 1998 לקחה הרופאה את המספרים לחוקר מקרי המוות, הפקיד שאחראי לברר מקרי מוות לא מוסברים. הוא ביקש מהמשטרה לבדוק את העניין, בשקט.
החקירה שלא מצאה כלום
המשטרה מסרה את התיק למפקח בבילוש, בפיקוח של קצין בכיר. לאף אחד מהם לא היה ניסיון בחקירה כזאת.
החקירה הייתה צריכה להיות חשאית. הבלש לא יכול היה לחקור את שיפמן, ולא יכול היה ללכת למשפחות. שנים אחר כך אמרה בתה של אחת הקורבנות לוועדה שהיא מבינה כמה היה קשה, בלי הרישומים ובלי המשפחות, להאמין שרופא מכובד הורג מטופלים בריאים.
אבל החקירה שבאה השתבשה כמעט בכל שלב. הנה מה שקרה, כפי שהוועדה שחזרה אחר כך.
הבלש ביקש ממשרד רישום האוכלוסין המקומי עותקים של תעודות הפטירה ששיפמן חתם עליהן ב-6 החודשים האחרונים. היו 31. בגלל טעות במשרד, הוא קיבל רק 19 או 20.
ועדיין, הוא לא ראה את הבעיה. 19 או 20 מקרי מוות ב-6 חודשים לא מתיישבים עם 16 טפסי שריפה ב-3 חודשים בלבד. הוא לא הבין מה אומרים שיעורי התמותה שהשוו לו, ולא ייחס להם שום חשיבות.
הוא ביקש לראות את התיקים הרפואיים של 17 מהמתים. בלי הסכמת המשפחות, רשות הבריאות סירבה למסור אותם למשטרה. במקום זה, היועץ הרפואי של הרשות, רופא, בדק את התיקים בעצמו. 14 תיקים היו זמינים.
היועץ הזה הכיר את שיפמן והעריך אותו. ב-26 וב-27 במרץ עבר על התיקים והכין טבלה.
הטבלה עצמה הראתה את הדפוס. 13 מתוך 14 המתים היו נשים. 12 מתו בבית. ב-10 מתוך 14, שיפמן היה נוכח בסביבות שעת המוות.
היועץ לא הצביע על אף אחד מהדברים האלה. ב-1 באפריל נפגש עם הבלש ואמר לו שב-2 מקרים, או "כמה", אין בתיק מספיק מידע כדי להסביר את המוות, ושהוא עצמו היה מדווח עליהם לחוקר מקרי המוות. אבל המסר הכללי, קבעה הוועדה, היה מרגיע.
באותו יום ביקר הבלש במשרפה המקומית. הוא לא שאל שום דבר על הדרך שבה מאשרים שריפת גופה. הוא לא הסתכל ברישומי המשרפה. אילו הסתכל, היה מוצא עוד 11 מקרי מוות של מטופלים של שיפמן, שלא ידע עליהם בכלל.
הביקור במרפאה
ב-2 באפריל 1998 קרה משהו שהמשטרה לא ידעה עליו.
בעל בית הלוויות, אביה של האישה המודאגת, הלך לפגוש את שיפמן במרפאה שלו. עכשיו גם הוא כבר היה לא רגוע. אבל בעיקר הוא הרגיש שהדברים הלכו רחוק מדי, וששיפמן צריך לדעת מה אומרים עליו.
הוא אמר לשיפמן שאנשים מדברים על מספר המתים בין המטופלים שלו.
שיפמן היה רגוע. הוא הוציא את פנקס הספחים של תעודות הפטירה והראה לו שמות וסיבות מוות, אחד אחרי השני. הפנקס, אמר, פתוח לכל מי שמודאג.
בעל בית הלוויות יצא משם רגוע לגמרי.
הוועדה קבעה אחר כך שהביקור הזה הזהיר את שיפמן שחושדים בו. לדעתה, הוא הפסיק אז להרוג לזמן מה. היא קבעה גם שבעל בית הלוויות פעל בתום לב, ושייתכן שהביקור שלו אפילו הציל חיים.
התיק נסגר
בסביבות 15 באפריל נפגש הבלש סוף סוף עם משפחת בית הלוויות. רוב הזמן הוא דיבר. הוא סיפר להם מה עשה, ויצר את הרושם שלא מצא כלום.
הוא לא ביקש מהבת להסביר את החששות שלה. הוא לא שאל על מקרי המוות שהמשפחה טיפלה בהם. הוא לא ביקש את הרישומים שלהם. אילו ביקש, היה שומע על עוד 5 מקרי מוות מהזמן האחרון.
הוא אף פעם לא בדק במחשב המשטרתי הארצי אם יש לשיפמן רישום פלילי. הוא אמר ששכח. אילו בדק, היה מוצא את ההרשעות הישנות בעבירות סמים.
ב-16 באפריל הלך לרופאה שהתריעה ואמר לה שאין ראיות. הוא דיבר על כך שאין שום מניע. היא התאכזבה. מה שהדאיג אותה היה ההבדל בשיעורי התמותה, ולזה לא היה לו הסבר.
ב-17 באפריל 1998 התקשר לחוקר מקרי המוות ואמר ששום דבר לא מצביע על מעשה פלילי. חוקר מקרי המוות קיבל את זה. החקירה נסגרה. לא נכתב שום דוח.
**בזמן החקירה עוד היו זמינות לנתיחה שתי גופות, של הנשים שמתו ב-17 וב-20 במרץ. אף אחד לא הורה לנתח אותן.**
הוועדה קבעה שאילו התיק היה נמסר לבלש מנוסה, כמעט בוודאות הייתה נעשית נתיחה, היה נמצא מורפיום, ושיפמן היה נעצר.
הוא לא נעצר. ב-11 במאי 1998 הרג שוב. ב-12 ביוני הרג שוב. ב-24 ביוני הרג את קתלין גרנדי.
קתלין גרנדי
קתלין גרנדי הייתה בת 81. אלמנה ואישה אמידה, שבעבר נשאה את תואר הכבוד "מיירס" של עיריית הייד. היא גם הייתה פעילה מאוד. היא עבדה במשרה חלקית בחנות של עמותה, והתנדבה במועדון גמלאים בעיירה, שם עזרה להגיש ארוחות צהריים.
היא גרה לבד בבית כפרי ישן בקצה העיירה.
בבוקר 24 ביוני 1998 ביקר אותה שיפמן בביתה.
באותו יום היא לא הגיעה למועדון. אף אחד לא ענה לטלפון שלה. שני מתנדבים הלכו לבית שלה. הדלת לא הייתה נעולה. הם מצאו אותה על הספה, אפורת פנים, מתה.
שיפמן בא ובדק אותה בקצרה. הוא אמר שאין צורך בנתיחה. בתעודת הפטירה כתב "זקנה".
קתלין גרנדי נקברה, ולא נשרפה. ההחלטה הזאת של המשפחה תתברר אחר כך כמכרעת.
צוואה שלא הייתה הגיונית
ביום שבו מתה, הגיעה למשרד עורכי דין בהייד צוואה מוקלדת על שמה, עם מכתב מצורף.
הצוואה השאירה את כל רכושה, 386,000 ליש"ט, לשיפמן. לבתה ולנכדים שלה לא הושאר דבר.
הבת הייתה עורכת דין בעצמה, בעיר אחרת. היא תמיד טיפלה בענייני אמה, והכירה את הצוואה האמיתית שלה, שהייתה שמורה במשרד שלה.
המסמך החדש היה שגוי בכל דרך שהיא יכלה לראות. ההקלדה הייתה גרועה, ואמה הייתה מזכירה וקלדנית מצוינת. הניסוח היה מוזר. החתימה לא התאימה לחתימה שלה בפתקי ההפקדה בבנק.
כמה ימים אחר כך הגיע מכתב מוקלד שני, חתום רק "ג'יי או אס סמית'", שטען שהוא הקליד את הצוואה בשביל אמה. אף אחד בשם הזה לא נמצא.
הבת איתרה את שני העדים שחתמו על הצוואה. שניהם היו מטופלים של שיפמן: גבר בן 29 שניהל חנות חיות ברחוב הראשי, ואם צעירה.
הסיפור שלהם היה פשוט. ב-10 ביוני קרא להם שיפמן לחדר שלו במרפאה כדי להעיד על חתימה. אישה קשישה ישבה בכיסא המטופלים. אף אחד מהם לא ראה אותה באמת חותמת על משהו.
על מה קתלין גרנדי חתמה באמת באותו יום, לא נמצא עד היום. המשטרה העריכה אחר כך שאולי זה היה טופס הסכמה למחקר על הזדקנות.
ביולי 1998 הלכה הבת למשטרה.
הקבר הראשון שנפתח
הפעם הגיע התיק לקצין בילוש בכיר. הוא הסכים איתה: הצוואה מזויפת.
אם שיפמן זייף צוואה כדי לרשת מטופלת, השאלה הבאה הייתה ברורה. איך המטופלת מתה?
בשעות הקטנות של 1 באוגוסט 1998 הוצאה גופתה של קתלין גרנדי מהקבר. זו הייתה הפעם הראשונה שהמשטרה המחוזית הזאת פתחה קבר. דגימות נשלחו למעבדה משפטית.
באותו יום ערכה המשטרה חיפוש במרפאה של שיפמן ובביתו. בבית מצאו מכונת כתיבה ניידת. שיפמן העיר שגברת גרנדי שאלה אותה לפעמים.
הבית היה מטונף. בין ערימות של תיקים רפואיים מצאה המשטרה תכשיטים, ובהם טבעות קטנות מדי לאצבעות של אשתו.
ב-2 בספטמבר הגיעה תשובת המעבדה. קתלין גרנדי מתה ממנת מורפיום קטלנית. היא ניתנה בטווח של כ-3 שעות לפני מותה, בדיוק כששיפמן היה אצלה.
לשיפמן הייתה תשובה מוכנה. גברת גרנדי, אמר, הייתה מכורה לסמים בסתר. הוא הצביע על רישומים במחשב שלו שאמרו את זה.
אבל המחשב שלו שמר משהו שהוא לא יכול היה למחוק: חותמת זמן על כל רישום. הרישומים על ההתמכרות נכתבו אחרי שהיא מתה.
מכונת הכתיבה התאימה לצוואה, למכתב המצורף ולמכתב של "סמית'". מומחי טביעות אצבע מצאו את טביעת האצבע של שיפמן על הצוואה. של קתלין גרנדי לא נמצא שום סימן.
ב-7 בספטמבר 1998, בשעה 09:18, נעצר הרולד שיפמן בתחנת משטרה ליד הייד. הוא הואשם ברצח שלה ובזיוף.
פותחים את שאר הקברים
עכשיו היה למשטרה רצח אחד. והייתה לה סיבה טובה לחשוש מהרבה יותר.
החוקרים התמקדו במטופלים שמתו פתאום אחרי ביקור של שיפמן, ושנקברו ולא נשרפו, כי רק בגופה קבורה אפשר לבדוק משהו.
ב-21 בספטמבר הוצאה מהקבר גופה שנייה. עד 9 בדצמבר נפתחו 12 קברים, יותר מבכל חקירה אחת לפני כן. חלק מהגופות היו מפורקות מכדי לתת תוצאה. באחרות נמצא מורפיום.
באוגוסט הגיע למשטרה גם נהג מונית מקומי. הוא אמר שהוא חושד ששיפמן הרג 21 אנשים.
מומחי מחשב עברו על הרישומים של שיפמן, מטופל אחרי מטופל. חותמות הזמן סיפרו את הסיפור. ב-10 בדצמבר 1997, ביום שבו מטופלת בת 49 מתה בכורסה שלה, הוסיף שיפמן לתיק שלה 10 רישומים כוזבים, מתוארכים לאחור על פני 10 חודשים, כדי ליצור היסטוריה של מחלה שלא הייתה לה. למטופלת אחרת המציא גידול במוח. רופאים בלתי תלויים הצביעו אחר כך על כך שהיא יצאה לקניות ולבלות עם חברות.
משפחות סיפרו למשטרה אותו סיפור שוב ושוב. שיפמן היה אומר שהוא מזמין אמבולנס, ואז אומר שכבר אין צורך כי היא מתה. רישומי הטלפון הראו שלא נעשתה שום שיחה.
הוא גם אסף מורפיום שלא נוצל מבתים של מטופלים שמתו, בתואנה שהוא ישמיד אותו, ורשם הרבה יותר ממה שהמטופלים היו צריכים.
בסוף בחרה המשטרה 15 מקרי מוות, כולם בין 1995 ל-1998, למשפט. הקורבנות היו נשים בנות 49 עד 81.
המשפט
המשפט נפתח ב-5 באוקטובר 1999 בבית המשפט בפרסטון, כ-56 ק"מ מהייד.
בתה של קתלין גרנדי הייתה העדה הראשונה. פרשת התביעה נמשכה 25 ימים. קרובי משפחה תיארו את היום האחרון של כל אחת מהנשים. פתולוג אמר לבית המשפט שהרעלת מורפיום גרמה לרוב מקרי המוות. מומחה מחשבים של המשטרה הראה, רישום אחרי רישום, איך שיפמן המציא תסמינים אחרי שהמטופלים כבר מתו.
שיפמן עצמו העיד החל מ-25 בנובמבר. הוא הכחיש הכל. קתלין גרנדי, אמר, הייתה מכורה. האחרות מתו מוות טבעי. הוא הודה ששינה רישומים, אבל אמר שרק עדכן אותם. על אחת המטופלות טען שכנראה הזריקה לעצמה כשהוא יצא מהחדר.
ההגנה טענה שהגופות היו באדמה זמן רב מדי, ושאי אפשר לסמוך על הבדיקות הטוקסיקולוגיות.
חבר המושבעים פרש להתייעצות ב-24 בינואר 2000. ב-31 בינואר 2000, אחרי 6 ימים, החזיר פסק דין פה אחד: אשם בכל 15 הרציחות, ובזיוף הצוואה.
השופט גזר עליו 15 מאסרי עולם, והמליץ שלא ישוחרר לעולם. על הזיוף הוסיף 4 שנים. ב-11 בפברואר 2000 נמחק שמו מפנקס הרופאים.
כמה?
אחרי המשפט הקימה הממשלה ועדת חקירה ממלכתית, בראשות שופטת בכירה של בית המשפט הגבוה. הוועדה בדקה מאות מקרי מוות, קיבלה כ-2,500 הצהרות עדים ועברה על כ-270,000 עמודי ראיות.
ביולי 2002 קבע הדוח הראשון שלה ששיפמן הרג לפחות 215 מטופלים במשך 23 שנה, מ-1975 עד 1998. רובם היו נשים קשישות בריאות.
ביולי 2003 בדק הדוח השני את חקירת המשטרה הכושלת ממרץ 1998, זו שתוארה כאן. הוא קבע שאילו נעשתה כמו שצריך, 3 הקורבנות האחרונות שלו היו כנראה נשארות בחיים.
בינואר 2005 הלך הדוח האחרון עוד אחורה. הוא קבע שכרופא צעיר בבית חולים, עוד לפני שהיה רופא משפחה, שיפמן כנראה הרג עוד 3 מטופלים, והיו לו חשדות כבדים לגבי אחרים, ובהם ילדה בת 4. מתוך 459 האנשים שמתו בזמן שהיו בטיפולו בין 1971 ל-1998, העריכה הוועדה שכ-250 היו קורבנות שלו.
מקורות שונים נותנים 215, 218 או כ-250. ההבדלים נובעים מהשלבים השונים של הוועדה, לא מספק כלשהו בכך שהיה רוצח המונים.
הרולד שיפמן לא הודה אף פעם ולא הסביר אף פעם. ב-13 בינואר 2004, יום לפני יום הולדתו ה-58, נמצא תלוי בתאו בכלא ווייקפילד.
מה נשאר פתוח
שני דברים לא ייוודעו לעולם.
הראשון הוא המספר המדויק. רוב הקורבנות שלו נשרפו, ולא נשאר מה לבדוק.
השני הוא למה. רק ממקרים מעטים הוא הרוויח כסף, והצוואה היחידה שזייף הייתה גסה כל כך שלדברי השופט במשפט היא הפכה את החשיפה לבלתי נמנעת. את הסיבות שלו הוא לקח איתו.