האורות מעל קולארס: חיל האוויר הברזילאי והצ'ופה-צ'ופה
קולארס היא רשות מקומית קטנה על אי במדינת פארה שבצפון ברזיל, במים המליחים הרחבים שבהם נפגש האמזונס עם האוקיינוס האטלנטי. ב-1977 הייתה זו קהילת דייגים של כמה אלפי נפשות. בתים רבים נבנו מעץ עם גגות רעפים או סכך דקלים, אספקת החשמל הייתה מוגבלת, והלילות היו חשוכים מאוד.
במחצית השנייה של אותה שנה החלו התושבים לדווח על אורות מוזרים מעל המים ומעל העיירה. בתחילה היו הדיווחים מהסוג הרגיל: זוהרים שנעים נמוך מעל הנהר, עצמים שעוצרים ומשנים כיוון, אורות שמופיעים מעל המנגרובים. אחר כך אופי הדיווחים השתנה.
אנשים סיפרו שבלילה חדרה לבתיהם אלומת אור, דרך הגג או דרך החלון, ונחה על אדם מסוים. התיאורים היו עקביים עד כדי כך שהתגבשו לתבנית. האלומה הייתה צרה ובהירה עד מאוד. בדרך כלל היא פגעה בחזה, לעיתים בפנים. מי שנפגע לא היה מסוגל לזוז כל עוד האור עליו. הייתה תחושה של חום ולא של כאב חד, ולפעמים נשמע רעש דמוי נחיל חרקים או זמזום נמוך מבחוץ. אחר כך חש הנפגע מרוקן, סחרחר וחלש, לעיתים במשך ימים.
מכיוון שנדמה היה שהאלומות שואבות משהו מבני אדם, קיבלה התופעה את הכינוי המקומי צ'ופה-צ'ופה, מהפועל הפורטוגזי chupar, לשאוב או למצוץ.
הדיווחים לא הצטמצמו לקולארס. תיאורים דומים הגיעו מוויז'יה שביבשת, מהאי מוסקיירו, מבאיה דו סול ומכפרים לאורך נהר פארה. במהלך כמה חודשים אמרו מאות אנשים שראו את האורות, ועשרות טענו שנפגעו מהם.
תגובת העיירה הייתה קולקטיבית ונואשת. משפחות הפסיקו לישון לבד. אנשים הדליקו מדורות על החופים ולאורך קו המים, הכו בתופים ובסירים ושיגרו זיקוקים מתוך אמונה שרעש ואור ירחיקו את העצמים. צלצלו בפעמוני הכנסייה. משמרות לילה הפכו לשגרה. כמה משפחות עזבו את האי לגמרי, וראש העיר של קולארס פנה לרשויות המדינה בבקשת סיוע.
במרכז הצד הרפואי של הסיפור עומדת ד"ר ולאידה ססים קרוואליו דה אוליביירה, הרופאה שעמדה אז בראש תחנת הבריאות באי. היא בדקה וטיפלה בקבוצת חולים, שמספרם מצוין בדרך כלל כשלושים וחמישה בערך, שאמרו שנפגעו מהאור. תיאורה את מה שראתה חזר בראיונות במשך עשרות שנים והוא החלק הקונקרטי ביותר בכל הפרשה.
הפגיעות, כך אמרה, היו בפנים או בחלק העליון של בית החזה. הן החלו כאדמומיות עזה של העור באזור הפגוע. השיער מעל הנגע נשר, והעור התכהה בהמשך. כמעט לא היה כאב, רק תחושת חום. במרכז האזור הפגוע מצאה סימני דקירה זעירים בעור, בדרך כלל שניים, סמוכים זה לזה. המטופלים שלה הגיעו עם כאבי ראש, סחרחורת, רעד, לחץ דם נמוך, חולשה, ולדבריה תמונה הדומה לאנמיה. היא אמרה שהנגעים הזכירו לה פגיעות קרינה יותר מאשר כוויות רגילות, וציינה שאין לה הסבר למה שגרם להם.
בשלב זה הגיעה הפרשה לחיל האוויר הברזילאי. בסתיו 1977 פתח פיקוד האוויר האזורי הראשון, שמושבו בבלם, בחקירה בשם הקוד "אופרסאו פראטו", מבצע צלחת. ברזיל הייתה אז תחת שלטון צבאי, והמבצע סווג כסודי מלכתחילה.
הפיקוד הוטל על קפטן אויראנז'ה בוליבר סוארס נוגיירה דה הולנדה לימה. הולנדה לקח לקולארס צוות קטן, המתואר בדרך כלל כחמישה או שישה סמלים. הם שכרו בית בעיירה, גייסו מודיעים מקומיים ועבדו בעיקר בלילות. הציוד היה צנוע: מצלמות עם עדשות טלה, משקפות, פנקסים ושאלונים אחידים. הולנדה סיפר לימים שבניגוד לגרסאות הרווחות, לצוות לא היה מכ"ם. אנשיו ראיינו עדים, מילאו טפסים, צילמו אורות מעל המים וניהלו יומני תצפית לילית.
המבצע התנהל בשלבים לאורך החודשים האחרונים של 1977, כשתקופת הליבה המתועדת היא בין סוף אוקטובר לתחילת דצמבר, והסתיים בתחילת 1978. התיק הועבר במעלה שרשרת הפיקוד ונסגר. העמדה הרשמית לאחר מכן הייתה שלא הוכחה שום תופעה חריגה. החומר הועבר לארכיון בסיווג סודי, ומהקצינים המעורבים נדרש שלא לדבר עליו.
במשך עשרים שנה הולנדה שתק. ואז, ב-1997, הסכים לדבר עם אדמר ז'וזה ז'וורד ומרקו אנטוניו פטיט, עורכי המגזין הברזילאי Revista UFO. בראיון מוקלט וארוך מסר את גרסתו שלו למבצע. הוא אמר שצוותו צפה בעצמים מטווח קצר בהזדמנויות רבות, שחלקם התקרבו מאוד לקרקע ולאנשיו, שכמה מהסמלים שלו נבהלו קשות, ושהוא הגיע למסקנה שמדובר בכלים מובנים בשליטה תבונית שאינם ממקור אנושי. לדבריו, המבצע הפיק יותר מאלפיים עמודי תיעוד, יותר מחמש מאות תצלומים וכשש עשרה שעות של סרט. הוא גם אמר שהורו לו לשתוק בנושא.
זמן לא רב אחרי הראיון נמצא הולנדה מת בביתו. הוא נתלה בחגורת חלוק הרחצה שלו, ומותו נרשם רשמית כהתאבדות בחנק. בראיון הוא דיבר על המשקל הנפשי שהותירה בו המשימה.
שובל הניירת נחשף לאיטו. משנת 2004 לחצו חוקרים ברזילאים לשחרור תיקי עב"ם צבאיים שתקופת הסיווג שלהם פגה. משרד ההגנה נענה לבקשות, וב-2009 העביר חיל האוויר גוף חומרים של מבצע פראטו לארכיון הלאומי בריו דה ז'ניירו. האוסף כולל דוחות משימה, התכתבויות, שאלוני עדים, רישומי יד של העצמים ומבחר תצלומים, והוא פתוח לעיון הציבור. שש עשרה שעות הסרט שהולנדה תיאר מעולם לא שוחררו.
מסקנות ושאלות פתוחות
פרשת קולארס נותרה באמת בלתי פתורה, וכמה הסברים מתחרים בה, לכל אחד נקודת תורפה שתומכיו לא סגרו.
המסקנה הרשמית של חיל האוויר הייתה שלא הוכחה תופעה חריגה. חולשתה פנימית: החיל הקצה קצין, צוות וחודשים של לילות לבעיה, סיווג את התוצאה, והמפקד שלו עצמו סתר את הממצא בפומבי שני עשורים אחר כך. מסקנה שלילית שדורשת חשאיות מזמינה שאלות.
ההסבר השגרתי החזק ביותר הוא מחלה פסיכוגנית המונית. לפי קריאה זו, קהילה מבודדת תחת לחץ, שהוכנה בשמועות ובלילות של אורות בלתי מוסברים אמיתיים, ייצרה גל תסמינים שמזין את עצמו, כשחרדה, נדודי שינה והיפרוונטילציה מסבירים את הסחרחורת והחולשה. חולשתו של ההסבר היא דרמטולוגית. הוא אינו מסביר בנוחות אדמומיות שאחריה נשירת שיער והתכהות עור, או סימני דקירה זוגיים, בעשרות מטופלים שנבדקו בידי רופאה מתפקדת שלא היה לה שום אינטרס בתשובה אקזוטית.
קו קרוב גורס שהאורות עצמם היו רגילים: פנסי סירות דיג, מטוסים בנתיב הגישה לבלם, נוגה נמוך מעל המים, או תופעות חשמליות מהסוג שאגן האמזונס מייצר בשפע. ייתכן מאוד שזה מסביר חלק גדול מהתצפיות. הוא אינו נוגע לאלומות שבתוך הבתים ולפגיעות.
ז'אק ואלה, שחקר את המקרה וכתב עליו בספרו Confrontations מ-1990, טען שהפגיעות מתיישבות עם השפעות של קרינה מכוונת בתחום המיקרוגל, והתייחס לקולארס כעדות למקור אנרגיה לא ידוע ולא כהוכחה למוצא כלשהו. החולשה היא נגישות לראיות: ואלה עבד ברובו מעדויות מכלי שני ומהעתקים, בלי דגימות מעבדה, ביופסיות או תיקים קליניים מקוריים.
יש הטוענים שהמקור היה ארצי ואנושי. לפי תיאוריה פתוחה זו, האלומות הגיעו מפעילות חשאית בתקופת הדיקטטורה, בין אם סקר אווירי, מטוסים ניסיוניים או ציוד פולט קרינה כלשהו, וחקירת חיל האוויר והחשאיות שבאה אחריה היו ניסיון להכיל את הנזק. חולשתה היא ששום דבר בארכיון המשוחרר אינו תומך בה, ושהתיק כולו נקרא כמו ארגון שמנסה לזהות משהו ולא להסתיר מבצע משלו.
אחרים מציינים שבאמזונס יש מסורות ותיקות של ישויות מעופפות ליליות שנוטלות משהו מאנשים ישנים, ושייתכן שהצ'ופה-צ'ופה הוא סיפור עתיק בלבוש מודרני. ובכל זאת, פולקלור אינו נוהג להשאיר סימנים שרופאה רושמת בתיק.
מה שנשאר בלתי מוסבר הוא קונקרטי ולא תיאורטי. אין סיבה פיזית מקובלת לנגעים שתיעדה ד"ר קרוואליו. מעולם לא פורסמה בדיקת מעבדה עצמאית של רקמה מאותה תקופה. חומר הסרט שמפקד המבצע עצמו אמר שקיים לא הוצג. ושתי הגרסאות למה שמצא מבצע פראטו, הרשמית ושל הולנדה, אינן יכולות להיות שתיהן נכונות.
מכאן נגזרות השאלות הפתוחות. היכן הסרט, והאם הוא עדיין קיים? האם נלקחו אי פעם ביופסיות, ואם כן בידי מי? מה עלה בבריאותם של האנשים שטופלו ב-1977? כמה מעדותו של הולנדה מ-1997, שנמסרה מהזיכרון אחרי עשרים שנה, ניתן להצליב שורה מול שורה עם המסמכים שבארכיון הלאומי? והאם יש חלק מהתיק שמעולם לא נשלח לריו כלל?
מותו של הולנדה נרשם כהתאבדות, ומעולם לא הוצגה ראיה לדבר אחר. חוקרים אחדים רואים בעיתוי דבר חשוד. זו תיאוריה ולא ממצא, וכך יש להתייחס אליה, מתוך כבוד לאדם שהקדיש את שעותיו המתועדות האחרונות לניסיון להסביר את מה שהאמין שראה.