רציחות אור הירח בטקסרקנה: 10 שבועות, 5 הרוגים, ו"רוח רפאים" שלא הועמד לדין
באביב 1946 הפסיקה עיר שלמה לצאת מהבית אחרי שהחשיך.
העיר נקראת טקסרקנה. היא נמצאת בדרום ארצות הברית, בדיוק על הגבול בין שתי מדינות: טקסס וארקנסו. קו הגבול עובר באמצע הרחוב הראשי. חצי עיר בטקסס, חצי עיר בארקנסו. לכל חצי הייתה משטרה משלו.
המלחמה נגמרה כמה חודשים קודם. הבחורים חזרו הביתה. בלילות של סוף שבוע זוגות צעירים נסעו במכונית אל מחוץ לעיר, וחנו בדרכי עפר שקטות בקצה השדות. כולם הכירו את המקומות האלה. קראו להם "דרכי האוהבים".
בין פברואר למאי 1946 יצא מישהו מהחושך בדרכים האלה.
ב-10 שבועות היו 4 התקפות. 8 אנשים נפגעו. 5 מהם מתו. כל ההתקפות היו בלילות של סוף שבוע, בהפרש של 3 עד 4 שבועות זו מזו. ואז הן נפסקו, בפתאומיות שבה התחילו.
העיתונים קראו להן "רציחות אור הירח" של טקסרקנה. העיתון המקומי נתן לרוצח שם אחר: "רוח הרפאים". ככה קוראים לו בעיר עד היום.
המשטרה בדקה כמעט 400 חשודים. אחד מהם ישב בכלא שנים רבות, אבל על פשע אחר. אף אחד לא הואשם מעולם ברציחות. זה הסיפור של 10 השבועות האלה, ושל החקירה שבאה אחריהם.
הלילה הראשון: איש עם מסכה
ביום שישי בלילה, 22 בפברואר 1946, חנה זוג צעיר בדרך חשוכה ממש מחוץ לחצי הטקסני של העיר.
הוא היה ג'ימי הוליס, בן 25. היא הייתה מרי ג'ין לארי, בת 19. המקום היה רק כ-90 מטר מהשורה האחרונה של הבתים בעיר.
הם חנו בערך ב-23:45. כעבור כ-10 דקות ניגש איש למכונית. היה לו אקדח ביד. על הפנים הייתה לו מסכה מבד לבן, עם חורים לעיניים.
הוא ציווה עליהם לצאת מהמכונית. הוא היכה את ג'ימי הוליס פעמיים בראש עם האקדח. הגולגולת נסדקה. אחר כך היכה את מרי ג'ין לארי ותקף אותה מינית.
היא הצליחה לברוח. היא רצה כ-800 מטר בחושך עד שהגיעה לבית, והאנשים שם הזעיקו עזרה.
שניהם נשארו בחיים. הוא שכב כמה ימים בבית החולים עם שבר בגולגולת. היא נשארה לילה אחד, עם פצע בראש.
מה שהם סיפרו למשטרה לא התאים. שניהם אמרו שהאיש היה בגובה של כ-1.80 מטר. היא אמרה שהוא היה שחור בהיר עור. הוא אמר שהוא היה לבן, בן 30 בערך, שזוף מאוד.
המשטרה לא האמינה להם. כמה שוטרים חשבו שהזוג מכיר את התוקף ומגן עליו. אף אחד לא קישר את הלילה הזה לשום דבר אחר. בשלב הזה עוד לא היה למה לקשר אותו.
הלילה השני: מכונית בדרך האוהבים
חודש אחר כך, ביום ראשון בבוקר, 24 במרץ 1946, נסע נהג בדרך צדדית באותו מחוז וראה מכונית חונה. בפנים ישבו שני אנשים, והם לא זזו.
הדרך הייתה "דרך אוהבים" מוכרת, כ-90 מטר דרומית לכביש הראשי שיוצא מטקסרקנה מערבה.
במכונית היו ריצ'רד גריפין, בן 29, ופולי אן מור, בת 17. הם יצאו יחד 6 שבועות.
שניהם נורו כדור אחד בעורף. הנשק היה אקדח קליבר 32.
על האדמה ליד המכונית היה דם. החוקרים הבינו את הזירה כך: הזוג נהרג מחוץ למכונית, ואחר כך הרוצח החזיר אותם פנימה. לפי אחד התיאורים, היא נהרגה על שמיכה על הקרקע, ואחר כך הושכבה במושב האחורי.
אין שום תיעוד שפתולוג בדק מישהו מהם. בעיר הסתובבה שמועה שהיא נאנסה. המקורות מאותה תקופה ומאוחר יותר חלוקים בזה, והתיאורים המודרניים של התיק אומרים שהשמועה לא מבוססת.
בשבועות הראשונים חקרה המשטרה יותר מ-200 איש. היא בדקה בערך אותו מספר של רמזים כוזבים. ב-30 במרץ הוכרז פרס של 500 דולר. הוא הביא יותר מ-100 טיפים. אף אחד מהם לא הוביל לשום מקום.
עדיין אף אחד לא קישר את הרצח הזה לאיש עם המסכה מפברואר.
הלילה השלישי: הנערה עם הסקסופון
3 שבועות אחר כך, במוצאי שבת, 13 באפריל 1946, ניגנה להקת ריקודים במועדון של הוותיקים בטקסרקנה.
אחת הנגניות הייתה בטי ג'ו בוקר, בת 15. היא למדה בשנה השלישית בתיכון, ניגנה בסקסופון, והייתה מבעלי התפקידים בתזמורת בית הספר.
בערך ב-01:30 בלילה, אחרי ההופעה, בא חבר לאסוף אותה. הוא היה פול מרטין, בן 16. הם נסעו במכונית שלו.
בערך ב-06:30 בבוקר נמצאה הגופה של פול מרטין, שוכבת בצד כביש בקצה הצפוני של העיר. הוא נורה 4 פעמים: בפנים, בצלעות מאחור, ביד ימין ובעורף.
בטי ג'ו בוקר נעלמה.
מתנדבים ושוטרים סרקו את היערות. בערך ב-11:30 בבוקר מצאה אותה קבוצת חיפוש, מאחורי עץ, כמעט 3 קילומטר מהמקום שבו שכב פול מרטין. היא נורתה פעמיים, פעם בחזה ופעם בפנים.
המכונית נמצאה ליד פארק בקצה העיר, והמפתחות עוד היו בה. היא הייתה כ-2.5 קילומטר מהגופה שלו וכ-5 קילומטר מהגופה שלה.
הסקסופון שלה נעלם.
הכדורים נורו מאקדח אוטומטי קליבר 32. החוקרים האמינו שזה אותו אקדח שהרג את ריצ'רד גריפין ופולי אן מור 3 שבועות קודם.
עכשיו כבר לא היה ספק. אותו אדם הורג זוגות במכוניות חונות. העיתון המקומי התחיל לקרוא לו "רוח הרפאים".
העיר שנעלה את הדלתות
אחרי הלילה השלישי טקסרקנה השתנתה.
אנשים קנו נשק ונשארו בבית אחרי החשכה. הוטל עוצר על בתי העסק, כדי שאנשים לא יהיו ברחובות בלילה. המשטרה סיירה בדרכים השקטות ובדרכי האוהבים.
זוגות הפסיקו לנסוע אל מחוץ לעיר. דרכי האוהבים עמדו ריקות.
עיתונאים הגיעו מכל ארצות הברית. תוך ימים עלה הפרס ליותר מ-1,700 דולר.
עכשיו עסקו בתיק הרבה גופים בבת אחת: המשטרה של החצי הטקסני, המשטרה של החצי הארקנסי, השריפים של המחוזות מסביב, הריינג'רס של טקסס וה-FBI.
הפנים המוכרות של החקירה היו של קפטן בריינג'רס של טקסס, שכינויו היה "הזאב הבודד". הוא היה איש חוק מפורסם, תמיד מול המצלמות. המבקרים שלו אמרו עליו אחר כך שהוא בעיקר איש של הצגות.
השוטרים עבדו במשמרות של 24 שעות. הם ניסו תרגיל: הושיבו שוטרים צעירים, או מתנדבים, או אפילו בובות של חלון ראווה, במכוניות שחנו בדרכי האוהבים, וחיכו בחושך שרוח הרפאים יבוא.
הוא לא בא.
ב-27 באפריל, בעיר נמל בדרום הרחוק של טקסס, עצרה המשטרה איש שניסה למכור סקסופון. בחדר המלון שלו מצאו בגדים מגואלים בדם. כמה ימים העיר האמינה שרוח הרפאים נתפס. ואז האיש שוחרר מחשד. זה לא היה הסקסופון שלה.
הלילה הרביעי: בית חווה
ביום שישי בלילה, 3 במאי 1946, רוח הרפאים עשה משהו חדש. הוא לא הלך לדרך אוהבים. הוא הלך לבית.
וירג'יל סטארקס, בן 37, היה בעלים של חווה של כ-200 הקטאר, כ-16 קילומטר צפון-מזרחית לטקסרקנה, בצד הארקנסי של הגבול. הייתה לו גם מסגרייה.
קצת לפני 21:00 הוא ישב בכורסה וקרא. אשתו, קייטי סטארקס, בת 36, הייתה בחדר אחר.
שתי יריות חדרו מבעד לחלון הסגור שמאחוריו. שתיהן פגעו לו בעורף. הוא מת בכורסה.
קייטי סטארקס שמעה את הזכוכית ורצה לטלפון. זה היה טלפון ישן עם ידית, והיא התחילה לסובב ולקרוא למרכזנית. עוד שתי יריות חדרו מבעד לאותו חלון. שתיהן פגעו לה בפנים.
היא לא נפלה. מדממת ויחפה, היא ברחה מהבית בחושך אל החווה של השכן. השכן ירה ברובה באוויר כדי להזעיק עזרה, והיא התמוטטה. היא הובהלה לבית החולים בטקסרקנה, ונשארה בחיים.
שום דבר לא נלקח מהבית. הכסף נשאר. הארנק שלה נשאר. רוב השוטרים הסיקו שהמניע לא היה שוד.
הפעם הנשק היה קליבר 22, לא 32. המקורות לא מסכימים אם זה היה אקדח או רובה. בגלל הנשק השונה, כמה חוקרים אף פעם לא היו בטוחים שזה אותו אדם. אחרים הצביעו על סימני הצמיגים ליד החווה, שנראו כמו סימנים שנמצאו בזירות הקודמות.
באותו לילה קפץ הפרס ל-7,025 דולר. תוך 10 ימים הוא עבר את 10,000 הדולר.
החקירה גדלה
עד 5 במאי עבדו על התיק 47 שוטרים.
ב-9 במאי הגיעה לטקסרקנה תחנת קשר ניידת, ואיתה 20 שוטרים של משטרת ארקנסו ו-10 ניידות. ב-11 במאי הותקן מכשיר טלפרינטר, כדי שהעיר תוכל לשלוח ולקבל הודעות משטרה מכל המדינה מיד.
הטיפים זרמו. כל אחד מהם היה צריך בדיקה.
ב-7 במאי השתלט טרמפיסט חמוש על מכונית של נהג, והתרברב שהרג 5 אנשים בטקסרקנה. הקפטן של הריינג'רס לא האמין לו. רוח הרפאים, הוא אמר, תמיד הקפיד להסתיר מי הוא. אדם כזה לא מתרברב בפני זרים.
ב-8 במאי הודיעה המשטרה על חשוד חדש: שבוי מלחמה גרמני שברח ממחנה, גנב מכונית בארקנסו וניסה לקנות כדורים באוקלהומה. פרסמו תיאור מפורט שלו. הוא לא נמצא אף פעם.
ב-10 במאי, בעיירה קטנה באוקלהומה, תקף גבר אישה והתרברב שהרג 3 או 4 אנשים. 20 שוטרים ו-160 תושבים חיפשו אותו. הוא נעצר כעבור יומיים. המשטרה לא האמינה שהוא רוח הרפאים.
9 אנשים נכנסו לתחנות משטרה והודו. כל ה-9 נפסלו.
שלושה גברים נעצרו כי היה דם על הבגדים שלהם. כל השלושה שוחררו.
תושב מקומי אחד נחקר כי סימני הצמיגים שלו נמצאו ליד הגופה של פול מרטין. הוא נכשל בבדיקת פוליגרף. בהיפנוזה הוא הסביר מה הוא עשה באמת באותו לילה, ושוחרר מחשד.
מוות על פסי הרכבת
בבוקר של 7 במאי נמצא אדם על פסי הרכבת, כ-26 קילומטר צפונית לטקסרקנה. רכבת משא עברה עליו כחצי שעה קודם.
הוא היה ארל מקספדן. חבר המושבעים של חוקר מקרי המוות קבע שהוא מת "בידי אנשים לא ידועים", ושהוא כבר היה מת כשהניחו אותו על הפסים.
גם על מותו לא הואשם אף אחד. השמועות בעיר הפכו אותו לקורבן השישי של רוח הרפאים. שמועות אחרות הפכו אותו לרוח הרפאים בעצמו. המשטרה אף פעם לא קישרה רשמית את מותו להתקפות האחרות, והוא לא נמנה עם הקורבנות.
סוף סוף מקשרים את הלילה הראשון
כל הזמן הזה, ההתקפה על ג'ימי הוליס ומרי ג'ין לארי בפברואר עוד לא קושרה רשמית לרציחות.
ב-10 במאי ראיין העיתון המקומי את מרי ג'ין לארי. למחרת, ב-11 במאי, אמרו השוטרים בפומבי בפעם הראשונה שהאיש עם המסכה מפברואר הוא כנראה אותו אדם.
מאז הספירה הרשמית הייתה 4 התקפות, 8 נפגעים, 5 הרוגים.
השוטרים שמו לב גם לדבר נוסף. 2 ההתקפות הראשונות היו בערך שבוע אחרי ירח מלא. משם בא השם "רציחות אור הירח". אבל ההתקפה האחרונה, בבית החווה, הייתה קרוב למולד, כשהלילות הכי חשוכים. הירח לא הסביר כלום.
הבלש שעקב אחרי המכוניות הגנובות
ואז, בקיץ, הגיע הרגע שבו התיק התקרב הכי הרבה לתשובה.
בלש של משטרת ארקנסו שם לב לדפוס שאף אחד אחר לא בדק. לפני כל אחת מההתקפות דווח באזור על מכונית גנובה. אחרי כל התקפה נמצאה מכונית גנובה נטושה.
הוא התחיל לעקוב אחרי מכוניות גנובות.
ביולי 1946 הובילה תצפית סביב אחת המכוניות האלה את המשטרה לאישה צעירה. דרכה הם הגיעו לגבר שהיה איתה: יואל סווינִי, בן 29, עבריין ותיק. היה לו תיק על גניבת מכוניות, זיוף כסף, פריצה ותקיפה.
האישה התחילה לדבר. היא אמרה שהוא רוח הרפאים. היא אמרה שהייתה איתו בלילה שבו נהרגו פול מרטין ובטי ג'ו בוקר. היא תיארה דברים שהמשטרה אף פעם לא פרסמה.
המשטרה אמרה שהצליחה לאמת חלק ממה שסיפרה. למשל, היא ידעה איפה נזרקו חפצים מסוימים של אחד הקורבנות.
ואז היא שינתה את הגרסה.
היא חזרה בה ממה שאמרה. זמן קצר אחר כך היא התחתנה איתו. לפי החוק, אי אפשר היה לחייב אישה להעיד נגד בעלה.
התובעים בדקו מה יש להם. אי אפשר היה להשתמש בסיפור שלה בבית המשפט, והיא כבר סיפרה אותו בשתי גרסאות. בלעדיה, כל השאר היה ראיות נסיבתיות. הם החליטו לא להאשים אותו ברצח.
במקום זה, ב-1947, הוא נשפט על גניבת מכונית. בגלל העבר הפלילי הארוך שלו, הוא נידון למאסר עולם כעבריין מועד.
כאן נגמר מה שמתועד. אף אחד לא הועמד לדין על הרציחות של רוח הרפאים.
איפה התיק עומד
הרציחות נפסקו אחרי מאי 1946. מי שלא היה רוח הרפאים, הוא לא תקף שוב בטקסרקנה.
יואל סווינִי ישב בכלא שנים רבות. ב-1973 פסק בית משפט שאחת ההרשעות הישנות שלו, ששימשה כדי לגזור עליו מאסר עולם, בטלה, והוא שוחרר. המקורות חלוקים על סופו. יש שאומרים שמת בכלא. רוב התיאורים אומרים שמת ב-15 בספטמבר 1994, בבית אבות בדאלאס, טקסס. לפי תיאור אחד, התיק נסגר רשמית אחרי מותו. הוא לא הואשם מעולם באף אחת מהרציחות, ובעיני החוק הוא נשאר חף מהן.
ב-1946 לא היו בדיקות DNA, ולפי התיאורים של התיק, היום כמעט לא נשארו ראיות פיזיות.
הסקסופון של בטי ג'ו בוקר נמצא ב-24 באוקטובר 1946, יותר מחצי שנה אחרי שנרצחה, ליד המקום שבו נמצאה הגופה שלה.
האחרון שנשאר בחיים מאנשי החקירה, סגן שריף מהצד הארקנסי, מת ב-2008.
החשודים וההסברים
אלה ההסברים שמופיעים בתיעוד. אף אחד מהם לא הוכח בבית משפט.
גנב המכוניות. ספר שפרסם ב-2014 סופר מטקסרקנה, אחרי שנים של מחקר, מגיע למסקנה שיואל סווינִי היה רוח הרפאים. הוא מצביע על הגרסה הראשונה של החברה שלו, על הפרטים שהיא ידעה, ועל המכוניות הגנובות. הבעיה: היא חזרה בה מהסיפור. לא היו ראיות פיזיות. הוא לא הואשם מעולם, וצריך להתייחס אליו כחף מפשע ברציחות.
הסטודנט שהשאיר וידוי. ב-4 בנובמבר 1948 התאבד סטודנט מאוניברסיטה, בן למשפחה מוכרת בטקסרקנה. הוא השאיר מכתב שבו הודה ברציחות של פול מרטין, בטי ג'ו בוקר ווירג'יל סטארקס. הבעיה: החוקרים לא מצאו שום דבר אחר שתומך בזה, וחבר נתן לו אליבי לליל ההתקפה על בית החווה. הם ראו במכתב רמז כוזב.
האיש על פסי הרכבת. שמועה מקומית אומרת שארל מקספדן היה רוח הרפאים ושם קץ לחייו. הבעיה: חבר המושבעים קבע שהוא כבר היה מת כשהניחו אותו על הפסים, ושהרגו אותו אנשים לא ידועים. זו לא התאבדות.
יותר מתוקף אחד. כמה שוטרים אף פעם לא קיבלו שהירי בבית החווה, בנשק אחר, היה של אותו אדם. הבעיה: סימני הצמיגים והתזמון מתאימים לדפוס, ואחרי הלילה ההוא כל ההתקפות נפסקו יחד.
הסרט
ב-1976 עשה במאי שגדל בטקסרקנה סרט על התיק, בשם "The Town That Dreaded Sundown" (בתרגום חופשי: "העיר שפחדה מהשקיעה"). המקורות חלוקים אם הוא יצא ב-1976 או ב-1977. ב-2014 יצא סרט חדש באותו שם. העיר מקרינה את הסרט המקורי כל שנה מאז 2003.
הרבה ממה שאנשים מאמינים היום על רוח הרפאים בא מהסרט, ולא מהתיעוד. התיעוד מספר סיפור שקט ועצוב יותר: 5 אנשים שיצאו לנסיעה בלילה של סוף שבוע, עיר שנעלה את הדלתות, ותיק שאף פעם לא נסגר בבית משפט.