הפיזיקאי שקנה כרטיס ולא הגיע: היעלמותו של אטורה מיורנה
אטורה מיורנה נולד בקטניה שבסיציליה ב-5 באוגוסט 1906, למשפחה מכובדת ומשכילה מאוד. דודו קווירינו מיורנה היה בעצמו פיזיקאי בעל שם. כילד נודע אטורה ביכולת חישוב מופלאה בעל פה, וב-1923 נרשם ללימודי הנדסה באוניברסיטה ברומא. ב-1928, בשכנועו של חברו ללימודים אמיליו סגרה, עבר לפיזיקה.
הוא הצטרף לקבוצה שאנריקו פרמי כינס במכון לפיזיקה ברחוב ויה פניספרנה, אותם חוקרים צעירים שזכורים מאז כנערי ויה פניספרנה. מיורנה סיים את התואר ב-1929 בעבודה על התאוריה הקוונטית של גרעינים רדיואקטיביים. עמיתיו תיארו אדם שעשה את עבודתו הקשה בראשו, שרבט את התוצאה על גב קופסת סיגריות והשליך את הקופסה ברגע שהתשובה סיפקה אותו. פרמי, שלא נטה להחמאות, אמר לפי המסופר שמדענים מתחלקים לכמה קטגוריות, ושמעבר לטובים מאוד ישנם הגאונים, כמו גלילאו וניוטון, ושמיורנה היה אחד מהם.
ב-1932 פרסמו הפיזיקאים אירן ופרדריק ז'וליו קירי תוצאות של הפצצת בריליום בחלקיקי אלפא. מיורנה קרא אותן והסיק שהקרינה שהתקבלה אינה סוג של קרינת גמא כלל, אלא חלקיק ניטרלי לא מוכר שמסתו בערך מסת הפרוטון. פרמי דחק בו לפרסם. הוא סירב ואמר שהעבודה אינה ראויה לדפוס. באותה שנה הכריז ג'יימס צ'דוויק בקיימברידג' על גילוי הנייטרון, וב-1935 קיבל עליו את פרס נובל.
בתחילת 1933 נסע מיורנה לייפציג במלגת מחקר ועבד עם ורנר הייזנברג על כוחות גרעיניים. השניים התיידדו, ותרומתו לתאוריית כוחות ההחלפה נושאת עד היום את שמו. משם המשיך לקופנהגן ולנילס בוהר.
אחרי שובו לרומא הסתגר. במשך כארבע שנים, מ-1934, כמעט לא הופיע במכון, עבד בבית, פגש מעטים ולא פרסם כמעט דבר. הוא סבל מדלקת קיבה, אכל מעט מאוד, והמקורבים לו תיארו אדם שפנה פנימה. המחברות שנמצאו אחרי היעלמותו מראות שמעולם לא הפסיק לעבוד; הוא פשוט הפסיק להראות למישהו את התוצאות.
ב-1937 פרסם את מאמרו האחרון, תאוריה סימטרית של האלקטרון והפוזיטרון. היה בו רעיון ששרד את כל השאר שכתב: שחלקיק ניטרלי חשמלית יכול להיות זהה לאנטי חלקיק של עצמו. חלקיקים כאלה נקראים פרמיונים של מיורנה, ופיזיקאים עדיין מחפשים אותם, בניסויי נייטרינו ובהתנהגותן של מערכות מסוימות במצב מוצק. בנובמבר 1937 מונה לפרופסור מן המניין לפיזיקה תאורטית באוניברסיטת נאפולי בלי מכרז, בנימוק של מוניטין גבוה של מומחיות יוצאת דופן. בינואר 1938 החל ללמד כיתה קטנה מאוד.
בשבוע השלישי של מרץ 1938 סידר את ענייניו. הוא אסף את הכסף שהמכון החזיק עבורו, משכורת מצטברת של כמה חודשים, ולקח את דרכונו. בערב יום שישי, 25 במרץ, הותיר שני מכתבים. האחד היה ממוען לאנטוניו קארלי, מנהל המכון לפיזיקה בנאפולי. השני היה למשפחתו. אחר כך עלה על אניית הקיטור של חברת טירניה בשעה עשר וחצי, מנאפולי לפלרמו.
במכתב לקארלי נכתב בין השאר: "קיבלתי החלטה שהפכה לבלתי נמנעת. אין בה שמץ של אנוכיות, אבל אני מבין איזו טרחה תגרום היעלמותי הפתאומית לך ולסטודנטים." הוא ביקש שימסור דרישת שלום לעמיתיו, והוסיף שישמור על זיכרון חם מכולם לפחות עד אחת עשרה באותו לילה, ואולי גם אחר כך. המכתב למשפחתו ביקש שלא יתאבלו יותר משלושה ימים.
בשבת, 26 במרץ, הגיע לקארלי מברק מפלרמו שביקש ממנו לא להיבהל והודיע שמכתב בדרך. המכתב הגיע למחרת, כתוב על נייר מכתבים של גרנד הוטל סולה בפלרמו. בו כתב מיורנה שהים סירב לו, שיחזור לנאפולי למחרת למלון בולוניה, ושהוא כבר אינו עומד מאחורי מה שכתב יום קודם לכן. הוא הוסיף שבכוונתו לוותר על ההוראה.
באותו יום קנה כרטיס להפלגה חזרה ועלה על המעבורת מפלרמו לנאפולי בליל 26 במרץ. האנייה עגנה בנאפולי בבוקר יום ראשון, 27 במרץ. אטורה מיורנה לא הופיע במלון בולוניה. הוא לא חזר למכון. הוא היה בן שלושים ואחת, ומאותו בוקר אין שום ראייה מאומתת שלו בשום מקום.
האזעקה הורמה תוך ימים. קארלי יצר קשר עם המשפחה, אחיו סלבטורה נסע לנאפולי ולפלרמו, ומשפחת מיורנה הציעה פרס של שלושים אלף לירטות תמורת מידע. פרמי כתב לבניטו מוסוליני וביקש שהחיפוש יואץ, והמשטרה אכן חיפשה: בבתי מלון, בבתי חולים, בנמלים ובמנזרים, ובכללם מנזרים קרתוזיאניים בקלבריה ובסיציליה. דבר לא נמצא. שום גופה לא הועלתה מן הים, ושום גופה בלתי מזוהה שהובאה לחוף באותה תקופה לא הותאמה לו.
חקירת 1938 לא הניבה תשובה, והתיק שקע בשתיקה לעשורים.
ב-1975 פרסם הסופר הסיציליאני לאונרדו שאשה ספר קצר, היעלמותו של מיורנה, שהחזיר את הפרשה לתודעה. שאשה דחה את גרסת ההתאבדות וטען שמיורנה בחר להיעלם ולפרוש לבית מנזר, והציע שצפה לאן מועדות פני הפיזיקה הגרעינית ולא רצה בכך חלק. עמיתיו לשעבר אדוארדו אמלדי ואמיליו סגרה חלקו על השחזור בפומבי.
התיק נפתח מחדש באופן רשמי במרץ 2011, אחרי שעד שהופיע בתוכנית הטלוויזיה האיטלקית מי ראה אותו סיפר שהכיר את מיורנה בדרום אמריקה אחרי המלחמה. פרקליטות רומא בחנה את הגרסה. ביוני 2011 השוותה היחידה הפורנזית של הקרביניירי תצלום שצולם ב-1955 בוונצואלה לתמונות של מיורנה ודיווחה על עשר נקודות דמיון בין הפנים. ב-4 בפברואר 2015 סגרה פרקליטות רומא את התיק בהודעה רשמית: מיורנה היה בחיים בין 1955 ל-1959 בעיר ולנסיה שבוונצואלה, שם השתמש בשם ביני; היעלמותו הייתה בחירה אישית; לא בוצעה עבירה. בינואר 2025 הוציא בית משפט אזרחי ברומא צו הכרזת מוות משוער, וקבע את התאריך הרשמי ל-25 במרץ 1938.
מסקנות ושאלות פתוחות
שמונים ושמונה שנים אחרי שהמעבורת עגנה, אין גופה, אין הודאה, אין מסמך שכתב מיורנה אחרי מרץ 1938 ואין הסכמה על מה שקרה. כדאי להציג את הקריאות המתחרות יחד עם ההתנגדות שכל אחת מהן נושאת.
התאבדות היא הקריאה הוותיקה ביותר, ובה החזיקו עמיתים ובהם אדוארדו אמלדי ואמיליו סגרה. היא לוקחת את המכתבים כפשוטם: פרידה מהמנהל, בקשה שהמשפחה לא תתאבל זמן רב, הפלגה לילית, ואדם חולה שפרש מן העולם ארבע שנים. חולשתה היא כל מה שקרה ב-26 במרץ. הוא שלח מברק שביקש מקארלי לא לדאוג, כתב שהים סירב לו, הזמין חדר במלון לשובו וקנה כרטיס חזרה. הוא גם נשא דרכון וסכום כסף גדול, שאין בהם שום תועלת לאדם שעומד לקפוץ מן הסיפון.
הקריאה המנזרית הוצגה בצורה המשפיעה ביותר בידי לאונרדו שאשה ב-1975, והייתה מקובלת על חלקים מבני משפחתו ועל אנשי דת שהכירו אותו. היא מתאימה לקתולי אדוק שכבר בילה ארבע שנים בפרישה מהחיים הרגילים. חולשתה היא ששום בית דת מעולם לא הציג רישום, והטענה הנוספת שצפה את הנשק הגרעיני וברח ממנו אינה נתמכת בדבר מניירותיו ששרדו. אמלדי וסגרה, שעבדו לצידו, דחו אותה.
הגירה מרצון היא הקריאה שאימצה הפרקליטות האיטלקית ב-2015, בהסתמך על עבודה מוקדמת של הפיזיקאי ארזמו רקאמי, ששחזר מעבר אפשרי לארגנטינה, ועל העדות מוונצואלה. היא מסבירה את הכסף ואת הדרכון טוב יותר מכל תאוריה אחרת. חולשתה ראייתית. המסקנה נשענת על עדות שנמסרה יותר מחמישים שנה אחרי המעשה ועל השוואת תצלומים, ולא על רישום לידה, על חתימה, על חותמת כניסה או על שורה אחת בכתב ידו של מיורנה. שום מסמך רשמי מעולם לא קשר את השם ביני לאטורה מיורנה.
יש הטוענים לדבר אפל יותר: שאדם בעל יכולתו נלקח, או שוכנע לעזוב, באירופה שהייתה שנה לפני מלחמה ומעט שנים לפני הפצצה האטומית. תאוריה אחת גורסת שעסק בבעיות שאחרים רצו בהן. חולשתה היא שדבר מסוג זה מעולם לא צף בשום ארכיון, איטלקי, גרמני או אמריקאי, במשך כמעט תשעה עשורים.
יש גם את הקריאה המוזרה מכולן, סיפורו של נווד בסיציליה שכונה במקום איש הכלבים, שלפי המסופר פתר בעיות מתמטיות שהציגו לו סטודנטים. הדבר מעולם לא נבדק בחייו ושום זיהוי לא נעשה.
מה שנשאר בלתי מוסבר הוא צורתן של ארבעים ושמונה השעות האחרונות. מדוע לכתוב שני מכתבי פרידה ואז לבטל אותם. מדוע לקחת דרכון להתאבדות. מדוע לקנות כרטיס חזרה לעיר שממנה זה עתה הודיע למנהלו שהוא עוזב. ומדוע הים, בנתיב שוקק, לא החזיר דבר.
השאלות הפתוחות פשוטות ולא זזו עשורים. האם האיש שצולם בוולנסיה ב-1955 היה אטורה מיורנה, ואם כן כיצד הגיע לשם ומי סייע לו. האם מישהו בנאפולי או בפלרמו ידע אז ושתק. ואם אכן בחר להיעלם, מה החליט אחד המוחות הטובים של דורו שראוי להשאיר מאחור, והאם אי פעם התחרט.