האש שאיש לא תייק: חצי מאה בשער הגיהינום
רואים אותו לפני שמגיעים אליו. בנסיעה צפונה מעשגבאת דרך מדבר הקארא-קום, המדבר שחור וחסר צורה אחרי השקיעה, ואז מופיע כתם כתום נמוך בבטן השמיים, שעות לפני שהכביש מגיע לשם. מקרוב האדמה חמה דרך סוליות הנעליים. הבור ברוחב של כשבעים מטר ובעומק של אולי עשרים, ועד לא מזמן היו קירותיו ורצפתו מכוסים במאות להבות נפרדות, חלקן בגודל נר וחלקן בגודל מכונית, כולן ניזונות מגז שעולה מהסלע. הוא שואג. החום דוחף אותך אחורה מהשפה. המקומיים קוראים לו שער הגיהינום, והשם נדבק בכל שפה שהתיירים הביאו איתם.
הסיפור שמגיע עם המכתש מסופר בכל מקום, באותן מילים, באותו ביטחון. ב-1971 צוות גיאולוגים סובייטים קדח בחיפוש אחר גז טבעי בקארא-קום. הקרקע מתחת למגדל הקידוח קרסה ובלעה אותו, והותירה בור רחב שהחל לפלוט מתאן. מחשש שהגז ירעיל אנשים ובעלי חיים בסביבה, הציתו אותו המהנדסים, בהנחה שהכיס יישרף עד תום בתוך שבועות אחדים. הוא בוער מאז.
זה סיפור טוב מאוד. יש בו תאריך, סיבה, החלטה סבירה ותוצאה אירונית. מה שאין בו זה מקור.
כשחוקרים יצאו לחפש את הניירת, הם חזרו בידיים ריקות. למחלקת הגיאולוגיה של טורקמניסטן אין דוח אירוע מהתקופה ההיא. אין יומן קידוח סובייטי, אין תזכיר משרדי, אין ידיעה עיתונאית מאותם ימים, אין תצלום משנות השבעים שמראה בור בוער בדרוואזה. התאריך 1971 חוזר באתרי תיירות ובערכי אנציקלופדיה בלי הפניה מאחוריו, וכל ניסיון להתחקות אחריו במעלה הזרם מסתיים בכתבה נוספת שמחזירה את אותו משפט. מבחינת התיעוד הפומבי, לתאונה התעשייתית המפורסמת ביותר במרכז אסיה אין תיק.
יש לכך סיבות מעבר לרשלנות. תאונות תעשייתיות בברית המועצות סווגו כדבר שבשגרה. כשלים במתקני גז ונפט הביכו משרדים ממשלתיים, והוסרו מהתיעוד או מעולם לא נכנסו אליו. אחרי העצמאות הפכה טורקמניסטן לאחת המדינות הסגורות בעולם, ארכיוניה בלתי נגישים למעשה וההיסטוריה הרשמית שלה נכתבת לפי הזמנה. מסמך חסר אינו הוכחה לדבר בפני עצמו. אבל כשהראיה היחידה לעובדה שחוזרת בכל מקום היא שכולם חוזרים עליה, ראוי לומר זאת בקול.
האנשים שאולי יודעים מספרים סיפור אחר. גיאולוגים טורקמנים שעבדו באזור עשרות שנים אמרו שהקריסה בדרוואזה התרחשה לא ב-1971 אלא מתישהו בשנות השישים, ושהבור עמד שם כחור פתוח שפולט גז במשך שנים, בלי אש. לפי גרסה זו האש הוצתה רק בשנות השמונים, ומאותה סיבה שמופיעה בגרסה הפופולרית: כדי לעצור גז רעיל שנודד ברחבי המדבר. דוח משנת 2010 של הגיאולוג הטורקמני אנטולי בושמאקין מיקם הן את הקריסה והן את ההצתה בתחילת שנות השמונים. גם הגרסאות האלה אינן מסכימות זו עם זו. מה שהן כן מסכימות עליו הוא ש-1971 אינו המקום שאליו מצביעות הראיות.
המבקר המפורסם האחר של המכתש לא הצליח להכריע. בנובמבר 2013, אחרי שנתיים של הכנות, הורד החוקר וצייד הסופות הקנדי ג'ורג' קורוניס בחבל אל רצפת הבור הבוער, בחליפה מחזירת חום וברתמה שהותאמה לתנאים, ושהה בתחתית כשבע עשרה דקות. המטרה הייתה מדעית: הוא אסף אדמה מרצפת המכתש, והניתוח שנעשה לאחר מכן דיווח על חיידקים שחיים בה, יצורים ששורדים בקרקע חמה ורוויית גז שבה שום דבר לא אמור לשרוד. הוא גם שאל, שם ואחר כך, איך הדבר התחיל. הוא מצא את מה שכולם מוצאים. לדבריו יש הרבה מחלוקת על אופן ההתחלה, והניירת מהתקופה הסובייטית חסרה, חלקית או עדיין סגורה.
התהילה של המכתש גדלה בכל זאת, וגדלה מהר. במהלך שנות האלפיים הפך דרוואזה משמועה שהתגלגלה בין פועלי נפט לדבר היחיד שזרים ידעו על טורקמניסטן, מדינה שממילא הכניסה מעטים מהם. מפעילי תיירות בנו סביבו מסלול: הנסיעה הארוכה צפונה מעשגבאת, אוהלים שנפרשים במרחק זהיר מהשפה, לילה של אור כתום ושאגה, והנסיעה חזרה עם שחר. באו צלמים, אחר כך צוותי הסרטה, ואחר כך ממשלה שנאלצה להחליט מה עושים עם חור בשדה הגז שלה שכל העולם למד לאהוב. אי שם בדרך התקשה הסיפור הפופולרי לכדי עובדה. חזרה אינה ראיה, אבל היא מתנהגת כמו ראיה: עד שמישהו חשב לשאול מאיפה הגיע התאריך 1971, הוא כבר הודפס כל כך הרבה פעמים עד שהשאלה נראתה כקטנוניות ולא כשיטה.
הפרק המודרני הוא פוליטי יותר מגיאולוגי. ב-2010 הורה נשיא טורקמניסטן למומחים למצוא דרך לסגור את המכתש. שום דבר גלוי לא קרה. ב-2022 חזרה ההוראה בניסוח חריף יותר: יש לכבות את האש כליל, בנימוק שהיא פוגעת בסביבה ובבריאות התושבים בסביבה, ושגז יקר ערך שאפשר היה לייצא ברווח עולה במקום זאת בלהבות. בעקבות זאת בוצעו עבודות, ובהן קידוחים שנועדו למשוך את הגז הרחק מהמכתש.
עד 2025 ההבדל היה ברור לכל מי שראה את המקום קודם. במקום תופת רציפה הייתה עכשיו קערה חרוכה עם כיסי להבה מפוזרים, וחוקרים דיווחו שהאש הצטמצמה לכשליש מהיקפה הקודם. זו אינה בהכרח בשורה טובה. שריפת מתאן הופכת אותו לפחמן דו-חמצני, שהוא גז חממה חלש בהרבה; מתאן שפשוט דולף בלי להישרף מזיק פי כמה. ניטור של קרבון מאפר רשם באתר פליטות של כ-1,960 קילוגרם לשעה באוקטובר 2025, מעל הממוצע של כ-1,300 קילוגרם לשעה שנמדד בין 2022 ל-2025. הלהבות דועכות. הגז, לפי הקריאה הזאת, לא.
מסקנות ושאלות פתוחות
הגרסה המוכרת של 1971 אינה בלתי אפשרית. מגדלי קידוח אכן נבלעים בקריסות מעל כיסי גז רדודים, והצתה של פתח מתאן בלתי נשלט היא תגובת שדה מוכרת, גם אם גסה. כוחה בכך שהיא הגיונית מבחינה מכנית ומתאימה לאופן שבו אתרים כאלה מתנהגים. חולשתה מוחלטת: איש לא הציג מסמך, תצלום, שם או דיווח בן הזמן, ונראה שהסיפור נכנס לתפוצה רחבה רק בשנות התשעים, כשהמכתש הפך ליעד. נרטיב מסודר שמגיע יחד עם התיירות, ולא לפניה, ראוי לחשד.
גרסת הגיאולוגים, קריסה בשנות השישים והצתה בשנות השמונים, נהנית מכך שהיא מגיעה מאנשים שהיו נוכחים באזור מקצועית. דיווחו של בושמאקין, שממקם את שני האירועים בתחילת שנות השמונים, מגיע מאותה סביבה. כוחם בקרבה. חולשתם היא שאלה זיכרונות שנמסרו עשרות שנים לאחר מכן, שהם סותרים זה את זה בתאריכים, ושהם אינם מתועדים טוב יותר מהגרסה שהם סותרים. שני סיפורים בלתי מתועדים אינם מצטרפים לסיפור מתועד אחד.
אפשרות שלישית היא שהקריסה לא נגרמה מקידוח כלל, או לא רק ממנו. דרוואזה אינו המכתש היחיד בחלק הזה של הקארא-קום. שניים נוספים נמצאים במרחק נסיעה קצרה, אחד מלא מים והשני מבעבע בבוץ ובגז, ואיש אינו טוען שמגדל קידוח נפל לתוכם. בולענים נוצרים באופן טבעי מעל מאגרי גז רדודים כשסלע הגג נכשל. כוחה של הקריאה הזאת בכך שהמכתשים השכנים מראים שהקרקע כאן קורסת מעצמה. חולשתה היא שהיא מסבירה את החור ולא את האש, שכן מישהו עדיין היה צריך להצית אותו.
מה שבאמת בלתי מוסבר אינו הכימיה אלא התיעוד. איש לא קבע מי הצית את המכתש, באיזה תאריך ובאיזו סמכות, ואין סיבה מאומתת להאמין שהתשובה נרשמה אי פעם. שאלה פתוחה שנייה מדעית יותר: כיס גז שהיה אמור להישרף עד תום בתוך שבועות מוזן ברציפות כחצי מאה, ודבר זה אומר משהו משמעותי על גודלו ועל קצב ההתחדשות של המאגר שמתחת, משהו שמעולם לא פורסם. ושאלה שלישית היא כיום דחופה ולא היסטורית. אם האש תכובה והגז ימשיך לעלות, להבה מרהיבה תוחלף בענן בלתי נראה. שער הגיהינום עשוי להיסגר בלי שאיש יוכל לומר מתי נפתח, או מה הוא ישאיר אחריו.