לנדרו, "כחול הזקן מגמבה": 11 קורבנות, פנקס שחור ותנור מטבח
אביב 1915. צרפת נמצאת במלחמה כבר 8 חודשים. מיליוני גברים בחזית. העיתונים בפריז מדפיסים רשימות ארוכות של הרוגים.
באותם עיתונים גדל מדי שבוע גם טור אחר: מודעות השידוכים.
אלמנות קראו אותן. גם נשים שהארוס שלהן נהרג, ונשים שהמלחמה פשוט השאירה לבד. אחת המודעות חזרה שוב ושוב. בנוסח שמצוטט בתיאורים מאוחרים יותר: אדון רציני מחפש אלמנה בת 35 עד 45, או אישה שלא היה לה מזל באהבה.
האיש שפרסם אותה לא היה אלמן. הוא היה נשוי, אב לבנים בוגרים, ונוכל מורשע שנמלט מהמשטרה. שמו היה אנרי דזירה לנדרו.
בין ינואר 1915 לינואר 1919 נעלמו 10 נשים שענו לו. נעלם גם בנה המתבגר של אחת מהן. אף גופה לא נמצאה מעולם.
זו פרשת לנדרו, האיש שהעיתונות הצרפתית כינתה "כחול הזקן מגמבה". זה הסיפור של שתי אחיות של שתי נעדרות, ראש כפר ובלש משטרה מפריז, שמצאו אותו. וזה הסיפור של בית משפט צרפתי ששלח אותו לגיליוטינה על 11 רציחות, בלי גופה אחת.
נוכל הרבה לפני המלחמה
לנדרו נולד בפריז ב-12 באפריל 1869. הוא שירת בצבא מ-1889. ב-1893 התחתן עם בת דודתו.
הוא עבד בהרבה עבודות קטנות, ולא החזיק באף אחת מהן זמן רב. מה שעשה בהתמדה היה הונאה.
ההרשעה הראשונה הידועה שלו הייתה ביולי 1904: שנתיים מאסר על הונאה. ב-1909 נכלא ל-3 שנים, אחרי שהונה אלמנה בעיר ליל שבצפון צרפת. בין 1902 ל-1914 נכנס ויצא מהכלא שוב ושוב, על הונאות קטנות.
ביולי 1914 שפט אותו בית משפט בהיעדרו, והרשיע אותו בפעם ה-6. העונש היה כבד: 4 שנות עבודת פרך, ואחריהן גירוש לכל החיים לקלדוניה החדשה, מושבה צרפתית באוקיינוס השקט.
הוא לא ריצה אותו אף פעם. הוא עבר ממקום למקום והשתמש בשמות בדויים.
חודש אחר כך, באוגוסט 1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה. בבלגן של המלחמה, כשגברים יוצאים לחזית ומשפחות מתפזרות, היה קשה מאוד למצוא אדם עם שם בדוי.
הבית הראשון
בדצמבר 1914 שכר לנדרו בית בשם וילה ארמיטאז' בעיירה ורנוייה, כ-35 ק"מ צפונית-מערבית לפריז.
האישה הראשונה שלקח לשם הייתה ז'אן-מרי קושה, אלמנה בת 39. איתה הגיע בנה, אנדרה. המקורות נותנים את גילו כ-16 או 17. מולם הציג את עצמו לנדרו בשם "רמון דיאר".
האם והבן נראו בפעם האחרונה בסביבות 26 בינואר 1915. המשפחה שלה השתכנעה מאוחר יותר שהיא מסרה לו 5,000 פרנק.
בקיץ הגיעה תרז לבורד-לין, בת 46. היא נראתה בפעם האחרונה אחרי 26 ביוני 1915.
כמה שבועות אחר כך הגיעה מרי-אנז'ליק גיין, בת 51. היא נעלמה בסביבות 3 באוגוסט 1915. אחרי זה יצאו מחשבון הבנק שלה 12,000 פרנק.
בוורנוייה התחילו השכנים לשים לב. לנדרו לא חיכה לראות מה יעשו. הוא עבר הלאה.
הבית בגמבה
בדצמבר 1915 שכר לנדרו בית שני: וילה טריק, בכפר גמבה, באזור הכפרי ממערב לפריז. השכן הקרוב גר במרחק של כ-300 מטר.
זמן קצר אחרי שעבר לשם, קנה תנור מטבח גדול וכמות גדולה של פחם.
מאז הנשים נלקחו לגמבה. הדפוס היה תמיד אותו דפוס, ולנדרו עצמו רשם אותו. בתחנת הרכבת קנה 2 כרטיסים: כרטיס הלוך-ושוב לעצמו, וכרטיס בכיוון אחד בלבד לאישה.
אלה הנשים, לפי הסדר שהחוקרים שחזרו אחר כך:
ברת-אנה אֵאון, בת 55, אלמנת מלחמה. הכרטיסים מתוארכים ל-8 בדצמבר 1915.
אנה קולון, בת 44. נראתה בפעם האחרונה אחרי 27 בדצמבר 1916.
אנדרה-אנה בבלה, בת 19, הצעירה מכולן. נראתה בפעם האחרונה אחרי 12 באפריל 1917.
סלסטין ביוסון, בת 47. הכרטיסים מתוארכים ל-19 באוגוסט 1917. נראתה בפעם האחרונה אחרי 1 בספטמבר 1917. מולה הוא היה "ז'ורז' פרמייה".
לואיז-ז'וזפין ז'ום, בת 38. נראתה בפעם האחרונה בין 24 ל-26 בנובמבר 1917. מולה הוא היה "לוסיין גייה".
אן-מרי פסקל, בת 36. נלקחה לגמבה ב-5 באפריל 1918.
מרי-תרז מרשדייה, בת 37. נלקחה לגמבה ב-13 בינואר 1919. היא הביאה איתה את הכלבים שלה.
הגילים משתנים מעט בין המקורות. מה שלא משתנה הוא הסוף: אף אחת מהן לא חזרה.
מה ראה הכפר
תושבי גמבה סיפרו אחר כך לחוקרים מה ראו.
האיש מווילה טריק הגיע בכל פעם עם אישה אחרת. הוא עזב לבד.
לפעמים יצא מהארובה עשן שחור וסמיך, עם ריח רע. שכנים זכרו עשן כזה בינואר 1919, החודש שבו הגיעה מרי-תרז מרשדייה.
אף אחד לא הלך למשטרה. זו הייתה מלחמה, ואדם ששורף זבל בתנור לא עובר על החוק.
לאן הלך הכסף
לנדרו לא רצח מתוך תשוקה. כל מה שיש בתיק מצביע על כסף.
הוא מכר את הרהיטים של הנשים ואת ניירות הערך שלהן. הוא משך כסף מחשבונות הבנק שלהן, לפעמים כשהוא מתחזה לקרוב משפחה. אשתו הודתה אחר כך שזייפה חתימות, כדי לתת לו גישה לחשבונות הבנק של 2 מהקורבנות.
הוא היה זהיר, והוא היה קמצן. בפנקסים שלו מיין את הנשים שענו למודעות לפי כמה רכוש נראה שיש להן. אישה שסומנה כחסרת רכוש - נמחקה מהרשימה.
שתי אחיות מתחילות לשאול
במשך 4 שנים אף אחד לא קישר בין ההיעלמויות. הנשים היו אלמנות, רבות מהן גרו לבד, והקרובים שלהן הניחו שהן נישאו מחדש ועברו למקום אחר.
הפרשה התחילה מאחות.
מרי לקוסט הייתה אחותה של סלסטין ביוסון. היא כתבה לה שוב ושוב לבית בגמבה. תשובה לא הגיעה אף פעם.
בינואר 1919 היא כתבה לראש הכפר של גמבה.
לראש הכפר כבר הגיע מכתב דומה. הוא הגיע מוויקטורין פלה, אחותה של אנה קולון, שגם היא שאלה על אישה שנסעה לגמבה ונעלמה.
ראש הכפר הפגיש בין שתי הנשים.
הן השוו את מה שידעו. כל אחת תיארה את הגבר שאחותה עמדה להינשא לו. קולון הכירה אותו בשם "דיפון". ביוסון הכירה אותו בשם "פרמייה". שני התיאורים היו של אותו אדם.
האחיות הגישו תלונות על היעלמות לתובע של מחוז סן-א-ואז, המחוז שמסביב לפריז שגמבה נמצאת בו.
התלונות הגיעו לז'ול בלן, בלש ביחידה הניידת של משטרת פריז, היחידה שטיפלה בפשעים חמורים.
אדם שלא קיים
לבלן היו 2 שמות, בית בכפר, ותיאורים של שתי אחיות. זה לא היה הרבה.
"דיפון" ו"פרמייה" לא הובילו לשום מקום. האיש ששכר את וילה טריק מסר פרטים כוזבים. הוא לא גר בגמבה. הוא בא והלך.
החקירה נתקעה. ואז המקרה שינה הכול.
ב-11 באפריל 1919 טיילה במרכז פריז, ליד רחוב ריבולי, חברה של מרי לקוסט בשם לור בונור. היא ראתה גבר שזיהתה כמחזר של אחות חברתה. הוא היה עם אישה צעירה, והם נכנסו לחנות.
היא סיפרה למרי לקוסט. מרי לקוסט טלפנה לבלן.
בחנות גילתה המשטרה שהגבר השאיר כרטיס ביקור. היה כתוב עליו השם "לוסיין גייה" וכתובת: רחוב רושואר 76, ליד תחנת הרכבת גאר דו נור בפריז.
המעצר
ב-12 באפריל 1919, בסביבות הצהריים, דפקה המשטרה על דלת הדירה ברחוב רושואר.
בפנים היו גבר מזוקן בן 50 בערך ואישה צעירה, פרננד סגרה, בת 24. היא הייתה המאהבת שלו. היא לא ידעה מי הוא באמת.
התיאורים חלוקים בשאלה מי הוביל את המעצר. תיאור רשמי אחד אומר שהוא בוצע בסמכותו של קצין משטרה בכיר. תיאור אחר מציין את בלן ובלש נוסף. כולם מסכימים על האישום ביום הראשון: הונאה. בידי המשטרה עוד לא הייתה גופה אחת.
בהתחלה סירב הגבר לאשר מי הוא. אחר כך הודה: הוא אנרי דזירה לנדרו, הוא חי בשמות בדויים כנמלט, והוא נוכל.
רוצח, אמר, הוא לא.
לפי התיאור הרשמי של הפרשה, ביום המעצר הוא ניסה להיפטר מפנקס שחור קטן. המשטרה שמרה אותו.
הפנקס השחור
הפנקס הפך למרכז התיק.
לנדרו רשם הכול. פגישות. נסיעות. הוצאות, עד כרטיס הרכבת הזול ביותר. הכרטיס הלוך-ושוב לעצמו והכרטיס בכיוון אחד לאישה, שוב ושוב.
הוא רשם גם שמות. החוקרים ספרו 283 נשים שהתכתב איתן או היה איתן קשר כלשהו.
והייתה רשימה נפרדת של 11 שמות. הם התאימו לנעדרים: 10 הנשים ואנדרה קושה.
המשטרה יצאה למצוא כל אחת מ-283 הנשים. רובן נמצאו בחיים. הן ענו למודעה, פגשו אדון מנומס, ונזרקו - בדרך כלל כי לא היה להן כסף.
72 מהנשים לא אותרו אף פעם. זה לא אומר שהן נרצחו. במדינה במלחמה, אנשים רבים פשוט לא נמצאו. אבל גם הסבר לזה לא נמצא.
כשהחוקרים שאלו את לנדרו על הנשים ברשימה, הוא סירב לענות. "זה הסוד שלי," אמר. ועוד: "זה שאני לנדרו לא מוכיח שאני רוצח."
החיפוש בגמבה
ב-29 באפריל 1919 חיפשה המשטרה בווילה טריק.
התיאורים של החיפוש לא תואמים לגמרי. תיאור אחד אומר שהבלש הגיע בציפייה למצוא 11 גופות, ובהתחלה מצא רק שרידים של כלבים. הרישום המפורט של הפרשה מתאר מה נמצא באפר.
מתחת לסככה ובתוך תנור המטבח אספו המחפשים 4.176 ק"ג של שאריות שרופות. היו בהן 295 שברי עצמות אדם ו-47 שיניים קטנות או חלקי שיניים. היו גם פיסות בד, כפתורים, חלקי מחוכים ונעליים.
בגינה חפרו. הם מצאו רק 2 שלדים של כלבים. לנדרו אמר שהכלבים היו של מרי-תרז מרשדייה, ושהוא קבר אותם לבקשתה.
שברי העצמות נשלחו לרופא משפטי, שארל פול. המסקנה שלו הייתה זהירה. השברים באו מ-3 שלדים של בני אדם לפחות. הוא לא יכול היה לקבוע אם הם של גברים או של נשים, כי לא נמצאו עצמות אגן. הוא לא יכול היה לקשר אותם לאף נעדרת מסוימת.
זה היה החור בתיק, והוא לא נסגר אף פעם. היו עצמות, אבל לא גופה. היו 11 נעדרים, אבל לא הוכחה איך מת אף אחד מהם.
כל השאר שמצאה המשטרה
מה שהמשטרה כן מצאה היה החפצים של הנשים.
במוסכים שלנדרו השתמש בהם נמצאו רהיטים ובגדים של הנעדרות. נמצאו תעודות זהות ומסמכי בנק.
כל חפץ היה צריך להתחקות עד לבעלים שלו. שמלה, ארון, ערימת מסמכים. פריט אחר פריט, חיברו החוקרים את הרכוש של כל אחד מ-11 הנעדרים אל האיש שטען שאינו יודע מה עלה בגורלם.
בדצמבר 1919 עצרה המשטרה גם את אשתו של לנדרו, אז בת 51, ואת בנו הבכור, אז בן 25. שניהם שוחררו ביולי 1920 בלי כתב אישום. הבן הצעיר עזר להעביר את הרהיטים של הקורבנות. הוא לא נעצר אף פעם.
בינתיים הפכה הפרשה לאובססיה לאומית. בבחירות של נובמבר 1919 כתבו כ-4,000 מצביעים את שמו של לנדרו על פתקי ההצבעה.
החקירה נמשכה שנתיים וחצי. רק אז הגיע התיק למשפט.
המשפט בוורסאי
המשפט נפתח ב-7 בנובמבר 1921 בבית המשפט לפשעים חמורים של מחוז סן-א-ואז, בוורסאי, עיר המלוכה הסמוכה לפריז. הוא נמשך יותר מ-3 שבועות.
האולם היה מלא. זמרים וסופרים מפורסמים של התקופה באו לראות את "המזוקן הנבזה", כפי שמכנה אותו אחד התיאורים.
את לנדרו ייצג וַנסן דה מורו-ג'אפרי, אחד מעורכי הדין המפורסמים בצרפת.
העדים באו בזה אחר זה. אחותה של ז'אן-מרי קושה. השכנים מגמבה. אנשים שראו אותו בתחנת הרכבת. גם פרננד סגרה העידה.
העמדה של לנדרו לא השתנתה. הוא הודה שהוא נוכל. הוא הכחיש שהוא רוצח או משוגע.
כשהשופט שאל אותו על הנשים, ענה שחייו הפרטיים לא נוגעים לאיש מלבדו.
כשנשאל על בניו, שעזרו לו להעביר רהיטים, אמר שהם מצייתים לו בלי לשאול למה. ואז שאל את השופט איך הוא מגדל את ילדיו שלו.
עורך הדין שלו בנה את ההגנה על נקודה אחת: אין גופה. איך, שאל את המושבעים, אפשר להרשיע אדם ברצח 10 נשים, כשאף אחת מהן לא נמצאה?
ברגע מסוים, לפי התיאור הרשמי, אמר עורך הדין לבית המשפט שאחת הנשים ש"נרצחו" נמצאה, ושהיא עומדת להיכנס. כל מי שהיה באולם, כולל המושבעים, הסתובב להסתכל על הדלת.
התובע ענה שרק אדם אחד לא הסתובב: לנדרו עצמו.
פסק הדין
ב-30 בנובמבר 1921, אחרי כ-3 שעות של דיון, מצאו המושבעים את לנדרו אשם ב-11 רציחות. ההחלטה התקבלה ברוב של 9 מול 3.
העונש היה מוות.
הוא ביקש חנינה מנשיא צרפת. הבקשה נדחתה.
ב-25 בפברואר 1922, בשעה 6:05 בבוקר, הוצא אנרי דזירה לנדרו להורג בגיליוטינה מחוץ לכלא סן-פייר בוורסאי.
לפי התיאור הרשמי, למרגלות הגרדום שאל אותו עורך הדין אם יודה סוף-סוף. לנדרו ענה בצרפתית משפט שפירושו: "זה, אדוני, המטען הקטן שלי."
את התשובה הוא לקח איתו.
מה נשאר פתוח
לנדרו לא הודה אף פעם. אף גופה שלמה של אף אחד מ-11 הקורבנות לא נמצאה, ואיך בדיוק נפטר מהם - לא הוכח בבית המשפט. ההרשעה נשענה על הפנקס, על הכרטיסים, על הרכוש ועל השברים השרופים, והמושבעים לא הגיעו אליה פה אחד.
72 הנשים מהפנקס שלא אותרו נשארות שאלה פתוחה. אף אחד לא הראה שמישהי מהן הייתה קורבן.
אחרי המשפט נמכר תנור המטבח מווילה טריק במכירה פומבית, ב-1923. לזמן קצר הפך הבית בגמבה למסעדה בעיצוב מקאברי. פרננד סגרה, האישה הצעירה שנמצאה איתו ביום המעצר, תבעה מאוחר יותר את יוצרי הסרט הצרפתי "לנדרו" מ-1963 על האופן שבו הוצגה בו, וזכתה בפיצויים.