שבעים חלקים בנקיק סקוטי: התיק שהפך את המדע הפלילי לאמין
בשבת, 14 בספטמבר 1935, נסעה איזבלה רקסטון לבלקפול לראות את תאורת החג. היא היתה בת שלושים וארבע, אישה גבוהה ובולטת מפוקירק שבסקוטלנד, שניהלה בית קפה באדינבורו לפני שפגשה את הרופא שאיתו חיה עד סוף חייה הקצרים. היא נסעה עם שתיים מאחיותיה, הן שתו תה, טיילו על הטיילת, ובסביבות אחת עשרה וחצי בלילה היא נכנסה למכונית לנסיעה של ארבעים קילומטר הביתה ללנקסטר. אחיותיה ראו אותה נוסעת. איש מחוץ לבית שבכיכר דלטון לא ראה אותה בחיים שוב.
בבית חיכתה מרי ג'יין רוג'רסון, בת עשרים, האומנת. היא היתה מהעיירה מורקם, ממשפחה דלת אמצעים, ועבדה במשק הבית כשלוש שנים. שלושת ילדי רקסטון היו קטנים, ולפי כל עדות שנמסרה אחר כך היא היתה מסורה להם. היה לה יום חופש קבוע, ואמה החורגת ציפתה לראות אותה בבית באותו יום. ההסדר הזה הוא שגרם בסופו של דבר לאנשים לשאול שאלות.
הבית היה מספר 2 בכיכר דלטון, בית טרייס גבוה מול בניין העירייה במרכז לנקסטר, כשהמרפאה בקומת הקרקע והמשפחה מעליה. הרופא היה באק רקסטון, שנולד בבומביי בשם בוכטיאר רוסטומג'י רטנג'י חכים, בעל תארים ברפואה מהודו ומצרפת, קצין לשעבר בשירות הרפואי ההודי, ששינה את שמו רשמית והתיישב בלנקסטר בתחילת העשור. הוא היה רופא משפחה אהוב. הוא טיפל בחולים עניים תמורת מה שיכלו לשלם, ואחרי מעצרו חתמו אלפי שכנים על עצומה לטובתו.
בבית התמונה היתה אחרת, וזה היה מתועד עוד לפני שמישהו מת. איזבלה ורקסטון לא היו נשואים, אף שחיו כבעל ואישה ושניהם השתמשו באותו שם משפחה. הוא היה אחוז בשכנוע שהיא בוגדת בו. היו סצנות, והיתה משטרה בדלת. איזבלה עצמה פנתה לרשויות יותר מפעם אחת, ותוכן תלונותיה היה שהיא מפחדת ממה שהוא עלול לעשות לה. שום דבר לא יצא מזה. באותו ליל שבת נשארו לבדם, בבית עם שלושה ילדים ישנים, אישה צעירה וגבר שקינא בה.
השבוע שאחרי
בבוקר יום ראשון הגיעה המנקה, גברת אגנס אוקסלי, כרגיל לכיכר דלטון, ומצאה את הרופא בדלת מודיע לה שאין בה צורך, שגברת רקסטון נסעה לאדינבורו ולקחה איתה את מרי, ושהוא יקרא לה בעצמו כשיזדקק לה. הילדים נשלחו לחברים. בימים שאחר כך התנהל הבית בקצב מוזר. שטיחים נגללו ונמסרו במתנה. שטיח המדרגות נעלם. חליפות נשלחו לניקוי עם כתמים עליהן. כמות של חומרים נשרפה בחצר האחורית, ושכנים סיפרו אחר כך על הריח. רקסטון סיפר לשורה של אנשים, בגרסאות משתנות, שאיזבלה ברחה עם גבר אחר ושמרי נסעה איתה מפני שהיא בהריון ובצרות. הוא הזמין צבעים לשיפוץ. לפי יותר מעד אחד, הוא היה בכל מקום בו זמנית.
מרי רוג'רסון לא הגיעה הביתה ביום החופש שלה. משפחתה התחילה לשאול, ואז ללחוץ. אחיותיה של איזבלה באדינבורו, שנפרדו ממנה בטיילת בלקפול, לא שמעו ממנה דבר, וזה לא היה אופייני לה. שתי מערכות השאלות עוד הסתובבו בלנקסטר כשמאה וחמישים קילומטר צפונה יותר אישה בדרך כפרית הביטה מעבר למעקה.
גרדנהולם לין
ביום ראשון, 29 בספטמבר 1935, סוזן היינס ג'ונסון, שביקרה במופאט שבדמפרישייר, הלכה בדרך המטפסת לעבר מה שמכונה אמבט השטן. היא עצרה על הגשר מעל פלג בשם גרדנהולם לין, הביטה למטה אל הנקיק וראתה מה שנראה לה כזרוע אדם. אחיה ירד במדרון להסתכל. תוך שעות עבדו במורד הערוץ שוטרים מקומיים, ואחריהם בלשים שנשלחו מגלזגו, כשהמים זורמים על מגפיהם.
מה שהוציאו מהנקיק בימים שאחר כך, ומאוחר יותר גם מנקודות נוספות לאורך צד הדרך, הסתכם בכשבעים חלקים נפרדים של שתי גופות אדם. הם נארזו כחבילות. חלקן עטופות בעיתון, אחת בציפית, אחרות בצמר גפן או בבגדים, ובהם חולצה עם טלאי אופייני מתחת לשרוול ובגד גוף של ילד. גשם כבד העלה את מפלס הפלג אחרי שהחבילות הושלכו, והמים פיזרו אותן במורד הנקיק. רק בגלל זה בכלל אפשר היה לראות משהו מהגשר.
הדבר הראשון שהחוקרים שמו לב אליו לא היה מה שהיה שם. אלא מה שנעדר. קצות האצבעות נחתכו. שיניים נעקרו. העיניים הוסרו, וכך גם האוזניים, האף והשפתיים. עור הופשט מאזורים ברגליים. מגופה אחת הוצא נתח גדול של רקמה מהירך. מהשנייה הוסרו איברים פנימיים, ובהם הרחם. מי שעשה את זה הבין בדיוק אילו מאפיינים של גוף אדם מאפשרים להצמיד לו שם, ורדף אחרי כל אחד מהם בתורו. וגם הביתור עצמו לא היה עבודת קצבים. הגופות פורקו במפרקים, במיומנות. התצפית הבודדת הזאת צמצמה את קהל הרוצחים האפשריים מכלל תושבי בריטניה למספר קטן של אנשים בעלי הכשרה אנטומית.
ואז החקירה טעתה. הבדיקה המוקדמת של השרידים קבעה שאחת משתי הגופות היא של גבר. ההיגיון לא היה טיפשי. כל כך הרבה רקמה מזהה הוסרה, כולל האיברים שהיו מכריעים את השאלה, שהפתולוגים קראו גוף שהתשובות נחתכו ממנו. במשך תקופה חיפשה המשטרה בדמפרישייר גבר נעדר ואישה נעדרת, ולחקירה בלנקסטר על שתי נשים נעדרות לא היתה שום סיבה גלויה לקשור את עצמה לנקיק סקוטי.
שני שולחנות באדינבורו
השרידים הועברו למחלקה לרפואה משפטית באוניברסיטת אדינבורו, ומה שקרה שם הוא הסיבה שהתיק עדיין נלמד. פרופסור ג'ון גלייסטר מגלזגו, פרופסור ג'יימס קופר בראש, האנטום מאדינבורו, וסר סידני סמית הציבו שני שולחנות והתחילו, חלק אחרי חלק, לבנות שני בני אדם מתוך ערמת חלקים.
זה נעשה בהתאמת רקמה במשטחי החתך, בהתאמת מפרק למפרק, בסיווג סוגי דם, ובהיגיון האנטומי האיטי של מה שייך למה. גופה מספר אחת התגבשה לאישה צעירה בת עשרים בערך. גופה מספר שתיים התגבשה לאישה בשנות השלושים לחייה. הערכת הגיל של הצעירה נשענה בין השאר על מצב קצות העצמות הגדלות, שמתאחות בלוח זמנים ידוע. גופת הגבר לא היתה קיימת. היא מעולם לא היתה קיימת. התיקון הזה היה חשוב לא פחות מכל מה שבא אחריו, מפני שהוא הפך תעלומה סקוטית לתיק נעדרות מלנקשייר.
ואז נסגרו ארבעה חוטים בבת אחת.
הראשון היה מודפס על העטיפות. בין דפי העיתון ששימשו לאריזת השרידים היו עמודים מהסאנדיי גרפיק מ-15 בספטמבר 1935. זו לא היתה המהדורה הארצית. זו היתה מהדורה מקומית, מהלך של כמה אלפי עותקים עם תוכן אזורי, שהופצה רק במורקם ובלנקסטר. פיסת הנייר הזאת מיקמה את החבילות בטווח של קילומטרים ספורים מעיר אחת מסוימת, ביום אחד מסוים.
השני היה הבגדים. אמה החורגת של מרי רוג'רסון הוצגה בפני החולצה עם הטלאי מתחת לשרוול וזיהתה אותה. היא עצמה תפרה את הטלאי. גם בגד הגוף של הילד אותר למשק הבית של רקסטון. הבד מהנקיק יצא מבית מסוים.
השלישי היה חרקים. אלכסנדר מירנס, אנטומולוג מגלזגו, לקח את הרימות מהשרידים, גידל אותן דרך שלבי ההתפתחות שלהן, וחישב אחורה לנקודה שבה הזבובים הטילו על הרקמה. תשובתו היתה כשנים עשר עד ארבעה עשר יום לפני הגילוי, כלומר ההשלכה לנקיק היתה באמצע ספטמבר. זה התאים לתאריך שעל העיתון, וזה התאים ללילה שבו נסעה איזבלה רקסטון הביתה מבלקפול.
הרביעי היה זה שהשופט יכנה מאוחר יותר המרשיע מכולם. סגן הבלשים ברטי האמונד ממשטרת גלזגו גילה שביד אחת של הגופה הצעירה הרוצח פספס. על כף היד השמאלית שרדו מספיק קווי טביעה כדי להפיק מהם טביעות אצבע. רקסטון היה קפדני עם הגופות. הוא לא חשב על הבית. האמונד ואנשיו עברו על מספר 2 בכיכר דלטון והרימו מאות טביעות מצנצנות, בקבוקים, ספלים, צלחות וכלים, התנועה היומיומית הרגילה של אומנת בעבודה. הטביעות מהנקיק התאימו לטביעות מהבית. גופה שנמצאה בפלג סקוטי הושמה פיזית בתוך בית בלנקסטר.
התצלום והגולגולת
נשארה האישה המבוגרת יותר. ידיה לא היו ניתנות לשימוש, וכאן עשו גלייסטר ובראש את הדבר שהתיק מפורסם בזכותו. הם לקחו תצלום סטודיו של איזבלה רקסטון, תמונה רשמית בשמלת ערב, וצילמו את הגולגולת שנמצאה בנקיק בדיוק באותו קנה מידה ובאותה זווית שבהם ישב הראש החי כשנעשה הפורטרט. בראש כייל את המצלמה כדי לשחזר את הגאומטריה. אחר כך הודפסו שני הדימויים כשקפים והונחו זה על זה.
הגולגולת התאימה לפנים. קו הלסת, גובה ארובות העיניים, הרוחב בין עצמות הלחיים, הכל ישב היכן שהתצלום אמר שהוא צריך לשבת. המדענים גם הריצו את הבדיקה בכיוון ההפוך, והניחו את תצלומה של מרי רוג'רסון על אותה גולגולת, וזה לא התאים כלל. התוצאה השלילית הזאת היתה חשובה כמו החיובית, והמומחים היו זהירים בבית המשפט לגבי מה שהשיטה יכולה ומה שאינה יכולה. עוצמתה היתה בעיקר ביכולת לשלול אדם, והיא לא עמדה לבדה. היא ישבה על גבי טביעות אצבע, עבודות שיניים, בגדים, חרקים ועיתון מקומי.
בינתיים הצד של לנקסטר התמלא. האמבטיה והמדרגות קורצפו, אך הסימנים היו שם. דם ספג לתוך העץ והטיח במקומות שהקרצוף לא הגיע אליהם. היתה הערמה השרופה בחצר, השטיחים שנמסרו, החליפה המוכתמת, הצבעים שהובאו במהירות, ומשק בית שלם של עדים שכל אחד מהם החזיק חלק אחד מהשבוע ההוא. והיתה המכונית. רקסטון נסע צפונה בימים שאחרי הארבעה עשר, וגרסתו על הנסיעות לא שרדה את המפגש עם הרישומים, מפני שב-17 בספטמבר היה מעורב בהתנגשות עם רוכב אופניים בדרך ליד קנדל, ושוטר רשם את פרטיו. הוא מיקם את עצמו, בפנקס משטרתי, על הדרך לסקוטלנד.
מנצ'סטר, מרץ 1936
רקסטון נעצר ב-13 באוקטובר 1935 והואשם תחילה ברצח מרי רוג'רסון, ולאחר מכן ברצח איזבלה. הוא נשפט במנצ'סטר בפני השופט סינגלטון, מ-2 עד 13 במרץ 1936, על רצח איזבלה בלבד. את התביעה הוביל ג'י סי ג'קסון, ולצידו דיוויד מקסוול פייף והרטלי שוקרוס, שני עוזרים שיתבעו לימים בנירנברג. ההגנה היתה בידי נורמן ברקט, הסניגור הבולט של דורו.
ברקט הבין בדיוק היכן צריך להילחם. הוא כמעט לא התווכח עם הראיות מהבית, שהיו חסרות תקווה. הוא תקף את הזיהוי. אם אי אפשר להוכיח ששתי הגופות המשוחזרות הן איזבלה רקסטון ומרי רוג'רסון, אין רצח שצריך להשיב עליו. וכך, במשך אחד עשר יום, הפך משפט פלילי לבחינה של אנטומיה, אנטומולוגיה, קווי טביעה והנחת שקפים, שנטענה בפני שנים עשר אזרחים רגילים שמעולם לא שמעו על אף אחד מהתחומים האלה. רקסטון העיד בעצמו, באריכות וברגש, וזה לא עזר לו.
חבר המושבעים יצא לכשעה. סינגלטון, בגוזרו את הדין, אמר לו שהורשע על סמך ראיות שאינן יכולות להותיר ספק בליבו של איש, ולאחר מכן פטר את המושבעים משירות בחבר מושבעים לשארית חייהם, בגלל מה שנאלצו להביט בו. הערעור נדחה. עצומה שעליה חתמו אלפי תושבי לנקסטר, שהכירו אותו כרופא שלא רדף אחריהם על כסף, לא שינתה דבר. הוא הוצא להורג בכלא סטריינג'ווייז במנצ'סטר ב-12 במאי 1936.
ביום ראשון שלאחר מכן פרסם הניוז אוף דה וורלד הודאה. רקסטון כתב אותה יומיים אחרי מעצרו, באוקטובר, אטם אותה ומסר אותה לכתב של העיתון בתנאי שתישאר סגורה עד מותו. בהודאה כתב שהרג את איזבלה בהתקף זעם, מתוך אמונה שבגדה בו, ושהרג את מרי רוג'רסון מפני שראתה אותו עושה זאת.
גלייסטר ובראש פרסמו את השחזור שלהם בשנה שלאחר מכן כמונוגרפיה מקצועית. היא הפכה למודל לטיפול בשרידים מפוזרים ומושחתים, והכינוי שדבק בתיק בעיתונים, רציחות הפאזל, היה הפעם קרוב למה שבאמת נעשה.
מסקנות ושאלות פתוחות
פסק הדין מעולם לא עורער ברצינות, וההודאה סילקה את רוב מרחב הוויכוח. מה שהתיק משאיר פתוח הוא צר יותר, ומעניין יותר.
השאלה הראשונה היא ההודאה עצמה. היא מתארת חניקה ברגע של זעם קנאה, והריגה שנייה שנכפתה בגלל עדה, וזו הגרסה שכמעט כל תיאור חוזר עליה. הראיות הרפואיות היו דלות מזה. הפתולוגים עבדו על גופות שמהן נחתכה בכוונה הרקמה הרלוונטית, והפגיעות שכן יכלו לתאר היו, במקומות מסוימים, קשות ליישוב עם אובדן שליטה קצר ויחיד. כותבים מאוחרים טענו שהוצאת הרחם מגופה אחת והיקף ההשחתה מצביעים על משהו מכוון יותר מהתפרצות רגעית. אחרים משיבים, בכוח, שרופא שמשמיד ראיות היה מסיר בדיוק את החלקים האלה יהיה המניע אשר יהיה, ושקריאת כוונה מתוך השחתה היא ניחוש. אף צד לא יכול להכריע, מפני שהראיות שהיו מכריעות הושמדו בכוונה.
השנייה היא האם פעל לבדו. החשבון צפוף. היה צריך לבתר שתי גופות, לנקז אותן, להשחית אותן בקפידה, לארוז אותן בעשרות חבילות ולנסוע כמאה וששים קילומטר צפונה וחזרה, בזמן שמרפאה פעילה, שלושה ילדים ובית מלא מבקרים ממשיכים להתנהל סביבו, ובזמן שהוא עצמו נראה בלנקסטר שוב ושוב באותם ימים. תיאוריה אחת גורסת שלוח הזמנים פשוט בלתי אפשרי לאדם אחד, ושמישהו אחר בוודאי נהג או נשא. הטענה הנגדית היא שרקסטון פעל בקצב מטורף, שהנסיעות צפונה מתועדות חלקית, ושמעולם לא זוהה אדם שני בחקירה שהפכה את משק הבית מבפנים החוצה. איש לא הואשם כשותף, ומעולם לא הוצע שם אמין.
השלישית היא מדוע מתה מרי רוג'רסון, וזו זו שעדיין מטרידה אנשים. ההודאה אומרת שהיא נכנסה לחדר. אבל רקסטון גם סיפר לכמה אנשים, לפני שמישהו ידע שהיא מתה, שהיא בהריון ונסעה לטפל בזה. הסיפור הזה היה שקר במובן שהיא לא נסעה לשום מקום. כותבים אחדים הציעו שזה היה שקר שנבנה על שבריר אמת, וקשרו אותו להסרת הרקמה מהאישה הצעירה. הפתולוגים באותה תקופה לא תמכו בקיומו של הריון, ואין בסיס תיעודי לתיאוריה מעבר לסיפורו הנוח של רקסטון עצמו. הוגן לומר רק זאת: האיש שהמציא את ההסבר להיעדרותה הוא האיש שהרג אותה.
הרביעית היא שאלה מתודולוגית שרק גדלה עם הזמן. הנחת גולגולת על תצלום פנים, השיטה שהפכה את התיק לאגדה, נחשבת היום בעיני אנתרופולוגים משפטיים לכלי עם מגבלות אמיתיות. היא טובה לשלילה וחלשה בהרבה לזיהוי חיובי, מפני שאפשר להתאים יותר מגולגולת אחת לתצלום אם בוחרים את הזווית ואת קנה המידה לשם כך. ב-1936 היא הוצגה בפני חבר מושבעים כמשהו הקרוב להוכחה. בתיק רקסטון זה לא הזיק, מפני שטביעות האצבע, עבודות השיניים, הבגדים, מהדורת העיתון המקומית וראיות החרקים הצביעו כולן לאותו כיוון. השאלה הלא נוחה היא מה קרה בתיקים שבאו אחר כך, שבהם הושאלה אותה שיטה עם הרבה פחות סביבה תומכת.
ויש דבר אחרון, שאינו שאלה מדעית כלל. איזבלה רקסטון פנתה למשטרה עוד לפני אותה שבת, ואמרה שהיא מפחדת. הפחד שלה נרשם, ושום דבר לא נבע ממנו. ב-1935 לא היה מנגנון שהיה פועל על סמך מה שאמרה. כל אחד מהשחזורים שבוצעו באדינבורו, מבריקים ככל שהיו, היה עבודה שהתחילה אחרי שההתערבות היחידה שיכלה לשנות משהו כבר נכשלה.