הקרש מעליית הגג - 30 חודשים עד שתפסו את מי שלקח את התינוק
צ'ארלס אוגוסטוס לינדברג הבן היה בן 20 חודשים, והיה לו שפעת קלה.
הצינון הזה הוא הסיבה שהוא בכלל היה בבית. המשפחה נהגה לבלות את אמצע השבוע במקום אחר, ולהגיע לבית הכפרי החדש בניו ג'רזי שבארצות הברית רק בסופי שבוע. הילד לא הרגיש טוב, אז הם נשארו.
בערב 1 במרץ 1932 האומנת רחצה אותו, שפשפה לו את החזה, והלבישה אותו בחולצת פלנל שהיא עצמה גזרה ותפרה באותו אחר צהריים, כי זו שהייתה לו הייתה דקה מדי. היא הצמידה אותו למזרן בשני סיכות ביטחון גדולות כדי שלא יבעט את השמיכה.
היא סגרה את התריסים. אחד התריסים בחלון הדרום מזרחי היה מעוות ולא נסגר כמו שצריך. הוא היה כזה כבר זמן מה.
היא כיבתה את האור ב-20:00 וירדה למטה.
בסביבות 21:00 ישב האב בספרייה, שנמצאת בדיוק מתחת לחדר הילד. הוא שמע רעש. אחר כך תיאר אותו כקול של ארגז עץ שנופל מכיסא במטבח. הוא לא ייחס לזה חשיבות.
ב-22:00 עלתה האומנת לבדוק מה שלום הילד.
העריסה הייתה ריקה. השמיכה עדיין הייתה מהודקת בסיכות למעלה, והמזרן היה קר.
מה מצאו הראשונים שנכנסו
האב עלה עם רובה ומצא מעטפה על אדן החלון. הוא לא פתח אותה.
בחוץ, בבוץ מתחת לאותו חלון, היו שני שקעים עגולים במרחק של כ-75 סנטימטר זה מזה, ועל הקרקע היה מונח איזמל של נגר.
במרחק של כ-20 מטר, לכיוון הכביש, מצאו המחפשים סולם. הוא היה תוצרת בית, בשלושה חלקים שנכנסים זה בתוך זה, כדי שאפשר יהיה להוביל אותו במכונית. שתי הזרועות של אחד החלקים היו סדוקות קרוב לחלק העליון, כאילו משהו נשבר תחת משקל.
המשטרה המקומית הגיעה, אחריה משטרת המדינה, ומאחוריהן הגיעה כל המדינה. זה היה הילד של האיש המפורסם בעולם, טייס שחמש שנים קודם לכן חצה לבדו את האוקיינוס האטלנטי וקיבל את פניו קהל של מאה אלף איש. תוך יום הסתובבו בשטח עיתונאים, צלמים וסקרנים.
עקבות הנעליים מתחת לחלון מעולם לא נמדדו. אף אחד לא לקח מהן יציקה. כשהזירה התחילה להיות חשובה, כבר 24 שעות שדרכו עליה אנשים שלא היה להם מה לחפש שם.
במעטפה היה מכתב. האיות והדקדוק היו של מי שלמד אנגלית כשפה שנייה. הכותב דרש 50,000 דולר בשטרות מסוימים, הזהיר מפנייה למשטרה, ובתחתית הופיעה חתימה שאף זייפן לא היה ממציא: שני עיגולים כחולים שזורים סביב מרכז אדום, עם שלושה חורים קטנים מנוקבים.
הסמל הזה מופיע על כל מכתב אמיתי שהגיע אחר כך. בזכותו יכלו החוקרים להבדיל בין פניות אמיתיות לבין מבול הזיופים.
לא נמצאו טביעות אצבע שמישות לא על המכתב, לא על אדן החלון, לא על האיזמל ולא על הסולם. מי שזה היה, לבש כפפות וכיסה את הנעליים.
הכיוון הלא נכון, והמחיר שלו
ההשערה הראשונה הייתה המתבקשת, והיא החזיקה חודשים: זה מישהו שמכיר את הבית.
המשפחה רק התחילה לגור שם. זר היה צריך לדעת איזה חלון הוא חדר הילד, והיה צריך לדעת שהמשפחה, שהייתה אמורה לעזוב ביום שני, עדיין נמצאת שם ביום שלישי.
אז החוקרים פירקו את משק הבית. המשרתים נחקרו שוב ושוב.
אחת מהם, עוזרת בית בריטית צעירה, מסרה גרסה מבולבלת על מה שעשתה באותו ערב ושינתה פרטים בין חקירה לחקירה. היא נחקרה שלוש פעמים, ועמדה להיחקר בפעם הרביעית. יום לפני כן, ב-10 ביוני 1932, היא בלעה חומר להברקת כסף שהכיל ציאניד, ומתה.
האליבי שלה אומת אחר כך. היא הייתה בבית קולנוע עם אנשים שזכרו אותה. היא שיקרה בעניינים אישיים קטנים ונכנסה לפאניקה.
זה הדבר הראשון שהשתבש בחקירה הזאת, והוא עלה בחיי אדם.
האב לוקח פיקוד
הדבר השני שהשתבש הוא שהמשפחה, ולא המשטרה, ניהלה את המשא ומתן.
האב לא רצה מעצר. הוא רצה את הבן שלו בחזרה, והאמין שהדרך להשיג אותו היא לשלם בשקט ולהחזיק את משטרת המדינה במרחק. מפקד משטרת המדינה קיבל את זה. וכך החקירה בילתה את מרץ 1932 כשהיא מסתכלת מהצד, בזמן שאנשים אחרים מנהלים את קו הקשר היחיד שהיה לה.
המתווך לא נבחר. הוא התנדב.
מורה בדימוס מהברונקס שבניו יורק פרסם מכתב גלוי בעיתון מקומי והציע כסף משלו עבור החזרת הילד בשלום. מכל האנשים באמריקה שעשו משהו כזה, דווקא לו ענה החוטף.
בשבועות שאחר כך הוא נפגש עם אדם פעמיים, בלילה, בשני בתי קברות בברונקס. האיש דיבר במבטא גרמני וקרא לעצמו ג'ון. הוא אמר שהוא אחד מחבורה של חמישה, שלושה גברים ושתי נשים. הוא אמר שהילד נמצא על סירה ושלומו טוב.
כדי להוכיח שהילד אצלו הוא שלח בדואר את חליפת השינה של התינוק. האב זיהה אותה.
בליל 2 באפריל 1932 מסר המתווך 50,000 דולר בשער של בית קברות, בתוך תיבת עץ שנבנתה במיוחד, וקיבל בתמורה פתק. בפתק נכתב שהילד נמצא על סירה ליד אי מול חופי מסצ'וסטס, בערך 400 ק"מ צפונה מזרחה.
במשך כמה ימים טס האב בתבניות חיפוש מעל אותו קטע ים, ומחפש סירה שלא הייתה שם.
הייתה החלטה אחת מאותם שבועות שהתבררה כחשובה יותר מכל השאר יחד. פקידי האוצר עמדו על כך שרוב הכופר ישולם בשטרות זהב, סוג של שטר שעמד להיות מוצא מהמחזור, ושכל מספר סידורי יירשם. השטרות עצמם לא סומנו. אף אחד שיקבל אותם לא יבחין בשום דבר.
ההחלטה הזאת התקבלה במרץ 1932. היא השתלמה שנתיים וחצי אחר כך.
12 במאי 1932
נהג משאית עצר בצד הדרך כשבעה קילומטרים דרומית לבית, ונכנס כמה צעדים לתוך העצים.
הוא מצא גופה של ילד בגומה רדודה באדמה, מכוסה חלקית בעלים, במצב ריקבון קשה ופגועה מחיות. הגולגולת הייתה שבורה.
האומנת זיהתה אותו לפי חולצה שהיא תפרה ולפי אצבעות חופפות בכף רגלו הימנית.
המסקנה הרפואית הייתה שהוא מת ממכה בראש, וכנראה מת עוד באותו לילה שבו נלקח. הגופה נמצאה כחצי קילומטר מהכביש שיוצא מהבית.
כלומר, הכופר שולם עבור ילד שכבר היה מת, והאיש בשער בית הקברות ידע את זה.
זה הפך את התיק מחטיפה לרצח, וזה שינה את האווירה בחקירה. המשא ומתן נגמר. לא נשאר על מה להגן.
שני קווי עבודה איטיים
מה שבא עכשיו הוא החלק שכמעט אף פעם לא מספרים, כי הוא לא דרמטי. במשך שנתיים וחצי שני אנשים עשו עבודה משעממת שאף אחד לא ציפה שתוביל למשהו.
הקו הראשון היה הכסף.
המספרים הסידוריים שנרשמו הודפסו בחוברת, ו-250,000 עותקים חולקו לבנקים, חנויות, תחנות דלק ובתי קולנוע, בעיקר בניו יורק. הקופאים התבקשו לבדוק כל שטר זהב מול החוברת.
שטרות התחילו לצוץ, אחד פה ואחד שם, רובם בשתי שכונות בצפון העיר. אף אחד לא הצליח לומר מי העביר אותם.
ואז הכלכלה עשתה לחוקרים טובה. ב-1933 יצאה ארצות הברית מתקן הזהב, וכל שטרות הזהב היו חייבים להיות מוחלפים בכסף רגיל עד 1 במאי של אותה שנה. מי שעדיין החזיק בהם היה חייב להיכנס לבנק.
כמה ימים לפני המועד האחרון החליף אדם 2,980 דולר בשטרות זהב בבנק במנהטן. הוא מילא שם וכתובת בטופס ההחלפה. שניהם היו מזויפים. השטרות זוהו ככסף הכופר רק אחרי שהוא כבר הלך.
הקו השני היה העץ.
בפברואר 1933 נשלח הסולם למעבדה ממשלתית למוצרי עץ בוויסקונסין, במרחק של כ-1,300 ק"מ, ונמסר לטכנולוג העץ הראשי שם. הוא פירק אותו.
הוא היה עשוי מארבעה סוגי עץ, חלקם חדשים וחלקם ישנים. זרוע אחת, זו שסומנה בחקירה במספר 16, הייתה שונה מכל השאר: היא הייתה ישנה, היו בה ארבעה חורי מסמר מרובעים ומוזרים שלא שירתו שום מטרה בסולם, והיא נחתכה ממשהו אחר.
הוא בחן את המשטחים המוקצעים תחת מיקרוסקופ ומצא את הסימנים שהשאירה מכונת ההקצעה שהחליקה את הקרשים. לפי המרווח בין הסימנים הוא חישב את המכונה שיצרה אותם: כמה סכינים היו בראש החיתוך, שהוא הסתובב ב-3,300 סיבובים לדקה, ושהעץ הוזן דרכו בקצב של 79 מטר לדקה.
זאת טביעת אצבע של מנסרה מסוימת ביום מסוים.
הוא כתב ל-1,598 מנסרות שעבדו עם אותו סוג אורן. הוא ביקש מכל אחת מהן דוגמה של קרש מוקצע. הוא צמצם מ-1,598 ל-25, ואז לאחת: מנסרה בדרום קרוליינה. מרשומות המשלוח של המנסרה הוא עקב אחרי המשלוח צפונה, עד מחסן עצים בברונקס.
העבודה לקחה לו מפברואר עד נובמבר 1933. עשרה חודשים.
וכאן הדבר שהיה צריך להקפיץ מישהו, ולא הקפיץ, כי שני קווי העבודה נעשו בידי אנשים שונים במדינות שונות. שטרות הכופר צצו בברונקס. העץ של הסולם נמכר בברונקס.
18 בספטמבר 1934
קופאי בנק במנהטן שם לב לשטר זהב באחת ההפקדות ובדק אותו מול החוברת. זה היה כסף הכופר.
בשוליים של השטר, בעיפרון, היה כתוב מספר רישוי של מכונית.
עובד בתחנת דלק כתב אותו שם. לקוח שילם על דלק בשטר זהב, שהיה כבר דבר חריג, ואמר שיש לו עוד כאלה בבית. העובד חשד שהאיש מפיץ שטרות מזויפים, ולכן רשם את מספר הרישוי.
מספר הרישוי הוביל לנגר, מהגר גרמני עם עבר פלילי בארצו, שגר בצפון הברונקס.
הוא נעצר כשבארנקו שטר זהב אחד בן 20 דולר מכספי הכופר.
במוסך שלו, עטופים ומוחבאים בתוך המבנה, מצאה המשטרה יותר מ-14,000 דולר נוספים מאותו כסף.
בתוך הבית, על מסגרת ארון, היו כתובים בעיפרון מספר הטלפון והכתובת של המתווך. בפנקס נמצא שרטוט של סולם עם חלקים שנכנסים זה בתוך זה.
החוקרים עברו גם על הכספים שלו. הוא הפסיק לעבוד כנגר תוך ימים מהלילה שבו שולם הכופר, ובשנתיים שאחר כך סחר במניות בכסף שלא ידע להסביר.
ההסבר שלו היה כזה. חבר ושותף עסקי לשעבר, סוחר פרוות, השאיר אצלו קופסת נעליים לפני שהפליג לגרמניה, שם מת משחפת במרץ 1934. הוא אמר שפתח אותה רק הרבה אחר כך, מצא בה כסף, ולקח חלק ממנו כי האיש היה חייב לו כסף.
סוחר הפרוות היה עני כל כך בחודשיו האחרונים, עד שבעלת הדירה שלו העידה שבקושי הצליח לשלם שכר דירה של 3.50 דולר לשבוע, ושלא היה לו כסף לטיפול רפואי.
עליית הגג
הראיה הכי מזיקה נמצאה מעל ראשו.
בעליית הגג של הבית ששכר, חלק מקרש רצפה אחד היה מנוסר החוצה. שאר הקרש עדיין היה מסומר במקומו.
טכנולוג העץ הובא לבית. הוא התאים את זרוע 16 של הסולם לחלל שנשאר ברצפה: סוג העץ, טבעות הגידול והעקמומיות שלהן, רוחב כל טבעת, סימני ההקצעה בצד התחתון, ולבסוף ארבעת חורי המסמר המרובעים, שהתיישרו בדיוק עם מסמרים בקורות שמתחת, באותו מרווח, באותה זווית ובאותו עומק.
הוא אמר לבית המשפט שעץ אף פעם לא משקר, ושאי אפשר לזייף עץ ואי אפשר לייצר אותו.
המשפט, והספקות שלא נעלמו
המשפט נפתח ב-2 בינואר 1935 והסתיים ב-13 בפברואר 1935. שמונה מומחי כתב יד העידו שמכתבי הכופר תואמים את כתב ידו. ההגנה הביאה אחד שיטען אחרת; שניים נוספים סירבו להעיד אלא אם ישולם להם מראש.
הוא הורשע ברצח ונידון למוות. הוא הוצא להורג ב-3 באפריל 1936. הוא סירב לתשלום גדול מעיתון תמורת הודאה, וסירב להצעה להמיר את עונשו במאסר עולם תמורת הודאה. הוא טען לחפותו עד הסוף.
אלמנתו הקדישה 58 שנים לניסיון לנקות את שמו. היא תבעה את המדינה פעמיים בשנות ה-80. שתי התביעות נדחו מטעמים פרוצדורליים, לא לגופן, והיא מתה ב-1994 בגיל 95.
ההשגות שהועלו אז ומאז הן השגות אמיתיות, ותיק כן חייב לשאת אותן.
לא נמצאו טביעות אצבע שלו על הסולם, על המכתבים או בחדר הילד. מומחה טביעות אצבע שהשתמש בשיטת חנקת הכסף על הסולם סיפר אחר כך שלא מצא שום טביעה שלו אפילו במקומות שבונה הסולם היה חייב לאחוז בהם, שהממצאים שלו הונחו בצד, ושהסולם נשטף אחר כך.
עדי הזיהוי היו חלשים. אחד היה אדם קשיש שאמר שראה את הנאשם ליד הבית. אחר מיקם אותו בבית קולנוע. שום עדות כזאת לא הייתה חזקה בפני עצמה.
עורך הדין שלו קיבל תשלום מעיתון בתמורה לזכויות על הסיפור, וזה לא הסדר שמשרת נאשם.
ומושל המדינה היה מוטרד מספיק כדי לבקר אותו בחשאי בתאו ולדחוף להמשך חקירה, באומרו שהפשע לא נראה כמעשה של אדם אחד.
**כאן התיק מפסיק להיות ודאי. העץ מראה שזרוע של אותו סולם יצאה מאותה עליית גג. הכסף מראה שרוב הכופר היה באותו מוסך. אף אחד משני הדברים לא מראה מה קרה בתוך חדר הילד, או מי עמד שם.**
מסקנות ושאלות פתוחות
מבחינה משפטית התיק סגור. אדם נשפט, הורשע והוצא להורג, ואף בית משפט מעולם לא ביטל את פסק הדין. מה שעדיין מתווכחים עליו הוא כמה מהפשע פסק הדין הזה באמת מסביר.
**הוא עשה את זה לבד.** כל הראיות הפיזיות מצביעות על אדם אחד: עליית הגג שלו, המוסך שלו, הכלים שלו, כתב היד שלו, העושר הפתאומי שלו. האיש בבית הקברות אסף את הכסף בעצמו. הבעיה: הסולם נשבר, ואדם ששוקל 70 ק"ג ויורד בחושך בסולם שבור עם תינוק בידיים הוא תמונה קשה. מושל המדינה, שקרא את התיק מקרוב, לא האמין שאדם אחד עשה את זה.
**הוא היה חלק מקבוצה.** האיש בבית הקברות אמר שהוא אחד מחמישה. מישהו היה צריך לדעת שהמשפחה עדיין בבית הכפרי באותו יום שלישי. ספרים מאוחרים יותר טענו לשותף אחד או שניים שמעולם לא הועמדו לדין. הבעיה: ב-94 שנה אף אחד לא הציג שם שני שמחזיק מים. שום שותף לא זוהה, ושאר כספי הכופר מעולם לא אותרו אצל אדם אחר.
**הוא נגע בכסף אבל לא לקח את הילד.** זו הגרסה שאלמנתו טענה לה כל חייה. לפיה סוחר הפרוות שמת בגרמניה היה מעורב, וסיפור קופסת הנעליים נכון. הבעיה: קרש עליית הגג. אפשר לתת לאדם כסף שלא הרוויח. אי אפשר לתת לו קרש מרצפת עליית הגג של עצמו שמסתיים בסולם ששימש בזירה, וההסבר שלו מעולם לא התייחס לזה.
**הילד מת בנפילה.** זרוע הסולם נסדקה. השקעים מתחת לחלון מתיישבים עם זה. הפגיעה הייתה בראש. הבעיה: זו מסקנה על שבר בגופה ששכבה בחוץ 10 שבועות, והראיות הרפואיות לא יכלו להבחין בין נפילה למכה.
שלוש שאלות נשארות פתוחות.
איך מישהו ידע שהמשפחה עדיין בבית ההוא בליל שלישי, כשההרגל שלה היה להיות במקום אחר?
למה אדם שהיו במוסך שלו יותר מ-14,000 דולר בכסף כופר שאפשר לעקוב אחריו שמר אותו 30 חודשים במקום לשרוף אותו, ואז הוציא אותו שטר אחרי שטר בשכונה של עצמו?
ולמה, כשהציעו לו את חייו תמורת הודאה, הוא סירב?
לחקירה עצמה יש מורשת אחת נקייה. מדינה שלא היה בה חוק פדרלי נגד חטיפה במרץ 1932 כבר הייתה לה כזה במאי 1932, בגלל התיק הזה. ומדען עץ בוויסקונסין, שהשקיע 10 חודשים בכתיבת מכתבים למנסרות, הראה לבית משפט בפעם הראשונה שאפשר לעקוב אחרי קרש אחורה לאורך מדינה שלמה עד שהוא נעצר על שם.