המעוין מעל כביש 1485: הלילה שבו שלושה אנשים עצרו את המכונית וחזרו הביתה חולים
הן יצאו לערב בינגו, בסוף אכלו ארוחה מאוחרת, ועכשיו נסעו הביתה דרך יערות האורנים בכביש דו-נתיבי ממזרח להיוסטון. זה היה ערב ה-29 בדצמבר 1980, קצת לפני תשע. בטי קאש, בת 51, ישבה מאחורי ההגה של האולדסמוביל שלה. לצידה ישבה ויקי לנדרם, בת 57, שעבדה אצלה, ומאחור ישב קולבי, נכדה של ויקי, בן שבע. הכביש, FM 1485 ליד העיירה דייטון שבטקסס, עובר בתוך חורש צפוף וכמעט אין בו כלום משני הצדדים.
קולבי ראה את זה ראשון. אור נע מעל צמרות העצים לפניהם.
בטי האטה, ואז עצרה את המכונית באמצע הכביש הריק, כי האור כבר לא היה רחוק. שלושתם תיארו אחר כך עצם בצורת מעוין שהחלק העליון והתחתון שלו שטוחים, תלוי מעל הכביש בערך בגובה העצים. הם השוו את גודלו למגדל המים של העיירה. הוא היה מתכתי ועמום ובוהק מאוד, וטבעת של אורות כחולים קטנים הקיפה את אמצעו. מדי פעם הוא ירד נמוך יותר, ובכל פעם שירד פרץ מלמטה קונוס של להבה שדחף אותו בחזרה למעלה. כל פרץ האיר את היער.
הם יצאו מהמכונית. קולבי נבהל וויקי חזרה אליו כמעט מיד, ובטי היא זו שנשארה הכי הרבה זמן בחוץ ומביטה. החום שנשב מהעצם היה חזק עד כדי כך שוויקי, שהניחה יד על לוח המחוונים, אמרה שהוויניל התרכך. כשבטי חזרה לרכב ונגעה בידית הדלת היא נאלצה להשתמש במעיל, כי המתכת הייתה חמה מכדי לגעת בה.
ואז הגיעו המסוקים.
הם הגיעו מכמה כיוונים בבת אחת והתקבצו סביב העצם, והעדים היו נחרצים שהיו רבים מאוד. הספירה שלהם הייתה עשרים ושלושה. חלקם, כך אמרו, היו מסוקים כבדים עם שני רוטורים מן הסוג שהצבא משתמש בו, והם תיארו את הצללית הכפולה האופיינית. העצם נע מעל העצים, המסוקים נעו אחריו, ורעש הלהבים נשמע למרחק גדול ביער. ואז הכביש היה שוב ריק וחשוך, ושלושה אנשים נכנסו למכונית עם ידית דלת לוהטת ונסעו הביתה.
באותו לילה שלושתם חלו. בחילה, הקאות, שלשולים, חולשה, צריבה בעיניים. העור שלהם הרגיש שרוף מהשמש. עד הבוקר מצבה של בטי היה חמור בהרבה משל השניים האחרים. הפנים והקרקפת שלה התנפחו, העיניים נסגרו לחריצים, ושלפוחיות כואבות עלו על העור. השיער שלה נשר בחופנים. ב-3 בינואר 1981, חמישה ימים אחרי המפגש, היא אושפזה ונשארה בבית החולים יותר משבועיים, ואושפזה שוב אחר כך.
לוויקי ולקולבי היו גרסאות קלות יותר של אותן תלונות, שנמשכו שבועות. ויקי פיתחה מאוחר יותר קטרקט. בטי טופלה בסרטן השד בשנת 1983. שתי הנשים האמינו עד סוף חייהן שמה שראו בכביש ההוא הוא שגרם להן לחלות.
הפרשה יכלה להישאר מקומית, אבל היא לא נשארה. העדות דיווחו על המפגש לבסיס חיל האוויר ברגסטרום ליד אוסטין, ובאוגוסט 1981 רואיינו שם. בתיק טיפל ג'ון שוסלר, מהנדס תעופה וחלל שעבד בתוכניות הטיסה המאוישת של נאס"א וחקר מטעם ארגון האזרחים MUFON. שוסלר השקיע בזה שנים, אסף את התיקים הרפואיים, הלך לאורך הכביש וחיפש כל מי שהיה שם באותו לילה.
הוא מצא כמה. אנשים נוספים באזור דיווחו שראו מסוקים באותו ערב, בכמות שנראתה להם חריגה. אף אחד לא הציג תצלום.
הופעה בתוכנית הטלוויזיה האמריקאית That's Incredible! הוציאה את הסיפור החוצה, ובאביב 1982 פתח המפקח הכללי של משרד הצבא חקירה משלו. סגן אלוף ג'ורג' סאראן עסק בזה כמה חודשים. הוא נסע לטקסס, נפגש עם שוסלר, סרק את השטח ותשאל את העדים שהיה אפשר לאתר. הדוח שלו קבע שהעדים הם אנשים אמינים שמתארים משהו שהם מאמינים שחוו. הוא גם קבע שהוא לא מצא שום ראיה לכך שמסוקים של הצבא, המשמר הלאומי או המילואים טסו באזור באותו לילה. הוא חיפש יחידה, תרגיל, יומן טיסה, סיבה. לא היה כלום.
בשנת 1981 תבעו בטי קאש ובני משפחת לנדרם את ממשלת ארצות הברית בעשרים מיליון דולר. עורך הדין שלהן, פיטר גרסטן, לקח את התיק ללא שכר. הטענה הייתה פשוטה: העצם היה כלי טיס או מתקן אמריקאי, המסוקים ליוו אותו, ומבצע ממשלתי פגע בשלושה אזרחים בכביש ציבורי.
התביעה נדחתה ב-21 באוגוסט 1986. נציגים של נאס"א, חיל האוויר, הצבא והצי העידו, ובית המשפט קיבל את עמדתם שאף גוף של ממשלת ארצות הברית אינו מחזיק ואינו מפעיל כלי הדומה למה שתיארו השלושה. בלי בעלים, לא היה נתבע שאפשר להטיל עליו אחריות.
בטי קאש מתה ב-29 בדצמבר 1998, בדיוק שמונה עשרה שנה אחרי המפגש. היא הייתה בת 69. ויקי לנדרם מתה ב-2007 בגיל 83. אף אחת מהן לא שינתה את גרסתה מעולם.
מסקנות ושאלות פתוחות
כמעט הכול בפרשה הזאת שנוי במחלוקת, חוץ מנקודה אחת: שלושת העדים היו עקביים ולא נחשבו לשקרנים. סאראן, קצין צבא שלא היה לו שום עניין לאשר מפגש עם עב"ם, כתב שהם אמינים. גם חוקרים שחולקים על כל מסקנה שנגזרה מהפרשה קיבלו בדרך כלל שקאש ולנדרם האמינו במה שאמרו.
הפרשנות שאליה הגיעו העדות עצמן, וזו שעליה נשענה התביעה, היא שהן נקלעו לניסוי צבאי חשאי. החוזק של הקריאה הזאת הוא המסוקים. מעוין של אור מעל כביש זה דבר אחד. מעוין של אור עם ליווי מסוקים גדול הרבה יותר קשה להסביר כתופעת טבע, וכמה אנשים באזור דיווחו על פעילות מסוקים חריגה. החולשה הקטלנית היא שחקירה רשמית של המפקח הכללי חיפשה את המטוסים האלה ולא הצליחה לשייך אף אחד מהם לשום יחידה. עשרים ושלושה מסוקים אינם בלתי נראים. הם דורשים צוותים, דלק, תוכניות טיסה, רשומות תחזוקה ומקום לנחות בו.
על הראיות הרפואיות מתווכחים ארבעה עשורים. שוסלר והתובעות הציגו את התסמינים כמתאימים לפגיעת קרינה. את הטענה הנגדית ניסח בחדות רבה החוקר בראד ספרקס, שציין שהתמונה הקלינית לא באמת מתאימה היטב לחשיפה לקרינה מייננת, והציע כהסבר טוב יותר חומר כימי, אולי משהו בתרסיס. אחרים הרחיקו לכת יותר. פיליפ קלאס הצביע על כך שלא היו רשומות רפואיות מפורטות מלפני האירוע, מה שמקשה מאוד לקבוע מה בדיוק היה חדש. הכותב בריאן דנינג טען שנשירת השיער של בטי קאש מתיישבת עם אלופציה אראטה, מחלה אוטואימונית, ושחלק מהתלונות אולי היו קיימות עוד לפני דצמבר 1980. מול כל התיאוריות הרפואיות עומדת עובדה פשוטה שאיש אינו חולק עליה: מעולם לא נמצא שום דבר רדיואקטיבי. בדיקות בגייגר לא מצאו כלום, והמחלקה לפיקוח על קרינה במשרד הבריאות של טקסס לא מצאה קרינה שיורית באתר.
נעשו גם ניסיונות להסביר את העצם עצמו. בשנת 1994 הציע סטיוארט קמפבל שהאור היה מיראז' של הכוכב קנופוס, שנשבר באטמוספרה והתיישר עם כיוון הכביש. זה ההסבר הפחות משכנע מכולם, כי מיראז' אינו מקרין חום על מכונית, אינו יורד ועולה על פרצי להבה, ואינו מביא איתו מסוקים.
זו צורת הבעיה. כל הסבר מכסה חלק מהעדות ונכשל בחלק אחר. כלי טיס סודי מסביר את החום, את הלהבה ואת הליווי, אבל כלי כזה מעולם לא הוצג ושום טיסה מעולם לא אותרה. סיבה שגרתית מסבירה את היעדרן של כל רשומה ממשלתית, אבל לא מסבירה מול מה עמדו שלושה אנשים. מחלה ממקור רגיל מסבירה את הרשומות מבית החולים, אבל אינה נוגעת בתצפית עצמה, והתצפית היא הסיבה שהם עמדו שם על הכביש בכלל.
מה שנשאר בלתי מוסבר הוא צר ועקשן. איש מעולם לא זיהה את העצם. איש מעולם לא זיהה את המסוקים, אף שחקירה צבאית רשמית ניסתה. ואיש לא הציג הסבר רפואי שמניח את דעתם גם של הרופאים שטיפלו בבטי קאש וגם של החוקרים שבחנו את התיק שלה מאז. מה שכן יש ברשומות הוא דוח צבאי שאומר שהעדים אמינים, פסק דין שאומר שלממשלה לא היה שום דבר כזה, ומקטע כביש בטקסס שבו, בלילה אחד בדצמבר 1980, שלושה אנשים עצרו את מכוניתם ומאז לא הסכימו עם איש על מה שראו.