בריכת המוות: האביב שבו אלף קרפדות בהמבורג התפוצצו מבפנים
הבריכה שכנה באלטונה, כיס ירוק בהמבורג, מן הסוג שבו אנשים מטיילים עם כלבים וילדים מאכילים ברווזים. באפריל 2005 היא הפכה לזירה של אחד ממקרי מות בעלי החיים המוזרים ביותר שתועדו בגרמניה, והתושבים סיפרו שזה התחיל בשעות הקטנות של הלילה. אי שם בין שתיים לשלוש לפנות בוקר, כשהמים שכבו שחורים ודוממים, נשמע פיצוץ רטוב ועמום, כמו אגרוף שנתקע בחומר רטוב. ואז עוד אחד. ובלילות מסוימים, עוד עשרות.
עם אור ראשון היו גדות הבריכה הקטנה זרועות גופות, והגופות לא היו רק מתות. הן היו הפוכות מבפנים החוצה. קרפדות שהיו אמורות להיכנס בכף ידו של ילד התנפחו עד פי שלושה וחצי מגודלן הרגיל, נקרעו לאורך הבטן, והעיפו את הכבד, הריאות וסלילי המעיים עד מטר מהן, על הדשא ועל המים הרדודים. העור נקרע, הוא לא ננשך. מה שקרה להן, קרה מבפנים.
במהלך כמה לילות באותו אביב מתו כך יותר מאלף קרפדות. השכנים העניקו למקום שם שלא נזקק לתרגום: בריכת המוות.
התזמון לא היה מקרי, לפחות מבחינה אחת. אפריל הוא עונת הרבייה, שבה קרפדות מצויות מתקבצות ליד המים במאותיהן כדי להזדווג, וצפיפות בעלי החיים בבריכה הקטנה הייתה גבוהה בהתאם. העדים היו נחרצים לגבי מה שראו. הקרפדות לא נמצאו סתם מפוצצות עם שחר. בחלק מן המקרים ראו אותן מנפחות את עצמן בצורה גרוטסקית ואז נקרעות, לעיתים בעודן בחיות, כאילו לחץ שהצטבר בתוכן לא מצא לאן לצאת.
תוך ימים הסיפור עשה את דרכו סביב העולם. עיתונים בתריסר מדינות פרסמו אותו, צלמים באו לצלם את הגופות בבוץ, ומומחי דו-חיים באו לברר מה הורג אותן. בתחילה איש לא הצליח. בעלי החיים לא נראו מורעלים במובן הרגיל. הם גם לא נראו כקורבנות של מגפה, מפני שמגפה נוטה להשאיר גופה במקום לפזר אותה על פני מטר של דשא.
ההבחנה הזו חשובה, שכן תמותת דו-חיים המונית אינה תופעה יוצאת דופן בפני עצמה. מחלת פטרייה בשם כיטרידיומיקוזיס שטפה בריכות בחמש יבשות ודחפה מינים שלמים לעברי פי פחת, ולכן שדה של קרפדות מתות אינו חידה גדולה כשלעצמו. אבל הכיטריד אינו מנפח בעל חיים עד פי שלושה וחצי מגודלו ופוצע אותו לרווחה, ואין בספרות הווטרינרית של מחלות דו-חיים רגילות דבר שמייצר גופה שנראית כאילו בלעה רימון. זה היה מוות מכני, מוות מלחץ, ולחץ חייב לבוא ממקום כלשהו. החקירה שבאה בעקבותיו הייתה, בעיקרה, מצוד אחר מקור הלחץ הזה.
מי שמצא את הרמז הקשה הראשון היה פרנק מוצ'מן, וטרינר מברלין שהתמחה בדו-חיים ובזוחלים. הוא נסע לאלטונה, אסף דגימות בשפת המים ובחן את הגופות ההרוסות בפירוט. על רבות מהן מצא משהו שכל האחרים פספסו: פצע קטן ומדויק, בגודל של מקור ציפור בערך, שנוקב בעור בין החזה לחלל הבטן.
ודרך החור הקטן הזה, בבעל חיים אחר בעל חיים, הכבד נעלם. לא פגוע. לא חולה. הוסר. איבר רך נשלף בנקיות דרך נקב קטן בהרבה מכדי לשחרר בעצמו את שאר קרביה של הקרפדה.
בסוף אפריל הודיע מוצ'מן מה לדעתו התרחש. עורבים, אמר, למדו תעלול. הבריכה בעונת ההזדווגות הייתה מרופדת בקרפדות איטיות, שמנות ומוסחות, והציפורים גילו שהכבד הוא פרס עשיר ונגיש. הן למדו להכות במקור בדיוק בנקודה שממנה אפשר לשלוף אותו.
את השאר, לפי גרסתו, עשה הקורבן בעצמו. קרפדה שמותקפת ואינה יכולה לברוח עושה מה שקרפדות עושות כשהן מאוימות: היא מתנפחת, שואבת אוויר ומגדילה את גופה כדי להיראות גדולה מכדי להיבלע. אלא שלקרפדה הזו היה כבר חור בדופן הגוף ולא היה כבד מאחוריו. כשהתנפחה, טען מוצ'מן, פגש הלחץ הפנימי הגובר בטן מנוקבת ופגומה. כלי הדם והריאות נכנעו, שאר האיברים נדחקו החוצה דרך הפצע, ובעל החיים נהרס בידי רפלקס ההגנה של עצמו.
בזמן שההסבר הזה התגלגל בעולם, נמשכה עבודת המעבדה, והיא נשענה בעיקר על פסילת אפשרויות. מי הבריכה נבדקו וחזרו בלתי מרשימים, לא טובים ולא גרועים ממים במקומות אחרים בעיר, מה שהחליש את הניחוש המתבקש שמזהם או שפך כימי אשמים. השרידים נסרקו לאיתור נגיף או חיידק, מגפת דו-חיים כלשהי שעשויה לנפח בעל חיים ולהמית אותו, ולא נמצא דבר. היו דיווחים מוקדמים שזיהום אולי הגיע ממתקן מרוצי סוסים סמוך, אך המעבדות לא זיהו שום גורם מדבק שיישא באשמה.
ואז הגיע הפרט שהפך את המקרה למוזר באמת. זו לא הייתה רק המבורג. באותו אפריל עצמו, בבריכה ליד לאסבי שבמרכז יוטלנד בדנמרק, מאות קילומטרים משם מעבר לגבול, דווח על קרפדות שהתפוצצו באותו אופן גרוטסקי. שתי בריכות, שתי מדינות, אביב אחד.
בתחילת הקיץ נעצרו מקרי המוות בפתאומיות שבה החלו. בריכת המוות התנקזה בחזרה להיות בריכה רגילה בפארק רגיל, והקרפדות ששרדו המשיכו להתרבות בה. כשהרעש שכך, ההערכה הרשמית של מה שקרה הייתה שהמקרה חסר הסבר מספק, ופסק הדין הזה לא שונה מעולם באופן רשמי.
מסקנות ושאלות פתוחות
השערת העורבים, שהציע פרנק מוצ'מן, נותרה ההסבר היחיד שנבנה מעולם על ראיות פיזיות מן הבריכה עצמה, וזו מעלתה הגדולה. הוא לא הסיק מאווירה או מצירוף מקרים. הוא מצא פצעים אמיתיים בגודל ובצורה עקביים, כבד אמיתי שנעדר מאחוריהם, והציע מנגנון שמקשר נקב, רפלקס הגנה וקריעה קטסטרופלית באופן קוהרנטי מבחינה ביולוגית. עורביים הם מן הציפורים החכמות ביותר בעולם, מסוגלים להמציא שיטות ולהפיץ אותן באוכלוסייה מקומית, ולכן תעלול נלמד שעובר בין שכנים אינו רעיון מופרך.
ובכל זאת חולשותיה חמורות. ככל שהתיעוד מגיע, איש מעולם לא צילם ולא ראה בבירור עורב שולף כבד של קרפדה באותה בריכה. התאוריה שוחזרה לאחור, מן הפצעים אל האשם, וכך בדיוק נבנים ההסברים המפתים והשבריריים ביותר. כשהיא רצה סביב העולם, אורניתולוג פסל אותה בפומבי כבלתי סבירה, וכתב העת Nature פרסם את ההתנגדות תחת כותרת ששאלה אם הבועה של סיפור הקרפדות המתפוצצות התפוצצה. התזמון הוא הבעיה החדה ביותר: עורבים צדים ביום ומתכנסים ללינה עם רדת החשכה, ואילו הדיווחים התרכזו בין שתיים לשלוש לפנות בוקר. המגנים על התאוריה משיבים שהציפורים הכו באור יום, ובעלי החיים הפצועים שרדו עוד שעות והתפוצצו בקרירות הלילה. אפשר שזה נכון, אבל זו הסקה על גבי הסקה, והיא מעולם לא הודגמה.
להשערת המחלה יש יתרון טבעי בכך שהיא מסבירה תמותה המונית באוכלוסייה אחת ברגע אחד, כפי שמגפות עושות. פגמה הקטלני הוא שהמעבדות חיפשו ולא מצאו מחולל, ושום מחלת דו-חיים רגילה אינה מנפחת קרפדה ומפוצצת אותה.
השערת הזיהום מתאימה לרעיון של אירוע רעיל פתאומי בבריכה אחת, ויש הטוענים שתשארית כימית או וטרינרית ממתקן מרוצי הסוסים הסמוך יכלה להגיע למים בצורה שהבדיקות השגרתיות לא חיפשו. נגדה עומדות דגימות המים הנקיות וההד הדני, שקשה להאשים בו אתר מזוהם אחד.
תאוריה אחת סוברת שטפיל היה האחראי, משהו שתקף את הכבד או דחף את בעלי החיים להתנפח, ודבר זה היה מקשר באלגנטיות בין האיבר החסר לבין הקריעה. טפיל כזה לא זוהה מעולם בדיווחים, ולכן זו נותרת הצעה ולא ממצא.
קיימת גם הגישה המפכחת, שיש צופים המעדיפים אותה עד היום: שמקרי המוות היו שגרתיים יותר מן האגדה, טריפה ורקבון רגילים שהוגדלו בידי בהלה וחזרה עד שנראו על-טבעיים. ברגע שמספרים לעולם שקרפדות מתפוצצות, מוצאים בכל מקום קרפדות בעלות מראה מפוצץ, וייתכן שהדיווחים הדניים הם התופעה הזו ולא התפרצות שנייה.
מה שנשאר בלתי מוסבר הוא מוחשי ומטריד. האם החורים בגודל מקור נמצאו על כל הגופות או רק על חלקן, וכמה מהן נבדקו לעומק? מדוע תופעה שהואשמה בה ציפור יומית הגיעה לשיאה בשתיים בלילה? מדוע לקחת רק את הכבד ולהשאיר את שאר הארוחה הקלה ללא נגיעה, אלף פעמים, בלי להשאיר את הלכלוך שהשתוללות אכילה משאירה בדרך כלל? ואם המבורג ולאסבי היו אותו אירוע, מה נדד ברחבי צפון אירופה באותו אביב וגרם לשניהם?
השאלה הפתוחה שמתחת לכל השאר היא אם התיק נסגר מן הסיבה הנכונה. אדם קפדני מצא את החלקים החסרים ונקב בשמה של ציפור. אנשים קפדניים אחרים אמרו שהציפור אינה יכולה להיות אשמה. איש לא הציג חשוד טוב יותר, והמקרה הונח על המדף בהודאה חריגה שאלף בעלי חיים מתו בדרך שאיש לא הצליח להסביר במלואה.