אנחנו מחזיקים מעמד: עשר הדקות האחרונות של האדמונד פיצג'רלד
אחר הצהריים של 9 בנובמבר 1975 יצאה ספינת מטען ממזח העמסה בקצה המערבי של אגם סופיריור, הגדול באגמי המים המתוקים שיושבים על הגבול בין ארצות הברית לקנדה.
קראו לה אדמונד פיצג'רלד. אורכה היה 222 מטר ורוחבה 23 מטר, וכשהושקה ב-1958 היא הייתה הספינה הגדולה ביותר באגמים האלה. הצוותים קראו לה "פיץ' הגדולה".
בבטן שלה היו כ-26,500 טונות של כופתיות עפרות ברזל, בדרך למפעל פלדה בקצה השני של נתיב המים. על הסיפון היו 29 אנשים.
אזהרת מזג אוויר כבר הייתה בתוקף. זה רגיל בנובמבר באגמים האלה, ושתי הספינות, הפיצג'רלד וספינת מטען שנייה שיצאה בערך באותו זמן, בחרו במסלול צפוני, קרוב לחוף הקנדי, שם היבשה תשבור את הרוח.
שתי הספינות שמרו על קשר אלחוט כל הלילה ולתוך היום שאחריו. הסערה התחזקה במקום לחלוף.
עד אחר הצהריים של 10 בנובמבר הרוח נשבה במשבים של כ-139 קילומטר לשעה, והגלים היו בגובה 7 עד 11 מטר.
בערך בשלוש וחצי אחר הצהריים קרא רב החובל של הפיצג'רלד לספינה השנייה. הוא אמר שאיבד שני מכסי אוורור וקטע ממעקה, ושהספינה נטתה על צדה. הוא אמר שהוא מאט כדי שהספינה השנייה תצמצם את המרחק מאחוריו.
הוא אמר עוד דבר שנשאר אצל כל מי ששמע אותו. המשאבות שלו עובדות.
הנה התעלומה במשפט אחד, לפני כל שאר הסיפור. ספינה באורך 222 מטר עם 29 אנשים טבעה תוך פחות מעשר דקות באחד ממקווי המים המפוקחים בעולם, בזמן שספינה אחרת עקבה אחריה במכ"ם, ואף אחד לא שידר קריאת מצוקה ולא הוריד סירת הצלה.
שתי ספינות עיוורות בסערה
תוך שעה המצב החמיר בצורה שקל לפספס.
שתי מערכות המכ"ם של הפיצג'רלד קרסו.
זה השאיר ספינה שרצה בתוך סערה בלילה בלי שום דרך לראות איפה היא. רב החובל ביקש מהספינה השנייה לעקוב אחריו ולהגיד לו לאן הוא הולך. כל שאר הערב, הספינה שמאחוריו הייתה העיניים שלו.
הפיצג'רלד פנתה למפרץ וייטפיש, פינה מוגנת בקצה המזרחי של האגם. יש שם משואת רדיו ופנס שספינות משתמשות בהם כדי למצוא את הכניסה. שניהם לא פעלו באותו לילה בגלל הסערה.
כלומר הספינה הגדולה באגם רצה אל מחסה שהיא לא יכלה לראות, מונחית על ידי קול ברדיו.
בסביבות שבע בערב השלג סגר, והספינה השנייה איבדה את האורות שלה מהעין.
בערך בשבע ועשר דיברו שתי הספינות בפעם האחרונה. רב החובל השני שאל מה שלום הפיצג'רלד.
התשובה הייתה: אנחנו מחזיקים מעמד.
**זה הדבר האחרון שמישהו שמע מהאדמונד פיצג'רלד. כל מה שבא אחרי הנקודה הזאת הוא שחזור.**
דקות אחר כך הפיצג'רלד כבר לא הייתה על המכ"ם של הספינה השנייה. לא הייתה קריאת מצוקה. לא רקטת סימון. לא משואת חירום. שום דבר על פני המים.
החיפוש
ספינת המטען השנייה הסתובבה וחזרה לתוך הסערה כדי לחפש, וזה דרש אומץ אמיתי, כי אותם גלים עוד נשברו.
מטוסים וכלי שיט נוספים הצטרפו במהלך הלילה והימים שאחריו. מה שהם מצאו היה רסיסים: סירות הצלה שבורות, גלגלי הצלה, רפסודה מתנפחת, מיכלי גז. שתי סירות ההצלה נמשו, פגועות קשות וריקות.
אף אדם לא נמצא. אף אחד מ-29 האנשים לא נמשה מעולם.
לעובדה האחרונה הזאת יש הסבר פיזיקלי קר. המים באגם ההוא נשארים קרוב לנקודת הקיפאון מתחת לפני השטח. גופות שיורדות לשם בדרך כלל לא עולות בחזרה.
ב-14 בנובמבר, ארבעה ימים אחרי הטביעה, מטוס שנשא ציוד לגילוי גושי מתכת גדולים קלט אות חזק כ-27 קילומטר מפתח מפרץ וייטפיש.
הפיצג'רלד שכבה בעומק 160 מטר. היא הייתה בשני חלקים. חלק החרטום ישב זקוף על הקרקעית. חלק הירכתיים שכב הפוך, כ-50 מטר משם, מוטה בזווית. ביניהם היה שדה של עפרות ברזל שנשפכו ושל גרוטאות.
מה ההריסות הראו, ומה לא
צוללת בלתי מאוישת סרקה את ההריסות ב-1976. משלחות מאוחרות יותר צילמו אותן שוב בשנות ה-80 וה-90.
התמונות הראו שכמה ממכסי הבטן שמעל תאי המטען חסרים או מעוכים פנימה. חלק ממסגרות הפלדה סביב פתחי הבטן היו סדוקות.
זה נשמע חותך. זה לא, וכאן לב הוויכוח שנמשך 50 שנה.
ספינה שפוגעת בקרקעית בעומק 160 מטר, נשברת לשניים ושופכת 26,500 טונות עפרות, גורמת לעצמה נזק עצום בדרך. מכסה מעוקם על קרקעית האגם יכול להיות הסיבה שהיא טבעה, או התוצאה של הטביעה. התמונות לא יכולות להפריד בין השניים.
צוללנים ב-1994 תיעדו יותר מ-40 שעות וידאו. אחד מהם ראה איש צוות על קרקעית האגם ליד החרטום, בסרבל ובחגורת הצלה. זה אומר שלפחות אדם אחד ידע שהספינה בצרות, והספיק ללבוש אותה.
ביולי 1995 העלה צוות צוללנים את פעמון הספינה. במקומו הושאר על ההריסות העתק, חרוט בשמות 29 האנשים. המשפחות ביקשו שהאתר יישאר אחר כך בשקט, והיום הוא מוגן.
מסקנות ושאלות פתוחות
שתי חקירות רשמיות הגיעו לשתי תשובות שונות, וזה דבר חריג.
**מכסי הבטן דלפו, והספינה התמלאה לאט.** זאת הייתה המסקנה של ועדת משמר החופים ב-1977. התפסים שמחזיקים את המכסים היו שחוקים ולא כולם היו סגורים, ולכן מים ששטפו את הסיפון יכלו לחלחל פנימה, תא אחרי תא, עד שלספינה כבר לא נשארה ציפה כדי לעלות מעל גל. הבעיה: חברות הספנות דחו את זה בזעם, כי זה מטיל את האשמה על הצוות שלא סגר תפסים. זה גם לא מסתדר עם כך שרב החובל דיווח שהמשאבות שלו מדביקות את הקצב.
**מכסי הבטן קרסו בבת אחת תחת משקל המים על הסיפון.** זאת הייתה המסקנה של המועצה הלאומית לבטיחות תחבורה ב-1978, שחלקה רשמית על משמר החופים. בגרסה הזאת הספינה לא התמלאה בהדרגה. קיר מים נחת על הסיפון, מכסה אחד או יותר נכנע, והתא הוצף תוך שניות. הבעיה: זה מסביר את השתיקה, כי לא היה זמן לקרוא לעזרה. זה לא מסביר למה הספינה כבר נטתה על צדה שעות קודם לכן.
**היא גירדה שרטון לא ממופה מוקדם יותר באותו יום.** איגוד הספנות טען שהנזק שדווח אחר הצהריים, הנטייה ומכסי האוורור שאבדו, נגרם מכך שהספינה נגעה בקרקעית ליד אזור רדוד במסלול הצפוני, ושהיא לקחה מים בשקט מאז. הבעיה: אף אחד לא מצא את הנזק המתאים. הצד התחתון של החרטום קבור בבוץ, ולכן המקום היחיד שהיה מכריע את השאלה הוא המקום שאי אפשר לבדוק.
**שני גלים ענקיים פגעו בה בסוף.** רב החובל של הספינה השנייה דיווח שבערך בזמן הקריטי עברו ליד ספינתו שני גלים גדולים מספיק כדי לכסות את הסיפון שלו, והמשיכו בכיוון הפיצג'רלד. הבעיה: זאת עדות של אדם אחד על מים בחושך, והיא לא פוסלת אף אחד מההסברים האחרים. היא רק מספקת את הדחיפה האחרונה.
**היא נשברה לשניים על פני המים.** חלק מהצוללנים של 1994 הסיקו שגוף הספינה קרס בזמן שהיא עוד צפה, בגלל סדקי מאמץ וגמישות יתר שהיו בעיה ידועה בסוג הספינות הזה. הבעיה: ספינת המטען שמאחוריה עקבה אחריה במכ"ם, וראתה מטרה אחת נעלמת, לא שתיים.
מה שכולם מסכימים עליו הוא מעט: היא הייתה פגועה, היא נטתה על צדה, היא הייתה עיוורת, ואז היא נעלמה בפחות זמן ממה שלוקח לשדר הודעה ברדיו.
מה שאף אחד לא יכול להגיד זה איזה מהדברים האלה הרג אותה.
חמישים שנה אחר כך, האדמונד פיצג'רלד היא ספינת הטרופה המתועדת ביותר באגמים הגדולים, ועדיין המוסברת פחות מכולן. האגם מסר את מיקום הספינה תוך ארבעה ימים, את התמונות שלה תוך שנה, ואת הפעמון שלה תוך עשרים. את הסיבה הוא לא מסר מעולם.