נוצות במאוורר: הרצח של סר הארי אוקס, נסאו 1943
ביום רביעי בערב, 7 ביולי 1943, אירח סר הארי אוקס אורחים בבית שלו בנסאו, הבירה של איי בהאמה.
נסאו היא עיירה קטנה על אי, בערך 300 ק"מ מזרחית למיאמי שבארצות הברית. ב-1943 זו הייתה מושבה בריטית שקטה. גרו בה הרבה עשירים שבאו בשביל השמש ובשביל המסים הנמוכים.
הארי אוקס היה העשיר מכולם. הוא היה בן 68.
הבית שלו נקרא וסטבורן. הוא עמד על שפת הים, נסיעה קצרה ממרכז העיירה.
באותו ערב באו כמה אנשים לארוחת ערב ולמשחק קלפים. היו שם שכנים, והייתה שם האחיינית של החבר הכי קרוב שלו. גם החבר עצמו היה שם. הוא היה סוחר נדל"ן מקומי.
זה היה לילה כבד ורטוב. סערה התקרבה לאי.
עד 11 בלילה כל האורחים הלכו הביתה. רק החבר נשאר. בגלל הגשם, הארי אוקס הציע לו לישון בחדר אורחים, והוא הסכים. החדר שלו היה בקומה העליונה, על אותה מרפסת של חדר השינה של הארי אוקס.
השניים דיברו עוד קצת. אחר כך הארי אוקס הלך לישון.
חוץ מהרוצח, אף אחד לא ראה אותו יותר בחיים.
הרופאים שבדקו את הגופה קבעו אחר כך שהוא מת בין 2 ל-5 לפנות בוקר. בדיוק בשעות שבהן הסערה הייתה הכי חזקה.
הבוקר של 8 ביולי
בסביבות 7 בבוקר קם החבר, והלך לחדר של הארי אוקס לשאול מה עם ארוחת הבוקר.
הוא מצא את הארי אוקס שוכב על המיטה. הגופה הייתה שרופה בחלקה. המיטה והכילה שמסביבה היו חרוכות.
מאחורי האוזן השמאלית היו 4 פצעים. הם נעשו בכלי חד ומחודד. הגולגולת הייתה סדוקה.
מישהו שפך על הגופה נוזל דליק, כנראה חומר נגד חרקים, והצית אותו. הכוויות הכי קשות היו מסביב לעיניים.
והיו נוצות. מישהו קרע כרית ופיזר את הנוצות על הגופה. כשהחבר נכנס, המאוורר החשמלי בחדר עוד פעל, והנוצות עפו מעל המת.
החבר סיפר אחר כך בבית המשפט שבהתחלה הוא חשב שהארי אוקס עוד חי. הוא הרים לו את הראש, נתן לו מים, וניגב לו את הדם מהפנים במגבת.
אחר כך הוא הלך לטלפון.
מי היה הארי אוקס
כדי להבין למה המוות הזה הרעיד אימפריה שלמה, צריך לדעת מי היה המת.
הארי אוקס נולד ב-1874 במדינת מיין, בצפון-מזרח ארצות הברית. הוא למד רפואה שנתיים, ועזב.
ב-1898 הוא נסע צפונה, לבהלת הזהב באלסקה. במשך בערך 15 שנה אחר כך הוא רדף אחרי זהב בכל העולם: קליפורניה, דרום אמריקה, אוסטרליה. הוא לא מצא כלום.
ואז, בקנדה, בצפון הרחוק של מחוז אונטריו, ליד עיירת כורים קטנה בשם קירקלנד לייק, הוא סוף סוף מצא. ב-1918 החלקה שלו הפכה למכרה לייק שור. זה היה אחד ממכרות הזהב הכי עשירים בכל חצי הכדור המערבי.
כמעט בן לילה, מחפש זהב עני הפך לאחד האנשים העשירים בעולם.
הוא התחתן, נולדו לו ילדים, והוא גר בקנדה. אבל קנדה רצתה ממנו מס גבוה. בשנות ה-30 הוא העביר את ההון שלו ואת המשפחה שלו לאיי בהאמה, כי שם המסים היו נמוכים.
הוא תרם סכומים גדולים לצדקה, גם לבית חולים בלונדון. ב-1939 מלך בריטניה העניק לו תואר אצולה שעובר בירושה. מאז קראו לו "סר הארי אוקס".
בבהאמה היו לו אדמות, בתי מלון, שדה תעופה וחלק גדול מנסאו עצמה. הוא היה גס, רועש וחסר סבלנות. הוא גם היה המעסיק הכי גדול באי.
החתן
ב-1942, כשהייתה רק בת 18, התחתנה הבת הבכורה שלו, ננסי, עם גבר שהוא לא סבל.
קראו לו אלפרד דה מריני. כולם קראו לו פרדי. הוא בא מהאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי. הוא היה בן 32, גרוש פעמיים, שייט ומקסים, והשתמש בתואר "רוזן".
הארי אוקס היה בטוח שהוא התחתן עם ננסי בשביל הכסף. השניים רבו בגלוי, וכל העיירה ידעה על זה.
בליל הרצח ערך אלפרד דה מריני ארוחת ערב משלו, בבית שלו, כמה קילומטרים משם. כמה מהאורחים אמרו אחר כך שהוא היה איתם, ושמאוחר בלילה הוא הסיע שתי נשים הביתה.
באותו לילה ננסי לא הייתה באי. לכן אחרי שהאורחים שלו הלכו, אף אחד לא יכול היה להגיד איפה אלפרד דה מריני היה בשאר הלילה.
המושל לוקח פיקוד
כאן המקרה קיבל את התפנית המוזרה הראשונה שלו.
המושל של איי בהאמה ב-1943 לא היה פקיד רגיל. הוא היה מלך בריטניה לשעבר. ב-1936 הוא ויתר על הכתר כדי להתחתן עם אישה אמריקאית. בזמן המלחמה שלחו אותו לנהל את האיים האלה, רחוק מאירופה.
הוא הכיר את הארי אוקס היטב. כשהוא שמע על המוות, הוא לקח לידיים שלו את החקירה. מושל לא עושה דבר כזה בדרך כלל.
קודם הוא ניסה למנוע את פרסום הידיעה. זה לא הצליח. הבעלים של העיתון הגדול בבהאמה היה חבר של הארי אוקס. תוך כמה שעות הסיפור היה בעיתון, ומשם הוא הגיע לכל העולם.
המושל לא סמך על המשטרה הקטנה של נסאו. בגלל המלחמה היה קשה להביא בלשים מסקוטלנד יארד שבלונדון. אז הוא טלפן למיאמי, וביקש שני קפטנים של המשטרה האמריקאית שהוא הכיר. אחד מהם שמר עליו פעם בביקור במיאמי.
שני הקפטנים טסו לנסאו באותו יום.
**מהרגע הזה, כמעט כל דבר בחקירה הותקף אחר כך בבית המשפט.**
מה עשו בזירה
את שני הקפטנים ממיאמי הציגו כמומחים לטביעות אצבע. הם הגיעו בלי המצלמה המיוחדת שמצלמים בה טביעות אצבע בזירת פשע. לפי אחד המקורות, הם שכחו במיאמי גם את הערכות לטביעות אצבע.
גם למשטרה של נסאו לא היה ציוד כזה.
את חדר השינה לא סגרו. בשעות שאחרי זה הרשו לפקידים ולאנשי עסקים מקומיים להסתובב בבית ולהסתכל על המיטה שבה שכבה הגופה. אף אחד לא מנע מהם לגעת בדברים.
ובבית הזה היו רמזים אמיתיים.
על המדרגות שעולות לחדר השינה היו עקבות של בוץ.
על הקיר ליד המיטה הייתה טביעת יד של דם.
ליד המיטה עמד פרגוד סיני מתקפל, ועליו דם וטביעות אצבע.
את טביעת היד צילמו. אחר כך התברר שהלוחות של הצילום נחשפו לאור יום ונהרסו. ועוד אחר כך, את טביעת היד עצמה שטפו מהקיר.
של מי היד הזאת, לא יודעים עד היום.
על הגופה היו גם שלפוחיות שהרופאים לא הצליחו להסביר. הן לא נראו כמו כוויות מהאש.
36 שעות
הקפטנים חקרו את אנשי הבית ואת האורחים. הם חקרו את החבר שישן בחדר הסמוך. הוא אמר להם שהוא התעורר בלילה בגלל הסערה, אבל לא שמע שום דבר חריג. הוא לא ראה אש ולא הריח עשן.
ואז הם חקרו את החתן.
הם דיברו איתו שעות. באמצע החקירה נתנו לו כוס מים.
הם בדקו לו את הידיים ואת הזקן, ואמרו שמצאו שערות חרוכות. אלפרד דה מריני אמר שיש לזה הסבר פשוט: הוא מדליק סיגרים, הוא הדליק נרות בארוחת הערב שלו, והוא אוהב לבשל.
בערב של 9 ביולי, בערך 36 שעות אחרי שמצאו את הגופה, עצרה המשטרה את אלפרד דה מריני, והאשימה אותו ברצח של הארי אוקס.
התיק נגדו היה פשוט. הוא שנא את חמיו. הוא היה קרוב לבית באותו לילה. היו לו שערות חרוכות על הידיים. והקפטנים אמרו שטביעת האצבע שלו נמצאה על הפרגוד הסיני ליד המיטה.
בבהאמה של 1943, העונש על רצח היה מוות. כבר הזמינו חבל לתלייה.
האישה שלא האמינה
ננסי חזרה הביתה, ועמדה לצד בעלה.
היא שכרה בלש פרטי ידוע מניו יורק עם הצוות שלו, ועורך דין מבהאמה. היא ביקשה שבעלה ייבדק בפוליגרף.
כשהבלש שלה הגיע לבית, הוא מצא שוטרים מנקים את הקירות. את טביעת היד ואת שאר הסימנים קרצפו ומחקו.
המשפט נפתח ב-18 באוקטובר 1943, בבית המשפט העליון של בהאמה בנסאו. הוא נמשך שבועות, ועיתונאים באו מכל העולם. זה היה המשפט הכי מפורסם של שנות המלחמה, חוץ מהמלחמה עצמה.
טביעת האצבע מתפרקת
הלב של התביעה היה טביעת האצבע. אחד משני הקפטנים ממיאמי אמר שהזרת של היד הימנית של אלפרד דה מריני השאירה סימן על הפרגוד הסיני.
בחקירה הנגדית, הסיפור הזה התפרק חלק אחרי חלק.
הקפטן אמר שהוא זיהה את הטביעה ב-9 ביולי. השותף שלו אמר לבית המשפט שהוא שמע עליה רק ב-19 או ב-20 ביולי. כלומר, 10 ימים אחר כך.
את הטביעה לא צילמו על הפרגוד, במקום שבו כביכול מצאו אותה. הרימו אותה עם סרט דביק, בשיטה שהורסת את הסימן המקורי. לכן לא הייתה שום דרך להראות באיזה מקום על הפרגוד היא הייתה. ולא הייתה דרך להראות שהיא בכלל הייתה על הפרגוד.
מומחה לטביעות אצבע מטעם ההגנה הצביע על עוד דבר. על הפרגוד הייתה דוגמה מצוירת. אם הטביעה הורמה מהפרגוד, היו צריכים להופיע סביבה סימנים של הדוגמה. הם לא הופיעו.
ההגנה אמרה לקפטן ישר בפנים: הטביעה לא באה מהפרגוד. היא באה מכוס המים שאלפרד דה מריני החזיק בזמן החקירה. הקפטן הכחיש.
הקפטן גם אמר לבית המשפט שהוא לקח טביעות אצבע מכל מי שנכנס לחדר השינה. אחר כך הוא הודה שזה לא נכון. נלקחו עשרות טביעות אחרות, ואחרי שבועות רבות מהן עוד לא נבדקו.
החבר שישן בחדר הסמוך היה העד הראשי של התביעה. גם העדות שלו לא הלכה טוב. שוטר מנסאו נשבע שהוא ראה אותו במרכז העיירה באותו לילה, בסביבות חצות, בתוך מכונית. החבר הכחיש, ואמר שהוא לא יצא מהבית בכלל.
פסק הדין
ב-12 בנובמבר 1943 יצאו 12 המושבעים להתייעץ.
הם חזרו אחרי פחות משעתיים. ברוב של 9 נגד 3, אלפרד דה מריני זוכה.
ואז אותם מושבעים עשו משהו לא רגיל. כל ה-12 המליצו לגרש אותו מבהאמה. זמן קצר אחר כך הוא גורש, ועזב עם ננסי לקובה.
הנישואים לא שרדו. בני הזוג נפרדו ב-1945 והתגרשו ב-1949.
**אחרי הזיכוי, אף אחד אחר לא הואשם אף פעם ברצח של הארי אוקס. לא היו יותר הליכים בבית משפט.**
המושל דאג להיות מחוץ לבהאמה בזמן המשפט, ולכן לא קראו לו אף פעם להעיד. כל ימי חייו הוא לא דיבר על המקרה בפומבי.
הניסיונות שבאו אחר כך
המקרה לא נעלם.
לפי סופר אחד שכתב על המקרה שנים אחר כך, סקוטלנד יארד בדקה את התיק מחדש בערך 4 שנים אחרי המשפט. הבדיקה הזאת לא הובילה לשום כתב אישום חדש.
במאי 1959, 16 שנה אחרי הרצח, קם בפרלמנט של בהאמה חבר פרלמנט שהיה גם עורך של עיתון מקומי. הוא אמר שיש ראיות חדשות, ושהוא יכול לנקוב בשם הרוצח. הפרלמנט הצביע בעד פתיחה מחדש של התיק.
הבלש מניו יורק, שעבד בזמנו בשביל ההגנה, היה אמור להיות המקור של הראיות החדשות. הוא אמר שאין לו שום ראיה חדשה, וסירב לחזור לבהאמה.
המושל לשעבר, שגר אז בפריז, הוזמן להעיד. הוא סירב.
בלילה של 14 ביוני 1959 נורו יריות לתוך הבית של חבר הפרלמנט, בזמן שהוא שכב במיטה בקומה העליונה. המשטרה מצאה 2 קליעים. לפי הדיווחים נורו בסך הכול 3 יריות. הוא לא נפגע. אחרי זה, הניסיון לפתוח את התיק מחדש פשוט דעך.
יש גם הערת שוליים אפלה יותר. לפי כמה מקורות, אישה אמריקאית ששאלה בנסאו שאלות על רצח אוקס נמצאה מתה בתחתית באר. המקורות לא מסכימים על השנה, 1950 או 1952. ואף אחד לא הוכיח שיש קשר בינה לבין הרצח.
איפה זה עומד היום
הרצח של סר הארי אוקס לא פוענח באופן רשמי.
הראיות שהיו יכולות לפתור אותו נעלמו. את טביעת היד על הקיר צילמו על לוחות שנהרסו, ואחר כך שטפו אותה. את עקבות הבוץ על המדרגות לא התאימו אף פעם לאף אחד. אורחים הסתובבו בזירה לפני שבדקו אותה כמו שצריך. והראיה הפיזית היחידה שהגיעה לבית המשפט, טביעת האצבע, התבררה כלא אמינה.
כל המעורבים כבר מתו. אלפרד דה מריני מת ב-1998. החבר שמצא את הגופה מת ב-1973. המלך לשעבר מת ב-1972.
התיאוריות
כל אחת מהתיאוריות כאן היא רק תיאוריה. אף אחת מהן לא נבדקה אף פעם בבית משפט.
**תיאוריית בתי הקזינו.** ספרים שיצאו ב-1972 וב-1988 טענו שאנשים של ראש פשע מאורגן אמריקאי, שרצה לפתוח בתי קזינו בבהאמה, רצחו את הארי אוקס כי הוא עמד בדרכם. הבעיה: אף ראיה ישירה לא קשרה אף פעם גנגסטר מסוים לבית באותו לילה.
**החבר מחדר האורחים.** סופר אחד כתב שהחבר שישן בחדר הסמוך הביא מישהו שיבצע את הרצח, ושאחרי שנים החבר אמר לאנשים קרובים שהוא היה מעורב. סופר אחר כתב ב-2005 שאנשי עסקים מקומיים, ובהם החבר, פעלו כדי למנוע מהארי אוקס להוציא את ההון שלו מבהאמה למקסיקו. ספר מ-2021 ציין שבערך 15 מיליון דולר מההון שלו לא נמצאו אף פעם. הבעיה: החבר לא הואשם אף פעם. הגרסה שלו על הלילה עוררה ספקות, אבל אף אחד לא הפריך אותה.
**הכסף של זמן המלחמה.** כמה כותבים הצביעו על מיליונר שוודי שגר בנסאו, שנחשד בקשרים עם גרמניה הנאצית, ועל העברות כסף סודיות בזמן המלחמה. הבעיה: זה נשען על חשדות לגבי עסקים בזמן המלחמה, לא על ראיות מהזירה.
**בכל זאת החתן.** ספר מ-2006 טען שאלפרד דה מריני הוא הרוצח, והסתמך על הבדיקה המאוחרת של סקוטלנד יארד. הבעיה: חבר מושבעים שמע את כל התיק נגדו וזיכה אותו. לפי החוק הוא חף מפשע, וצריך להתייחס אליו כחף מפשע.
מה שבטוח הוא מעט. אדם הלך לישון בזמן סערה. בבוקר הוא היה מת, שרוף ומכוסה נוצות. והחוקרים שנשלחו למצוא את הרוצח שלו איבדו את הראיות שהיו יכולות לגלות מי הוא.