הנערה מהוותיקן: ארבעים שנות שתיקה סביב אמנואלה אורלנדי
אמנואלה אורלנדי נולדה ברומא ב-14 בינואר 1968, הרביעית מבין חמישה ילדים של ארקולה אורלנדי, עובד חילוני בפרפקטורה של הבית האפיפיורי. בגלל תפקידו של האב התגוררה המשפחה בתוך חומות ותיקן. הדבר הפך את אמנואלה לדמות חריגה מאוד: נערה שהיא אזרחית המדינה הריבונית הקטנה בעולם, ושהולכת לבית ספר ולשיעורי מוזיקה ברחובות הרגילים של רומא.
היא הייתה בת חמש עשרה, ניגנה בחליל, ושלוש פעמים בשבוע למדה בבית הספר למוזיקה על שם תומאסו לודוביקו דה ויקטוריה בפיאצה סנט אפולינרה, מרחק הליכה קצר מפיאצה נבונה. ביום רביעי, 22 ביוני 1983, יצאה מהבית בסביבות ארבע אחר הצהריים לשיעור. רומא הייתה חמה וחצי ריקה, שנת הלימודים עמדה להסתיים, ולא היה באותו אחר צהריים דבר יוצא דופן.
בהפסקה בשיעור טילפנה אמנואלה לאחותה פדריקה. אדם אחד, כך סיפרה, ניגש אליה מחוץ לבית הספר והציע לה עבודה בתשלום: חלוקת עלונים בתצוגת אופנה של חברת הקוסמטיקה אייבון, שעתיים עבודה תמורת סכום שהיה גדול מאוד עבור נערה בת חמש עשרה. פדריקה אמרה לה לא לעשות דבר ולדבר על כך בבית עם ההורים. שיחת הטלפון הזאת היא המגע הישיר האחרון שהיה למשפחה איתה.
חברים לכיתה סיפרו אחר כך למשטרה שראו את אמנואלה בסביבות שבע וחצי באותו ערב בתחנת אוטובוס בקורסו דל רינשימנטו, משוחחת עם נערה שאיש לא הצליח לזהות. עדויות שנאספו באותה תקופה הזכירו גם מכונית BMW כהה שחנתה בקרבת מקום. אמנואלה לא חזרה הביתה. באותו לילה הסתובבו אביה ואחיה פייטרו ברחובות שסביב סנט אפולינרה וחיפשו אותה.
ב-25 ביוני, שלושה ימים אחרי ההיעלמות, הגיעה שיחת הטלפון האנונימית הראשונה. קול גברי צעיר שהציג את עצמו כפייר לואיג'י סיפר למשפחה שפגש נערה בקמפו דה פיורי שקראה לעצמה ברברלה ומכרה מוצרי אייבון. הוא תיאר נרתיק חליל וזוג משקפיים, פרטים שלא פורסמו. ב-27 ביוני מתקשר שני, שנקב בשם מריו ואמר שהוא בעל בר, סיפר סיפור דומה על נערות בורחות שמוכרות קוסמטיקה.
ב-3 ביולי 1983 התייחס האפיפיור יוחנן פאולוס השני לפרשה בפומבי בתפילת האנג'לוס של יום ראשון ודיבר על האחראים להיעלמות. בכך הפכה השערת החטיפה לרשמית.
ב-5 ביולי השתנה אופי השיחות לחלוטין. אדם בעל מבטא אמריקאי, שמעולם לא זוהה ומאז ידוע פשוט בכינוי האמריקאי, החל לטלפן לוותיקן ולכלי תקשורת איטלקיים. הוא טען שאמנואלה מוחזקת בידי ארגון, והציב תנאי לשחרורה: שחרורו של מהמט עלי אגצ'ה, היורה הטורקי שירה באפיפיור בכיכר פטרוס הקדוש ב-13 במאי 1981 וריצה מאסר עולם בכלא איטלקי. הוא השמיע הקלטה קצרה שלטענתו הייתה קולה של הנערה, וקבע מועד אחרון ל-20 ביולי. ב-6 ביולי מסר לסוכנות הידיעות אנסא היכן ניתן למצוא חומר; חבילה נמצאה ליד הפרלמנט האיטלקי ובה ספר לימוד במוזיקה, תמונת זיהוי ופריטים נוספים הקשורים לאמנואלה. ב-8 ביולי טילפן אדם לביתה של אחת מחברותיה לכיתה, חזר על הדרישה וביקש קשר ישיר עם הקרדינל אגוסטינו קזרולי, אז מזכיר המדינה של הכס הקדוש.
בין אוגוסט 1983 לנובמבר 1985 הגיעו מכתבים מקבוצה שכינתה את עצמה חזית שחרור טורקית אנטי נוצרית. הם הכילו פרטים אישיים על אמנואלה שקשה היה להסביר, וטענו שהיא מוחזקת יחד עם מירלה גרגורי, נערה נוספת בת חמש עשרה שנעלמה ברומא ב-7 במאי 1983, שישה שבועות לפני אמנואלה. לא המתקשרים ולא כותבי המכתבים סיפקו אי פעם הוכחה שאחת מהנערות בחיים. שום חילופין לא נוסו, שום כופר לא נגבה, ושום גופה לא נמצאה.
ב-24 בדצמבר 1983 ביקר האפיפיור יוחנן פאולוס השני בבית משפחת אורלנדי ושוחח עם בני המשפחה. אחר כך גלשה הפרשה לעשורים של שתיקה. ב-1997, אחרי ארבע עשרה שנות עבודה, סגרה פרקליטות רומא את החקירה הראשונה, בקובעה שדרישת הטרור הייתה הסחת דעת מכוונת ולא משא ומתן אמיתי.
ב-2005 חשף מתקשר אנונימי בתוכנית טלוויזיה איטלקית שאנריקו דה פדיס, ממנהיגי הארגון הפלילי הרומאי הידוע כבנדה דלה מליאנה שנורה למוות ב-1990, קבור בקריפטה של בזיליקת סנט אפולינרה, הכנסייה הצמודה לבית הספר למוזיקה של אמנואלה. הקבורה אכן התרחשה, ועבור אדם עם עברו היא הייתה חריגה ביותר. ב-2008 סיפרה סברינה מינרדי, שהייתה בת זוגו של דה פדיס, לפרקליטים שהארגון חטף את אמנואלה. עדותה הייתה מפורטת אך הכילה סתירות שהחוקרים לא הצליחו ליישב. ב-14 במאי 2012 נפתח הקבר והשרידים נבדקו; דבר בו לא נקשר לפרשה. במשך יותר מארבעים שנה, שום הליך שנבע מכיווני החקירה האלה לא הביא להרשעה בגין ההיעלמות.
בקיץ 2018 קיבל עורך הדין של המשפחה מכתב אנונימי ובו תצלום של פסל מלאך בבית הקברות הטבטוני, חלקת קבורה קטנה בתוך שטח הוותיקן, עם שורה שהורתה לו להביט לאן המלאך מצביע. ב-11 ביולי 2019 עשה הוותיקן דבר חסר תקדים: הוא פתח שני קברים מהמאה התשע עשרה באותו בית קברות, של הנסיכה סופי פון הוהנלוהה ושל הדוכסית שרלוטה פרדריקה ממקלנבורג. שניהם היו ריקים לחלוטין. לא היו בהם ארונות ולא עצמות, גם לא של שתי הנשים ששמותיהן חקוקים על המצבות. מתחת לרצפה מצאו החוקרים חדרי עצמות ובהם כמויות גדולות של שרידים; המומחים שמונו לבדוק אותם דיווחו שהעצמות קדמו ל-1983.
ב-9 בינואר 2023 אישר האפיפיור פרנציסקוס פתיחת חקירה של הוותיקן עצמו, בראשות התובע הראשי של הכס הקדוש אלסנדרו דידי. זו הייתה הפעם הראשונה שהוותיקן חקר את ההיעלמות באופן רשמי. פייטרו אורלנדי מסר לדידי את עדותו הרשמית הראשונה ב-11 באפריל 2023, וביוני הודיע הוותיקן שיעביר את החומר שאסף לפרקליטות רומא. במקביל הקים הפרלמנט האיטלקי ועדת חקירה דו בתית להיעלמותן של אמנואלה אורלנדי ומירלה גרגורי, שאושרה בבית הנבחרים ב-23 במרץ 2023 ובסנאט ב-27 ביוני 2023, עם סמכויות חקירה מלאות ומנדט לארבע שנים. ב-25 ביוני 2023 הזכיר האפיפיור פרנציסקוס את אמנואלה בפומבי בתפילת האנג'לוס והביע קרבה למשפחתה.
בנובמבר 2024 אישר התובע הראשי של הוותיקן שקיים תיק חסוי של הכס הקדוש בפרשה, אחרי שנים שבהן הוכחש קיומו.
יותר מארבעים ושלוש שנים אחרי אחר הצהריים של 22 ביוני 1983, אין זכר לאמנואלה אורלנדי. אין גופה, אין הודאה ואין פסק דין.
מסקנות ושאלות פתוחות
ארבעה עשורים של חקירה הניבו הסברים רבים מאוד ולא עובדה מוכחת אחת על מה שקרה אחרי אותה תחנת אוטובוס. אפשר להציג את הקריאות המרכזיות בפשטות, כל אחת עם ההתנגדות שתמיד הועלתה נגדה.
הראשונה היא טרור בין לאומי. זו הייתה הקריאה שהמתקשרים עצמם הציעו ביולי 1983 וזו שהוותיקן אימץ אז בפומבי. חולשתה בסיסית: חוטפים אמיתיים מנהלים משא ומתן, ואלה מעולם לא ניהלו. מעולם לא סופקה הוכחת חיים, מעולם לא נקבעה פגישה, והמועדים חלפו בלי תוצאה. ב-1997 קבעה פרקליטות רומא שדרישת אגצ'ה הייתה מסך עשן ולא מניע.
השנייה קושרת את הפרשה למימון הוותיקן. חוקרים ועיתונאים אחדים טענו שאמנואלה נחטפה כקלף מיקוח בהריסות קריסת בנקו אמברוזיאנו ב-1982 ובענייני בנק הוותיקן, שבראשו עמד אז הארכיבישוף פול מרצ'ינקוס, כאשר בנדה דלה מליאנה משמשת כלי ביצוע. התיאוריה נשענת בעיקר על עדותה של סברינה מינרדי, שנמסרה עשרים וחמש שנים אחרי המעשה, ועל חריגות קבורתו של דה פדיס בסנט אפולינרה. חולשתה היא שהכרונולוגיה של מינרדי לא החזיקה מים, שפתיחת הקבר ב-2012 לא הניבה דבר, ושמעולם לא הוצג מסמך הקושר אדם מסוים להיעלמות. מרצ'ינקוס, שנפטר ב-2006, מעולם לא הואשם בקשר אליה, והטענה נותרת תיאוריה פתוחה ולא ממצא.
קריאה שלישית גורסת שמשהו קרה בתוך עולם הוותיקן או בסמוך לו וכוסה אחר כך, וסיפור החטיפה נבנה כדי להסיט את תשומת הלב החוצה. גרסאות שלה הועלו לאורך השנים בידי העיתונאי פינו ניקוטרי ואחרים, חלקן בהסתמך על אמירות מכלי שני של אנשי דת. חולשתה היא שהיא נשענת על זיכרון ועל שמועה, בלי ראיה פיזית בשום שלב.
גם הקריאה הפשוטה ביותר אפשרית: פשע רגיל של אדם פרטי, ואחריו מתקשרים בדאים שניצלו פרשה שהפכה לחדשות ארציות. חולשתה היא התזמון. המתקשר הראשון, חמישה ימים אחרי, תיאר את החליל ואת המשקפיים לפני שהפרטים האלה פורסמו.
מה שנשאר בלתי מוסבר הוא צורתה של הפרשה. איך ידע פייר לואיג'י את מה שידע. מי היה האמריקאי, אדם שקולו הוקלט שוב ושוב ומעולם לא זוהה. מדוע נמצאו ב-2019 שני קברים מהמאה התשע עשרה בתוך בית הקברות של הוותיקן ריקים לחלוטין, ומה היה חדר הבטון המודרני שהתגלה מתחתיהם. מדוע היה קיים תיק חסוי אחרי שהוותיקן אמר שאין כזה. ומה התכוון האפיפיור פרנציסקוס כשאמר למשפחה, לדבריה, זמן קצר אחרי בחירתו שאמנואלה בשמיים.
השאלות הפתוחות הן אלה שפייטרו אורלנדי חוזר עליהן בפומבי כבר יותר משלושים שנה. האם הכס הקדוש עדיין מחזיק במסמכים שלא שוחררו. האם ועדת החקירה הפרלמנטרית האיטלקית תקבל גישה אליהם. והאם יש עדיין מישהו בחיים שיודע מה קרה לנערה בת חמש עשרה בדרכה הביתה משיעור חליל, ובוחר לא לומר.