ההקזה: איך ארבעת אלפים דגימות דם נכשלו, ושיחה בפאב פענחה את רצח הדנ"א הראשון
לינדה מאן הייתה בת חמש עשרה, ובערב ה-21 בנובמבר 1983 היא יצאה מביתה בכפר נארבורו שבמחוז לסטרשייר כדי לבקר חברה. היא הייתה תלמידה בתיכון ברוקינגטון. היא אמרה לאמה בערך מתי תחזור, כדרכן של בנות חמש עשרה, והייתה לה דרך חזרה שבה השתמשה תמיד.
באותו לילה היא לא השתמשה בה. במקום זה קיצרה דרך, לאורך שביל אפל שעובר בצד שטחי בית החולים הפסיכיאטרי הישן קרלטון הייז, בין נארבורו לכפר השכן אנדרבי. לשביל היה שם מקומי. כולם קראו לו הבלק פאד.
כשלא חזרה עד שעה מאוחרת התחילה משפחתה לדאוג, ואז לחפש. אביה החורג יצא אל החושך. שכנים הצטרפו. הם הלכו בכבישים ובשבילים של שני כפרים כל הלילה ולא מצאו דבר. זמן קצר אחרי חצות נמסר למשטרה שלינדה מאן נעדרת.
היא נמצאה למחרת בבוקר, על הבלק פאד, במרחק קצר מגדר בית החולים. היא נאנסה ונחנקה. הפתולוג קבע את מותה בערב הקודם, בתוך שעה או שעתיים מהזמן שבו הייתה אמורה ללכת בשביל ההוא. היא כמעט לא הספיקה להתקדם מעבר לנקודה שבה הקיצור מתחיל.
את החקירה הוביל ראש מפקחים בכיר דיוויד בייקר ממשטרת לסטרשייר. הוא העביר את הצוות שלו מהמטה אל מבנה ריק בתוך הכפר עצמו, כך שהחקירה ישבה פיזית בין האנשים שאותם היא תשאלה. הוא אמר לאמה של לינדה שימצא את האיש שהרג את בתה. זו הבטחה מסוג שקצינים בכירים נותנים בשבוע הראשון ואחר כך חיים איתה.
מה שהמדע הפורנזי של 1983 נתן לו היה דל. היה זרע, וממנו סוג דם ופרופיל אנזימים. סוג A, עם קריאת פוספוגלוקומוטאז שמופיעה בערך אצל גבר אחד מעשרה. זה היה כל התיאור הפיזי של הפוגע: עשירית מהאוכלוסייה הגברית.
כל השאר היה עבודת רגליים. הצוות גבה אלפי הודעות. הם תשאלו גברים משלושת הכפרים, בדקו אליבי, רדפו אחרי עברייני מין מוכרים ברחבי המידלנדס, בחנו לעומק את בית החולים הפסיכיאטרי הסמוך לשביל ואת כל מי שעבד בו. בית החולים היה כיוון מתבקש, הוא נחקר עד תום, והוא לא הניב דבר. הגיעו דיווחים על גבר צעיר שנראה בורח מהאזור. זה לא הוביל לשום מקום.
עברה שנה. ואז עוד אחת. חדר החקירות התכווץ. התיק לא נסגר, אבל הוא הפסיק לזוז.
ב-31 ביולי 1986, במרחק ארבעה קילומטרים ושנתיים ושמונה חודשים משם, יצאה דון אשוורת' מהבית. היא הייתה בת חמש עשרה. היא הלכה לראות חברים והייתה אמורה לחזור עד תשע וחצי. כמו לינדה, היא למדה בתיכון ברוקינגטון. כמו לינדה, בדרך חזרה ירדה מהכביש לשביל, הפעם שביל בשם טן פאונד ליין, בין אנדרבי לנארבורו.
גופתה נמצאה יומיים אחר כך, מוסתרת בסבך לצד השביל ומכוסה בענפים. היא הוכתה, נאנסה ונחנקה.
תוצאת המעבדה חזרה סוג A, עם אותו פרופיל אנזימים כמו הזרע מהבלק פאד.
באותו רגע היה לחקירה רצח כפול מקושר, פוגע שהרג שתי תלמידות בהפרש שלוש שנים במרחק פחות משלושה קילומטרים זו מזו, ואוכלוסיית כפרים שהתחילה לנעול דלתות שמעולם לא נעלה.
החשד התמקד במהירות בנער מקומי בן שבע עשרה, ריצ'רד באקלנד. הוא עבד כעוזר מטבח בבית החולים הפסיכיאטרי. היו לו קשיי למידה. הוא נראה ליד טן פאונד ליין, הוא ידע פרטים על מיקום גופתה של דון אשוורת' שהמשטרה האמינה שלא פורסמו, ותחת חקירה הוא הודה שהרג אותה.
הוא גם התעקש, נחרצות ושוב ושוב, שאין לו שום קשר ללינדה מאן. זו הייתה הבעיה. שני הרציחות היו מקושרות פורנזית, והמשטרה הייתה בטוחה שאותו אדם ביצע את שתיהן. הודאה באחת והכחשה של השנייה לא הסתדרה.
במרחק כחמישה עשר קילומטרים משם, באוניברסיטת לסטר, גנטיקאי בשם אלק ג'פריס בילה את השנתיים הקודמות בניסיון להבין מה לעשות עם תאונה. בבוקר ה-10 בספטמבר 1984, כשפיתח סרט רנטגן מניסוי על רצף גנים, הוא ראה תבנית פסים שהשתנתה מאוד בין אנשים ונשארה עקבית בתוך משפחה. הוא הבין כמעט מיד במה הוא מסתכל. הוא קרא לזה טביעת אצבע של דנ"א, וכבר ב-1986 השתמש בה בסכסוך הגירה כדי להוכיח קשר משפחתי, הפעם הראשונה שהשיטה התקבלה בהליך משפטי כלשהו בעולם.
משטרת לסטרשייר הגיעה אליו. הם רצו ממנו דבר מסוים, וכדאי להיות ברורים לגביו. הם ביקשו ממנו לאשר שריצ'רד באקלנד הרג את שתי הנערות.
ג'פריס השווה את הזרע מלינדה מאן ואת הזרע מדון אשוורת' לדגימה של באקלנד. התוצאה חזרה בנובמבר 1986, והייתה היסטורית פעמיים, בדרך שאיש בחדר החקירות לא רצה בה.
אותו אדם ביצע את שני הרציחות. והוא לא היה ריצ'רד באקלנד.
ההודאה הייתה שקרית. באקלנד, נער עם קשיי למידה שנחקר על רצח, אמר למשטרה את מה שחיפשה. בלי הבדיקה הוא היה מורשע ככל הנראה על סמך מילותיו שלו. הוא שוחרר, והפך לאדם הראשון בעולם שזוכה בזכות ראיית דנ"א, שלושה חודשים אחרי שהואשם ברצח.
קשה להפריז בעוצמת המכה. המשטרה איבדה את החשוד היחיד שלה, בפומבי, בכוחה של שיטה שאיש מחוץ למעבדה אוניברסיטאית לא שמע עליה. היא גם קיבלה הוכחה שרוצח כפול חי, ככל הנראה, במרחק כמה קילומטרים מחדר החקירות.
הצוות של בייקר עשה אז משהו חסר תקדים. בינואר 1987 ביקשה משטרת לסטרשייר מכל גבר בגילאי שש עשרה עד שלושים וארבע שגר בנארבורו, באנדרבי ובליטלת'ורפ להתייצב מרצונו ולתת דגימת דם ורוק. זה לא היה חובה. זה לא היה יכול להיות. אבל בשלושה כפרים בגודל כזה, סירוב היה הצהרה בפני עצמו, והלחץ היה חברתי ולא חוקי.
הם קראו לזה ההקזה. אלף גברים נבדקו עד סוף ינואר. בסופו של דבר עברו את זה יותר מארבעת אלפים, במועדוני כפר, לאורך חודשים, כשהדגימות נסרקות תחילה לפי סוג דם ורק העשירית התואמת נשלחת לעבודת הדנ"א היקרה.
זה לא מצא את הרוצח.
כל גבר שהתייצב נשלל. הסריקה נמשכה לאורך האביב ואל תוך קיץ 1987 והניבה, במונחי המטרה שלשמה תוכננה, לא כלום. אילו התיק היה נשען על המדע בלבד הוא היה נתקע שם, כי האיש שחיפשו פשוט לא בא.
בשבת, 1 באוגוסט 1987, ישבו ארבעה עובדי מאפייה לשתות בפאב בלסטר. אחד מהם, בן 23 בשם איאן קלי, אמר משהו שלא היה צריך לומר. הוא סיפר שנתן דגימת דם בשם של מישהו אחר. הוא הגיע לסריקה ב-29 בינואר עם דרכון שנשא את תמונתו שלו ואת פרטיו של גבר אחר, וחתם והקיז בשם אותו גבר. הוא קיבל מאתיים לירות שטרלינג.
האיש שעבורו עשה זאת היה עמית שלו במאפייה בשם קולין פיצ'פורק.
פיצ'פורק ביקש מכמה אנשים לפני שקלי הסכים. ההסבר שלו היה שיש לו הרשעות קודמות בחשיפה מגונה, שהמשטרה תיתפס בו בגללן, ושאינו יכול לשאת שיגררו אותו לחקירת רצח בגלל משהו לא קשור. הוא שחק את קלי לאורך שבועות.
אישה שישבה ליד השולחן, ג'קי פוגין, שמעה אותו אומר את זה. היא לא הלכה למשטרה באותו יום ולא באותו שבוע. היא ישבה על זה שישה שבועות, וב-18 בספטמבר 1987 סיפרה להם.
קלי נעצר באותו יום. ב-19 בספטמבר הגיעו מפקח משנה מיק תומאס וצוות לבית בליטלת'ורפ ועצרו את קולין פיצ'פורק. הוא היה בן 27, נשוי ואב לשניים, ועבד כמעטר עוגות. הוא גר במרחק של כקילומטר וחצי מהמקום שבו מתה לינדה מאן.
הוא הודה כמעט מיד. גרסתו לרצח הראשון הייתה שיצא במכוניתו עם בנו התינוק ישן מאחור, שאשתו הייתה בשיעור ערב, ושנסע והתערטל מול נשים, דבר שלדבריו עשה מול יותר מאלף מהן מאז תחילת גיל העשרה. הוא ראה את לינדה מאן הולכת לבדה על הבלק פאד. הוא אמר שחנק את שתי הנערות כדי שלא יזהו אותו.
הדנ"א שלו נלקח והושווה לשתי זירות הפשע. הוא התאים.
בבית המשפט המחוזי בלסטר, ב-22 בינואר 1988, הודה פיצ'פורק בשני רציחות ושני מקרי אונס, בתקיפה מינית של שתי נערות נוספות, ובקשירת קשר לשיבוש הליכי משפט. דוח פסיכיאטרי שהוגש לבית המשפט תיאר הפרעת אישיות פסיכופתית עם פתולוגיה פסיכוסקסואלית חמורה. השופט הגוזר אמר שמנקודת מבט של ביטחון הציבור הוא מטיל ספק בכך שהאיש שלפניו צריך אי פעם להשתחרר, וגזר מאסר עולם. שר הפנים קבע מאוחר יותר תקופת מינימום של שלושים שנה, שהופחתה בערעור ב-2009 לעשרים ושמונה.
איאן קלי הורשע בקשירת קשר לשיבוש הליכי משפט וקיבל שמונה עשר חודשים על תנאי.
קולין פיצ'פורק היה האדם הראשון בעולם שהורשע ברצח על סמך ראיית דנ"א.
מסקנות ושאלות פתוחות
התיק סגור במובן היחיד שחשוב. הייתה הודאה באשמה, הודאה מלאה, והתאמה גנטית לשתי הזירות. שום דבר בזיהוי אינו שנוי במחלוקת, וזה אינו מקרה שבו חשוד חלופי ממתין בשוליים.
מה שנשאר פתוח הוא מה החקירה באמת הוכיחה, והתשובה מחמיאה למדע הפורנזי פחות משהסיקורים לרגל ימי השנה נוטים להודות.
הסריקה ההמונית לא תפסה את קולין פיצ'פורק. מאז מתארים אותה כרגע שבו הדנ"א התבגר, ויותר מארבעת אלפים גברים נבדקו בהוצאה ציבורית אמיתית לאורך כמעט שנה, והאיש האחראי לא היה ביניהם, כי הוא סידר שמישהו אחר יקיז במקומו. התפקיד האמיתי של הסריקה התברר כשונה מזה שהוצהר: היא הפכה אי התייצבות לבולטת, ואילצה את הפוגע לבצע פשע שני, ההחלפה, שדרש שותף. זה מה ששבר את התיק. תיאוריה אחת, שכמה כותבים על החקירה מחזיקים בה, היא שזו הייתה מטרת התרגיל מלכתחילה, שהצוות של בייקר תפס את הסריקה כמבצע הברחה החוצה ולא כמבצע התאמה. הראיות לקריאה הזאת דקות. ההצהרות מאותה תקופה מתארות חקירה שבאמת ציפתה למצוא את האיש בדגימות, ושתיקת ששת השבועות בין הפאב לשיחת הטלפון מרמזת שאיש לא סיפר לכפרים שהמשטרה מחכה דווקא לשיחה.
מכאן לנקודה הלא נוחה השנייה. התיק נסגר בגלל אישה שהחליטה, אחרי שישה שבועות, להרים טלפון. אילו ג'קי פוגין הייתה חוזרת הביתה באותה שבת ולא אומרת דבר, הסריקה הייתה מסתיימת, חדר החקירות היה נסגר שוב, ושני התיקים היו נכנסים לארון עם פרופיל גנטי ובלי שם לתלות בו. מאגר הדנ"א הלאומי שבסופו של דבר היה תופס אותו היה עדיין רחוק שמונה שנים.
הנקודה השלישית היא זו שהזדקנה הכי טוב. הדבר הראשון שטביעת אצבע של דנ"א עשתה אי פעם בחקירה פלילית היה לנקות נער חף מפשע שהמשטרה הייתה בדרך להרשיע. ריצ'רד באקלנד הודה. הוא היה בן שבע עשרה, היו לו קשיי למידה, והוא תושאל על רצח עד שאמר את מה שרצו לשמוע. כל מי שהיה בחדר החקירות ההוא האמין שהאיש שלהם בידיים, והם טעו, והסיבה היחידה שהמערכת גילתה זאת היא שמעבדה אוניברסיטאית חמישה עשר קילומטרים משם המציאה במקרה את האמצעי. אין דרך לדעת כמה הודאות דומות בשנים שלפני 1986 מעולם לא נבדקו.
השאלה האחרונה אינה ראייתית כלל אלא מוסדית, והיא עדיין חיה. פיצ'פורק קיבל שחרור על תנאי ב-2021 ושוחרר ברישיון בספטמבר של אותה שנה. הוא הוחזר לכלא בנובמבר לאחר שהפר את תנאיו בכך שניגש לנשים צעירות בזמן טיולים מהוסטל שבו שהה. החלטת שחרור נוספת ביוני 2023 נבחנה מחדש ובוטלה אחרי התערבות שר המשפטים. הוא ערער על הסירוב מטעמים פרוצדורליים וזכה לדיון נוסף. באוקטובר 2025 סירב ועד השחרורים שוב לשחררו, וגם סירב להעבירו לתנאי כליאה פתוחים. הוא נשאר בכלא, וכאסיר עולם הוא נשאר זכאי לבחינה תקופתית, מה שאומר שמשפחותיהן של שתי נערות בנות חמש עשרה מבלות כבר קרוב לארבעים שנה בשמיעה, מדי כמה זמן, שעליהן להתכונן לאפשרות שישוחרר.
השופט שגזר את הדין ב-1988 אמר שהוא מטיל ספק בכך שהאיש צריך אי פעם להשתחרר. זו הייתה דעה, לא צו, וההבדל בין השניים מעסיק את בתי המשפט כבר שני עשורים.
מה שהכפרים קיבלו בסוף היה שם, הודאה, וראשיתו של הזיהוי הפורנזי המודרני. מה שהם לא קיבלו הוא הסבר כלשהו מעבר לזה שפיצ'פורק נתן בעצמו: שהוא חנק שתי תלמידות כדי שלא יוכלו לתאר אותו. חוקרים באותה תקופה לא קיבלו את זה כמניע, וגם הפסיכיאטרים, לפי הפרוטוקול, לא קיבלו.