גלובסטרים: מפלצות החוף שהתגלו כלווייתנים
בבוקר ה-30 בנובמבר 1896 רכבו שני נערים, הרברט קולס ודנהאם קורטר, על אופניהם לאורך החול של אי אנסטסיה, מדרום לסנט אוגוסטין שבחוף האטלנטי של פלורידה, כאשר החוף שלפניהם חדל להיות מובן. שקוע למחצה בקו הדיונות שכב הר חיוור של בשר, עצום ומעוגל ודומם לחלוטין, בגוון שנהב ישן. לא היה לו ראש שהצליחו למצוא, לא עיניים, לא סנפירים, שום דבר שיאמר להם היכן קצה אחד והיכן האחר. הנערים דהרו חזרה אל העיירה, ולמחרת הגיע הסיפור אל האדם היחיד בסנט אוגוסטין שהיה בעל ההכשרה לבחון אותו.
האדם הזה היה ד"ר דוויט ווב, מייסד האגודה ההיסטורית והמכון המדעי של סנט אוגוסטין, ובמקרה גם היחיד בעל הכשרה אקדמית כלשהי שאי פעם בחן את הגופה במקום שבו שכבה. כשהגיע אליה ב-1 בדצמבר, מצא כי חלקה הגלוי לבדו נמדד בכשישה מטרים אורך ובכשני מטרים רוחב. את משקלה העריך ב"קרוב לחמש טונות, אם לא יותר". הבשר היה קשוח, חיוור וגומי. במקומות שבהם נסחף החול נראו גדמים קהים, בליטות שווב פירש כשורשים קטומים של זרועות אדירות. הוא צילם את הגוש, מדד אותו, והסיק כי מה שנסחף אל חופו הוא גופת תמנון ענק, גדול בהרבה מכל תמנון הידוע למדע.
לחקור את הדבר היה מאבק פיזי. הגופה הייתה כה כבדה עד שווב אסף צוות עם סוסים, חבלים וגלגלות כדי לגרור אותה גבוה יותר על החוף, הרחק מן המשברים, כדי שאפשר יהיה לצלם ולמדוד אותה בטרם ייקח אותה הים בחזרה. הגאות הזיזה את הגוש וקברה אותו מחדש, ובתוך שבועות החל האוקיינוס האטלנטי לפרק אותו. עד שהתעורר עניין בעולם המדעי הרחב, הגבעה החיוורת הגדולה על אי אנסטסיה נעלמה ברובה. כמעט כל מה שדורות מאוחרים יתווכחו עליו הצטמצם לקומץ השברים המשומרים שווב חשב לחתוך ולשמור.
ווב שלח דגימות צפונה אל הסמכות הנודעת ביותר שעלתה בדעתו, הזואולוג לחסרי חוליות מאוניברסיטת ייל אדיסון אמרי ורייל. בפברואר 1897, על דפי American Journal of Science, העניק ורייל לדבר שם לטיני רשמי: Octopus giganteus. לרגע יוצא דופן אחד הייתה לחופי אמריקה מפלצת רשומה בספרי המדע. ואז, כשהגיעו לידיו רקמות נוספות ובחן אותן מקרוב יותר, חזר ורייל מדבריו. היצור, כתב, "אינו יכול להיות תמנון, אלא הוא בעל אופי קטצאי", וקרוב לוודאי שמדובר בחלקו העליון של ראש לווייתן גדול. השברים המשומרים הועברו לאוספי מוסד סמיתסוניאן, שם סייע חוקר הטבע ויליאם היילי דאל להכניסם לאחסון, ושם שכבו בצנצנות חומר משמר בזמן שהעולם המשיך הלאה.
הם לא נשארו ייחודיים לאורך זמן. ב-1924 נסחפה אל החוף ליד מרגייט שבדרום אפריקה גופה לבנה ופרוותית למראה, שכונתה לאחר מכן טרונקו, לאחר שעדים טענו שראו אותה נאבקת בלווייתנים קטלנים מול החוף לפני שגופה הגיע אל היבשה. באוגוסט 1960 הופיע על חוף נידח במערב טסמניה גוש גדול עוד יותר, כשישה מטרים ברוחבו, מכוסה זיפים נוקשים דמויי שערות. אחרים באו בעקבותיהם, מברמודה בשנות השמונים והתשעים ועד נַנְטָקֶט ב-1996. ב-1962 העניק הזואולוג איוון ט' סנדרסון לכל המשפחה הזאת את השם שנדבק: גלובסטר, גוש חסר צד קדמי או אחורי מזוהה, בלי עצמות, בלי איברים, בלי פנים.
הדיווחים נבדלים בגודל ובמקום, אך האנטומיה חוזרת על עצמה. לגלובסטר אין שלד שמישהו יכול לזהות, אין עיניים, אין פה, ואין גפיים בכל סידור מוכר. הוא חיוור, גומי וסיבי, ולעתים עטוף במה שנראה כשיער לבן וגס. הוא נרקב לאט, עומד בכוח הגאות, ומדיף צחנה בלתי נסבלת. למי שעומד מעליו על החוף הוא אינו דומה לשום דבר בשום מדריך שדה.
במרבית המאה העשרים הצביעה העבודה המעבדתית על הרקמה השרידית מסנט אוגוסטין דווקא לכיוונו של ווב, ולא לכיוון החזרה של ורייל מדבריו. ב-1971 בחן הביולוג ג'וזף ג'נארו את הדגימה המשומרת תחת מיקרוסקופ, השווה את סיבי רקמת החיבור שלה לאלה של תמנון ודיונון, ודיווח על מבנה "דומה, אם לא זהה, לזה שבדגימת התמנון שלי". ב-1986 ערך הזואולוג רוי מקאל ניתוח חומצות אמינו ומינרלים והגיע למסקנה שהגוש עולה בקנה אחד עם "ראשן ענקי, קרוב לוודאי תמנון". שני מדענים מוסמכים, שעבדו בהפרש של חמש עשרה שנים ועם נתוני מעבדה אמיתיים, בחנו את אותו בשר בן מאה שנה ודיווחו שאינו לווייתן.
השאלה הוכרעה רק כאשר הגיע חומר טרי למעבדה מודרנית. ביולי 2003 נסחף אל החוף בלוס מוארמוס שבדרום צ'ילה גוש אפור ברוחב של כשנים עשר מטרים, שמשקלו הוערך בשלוש עשרה טונות. הפעם נלקחו דגימות בטרם השלים הריקבון את מלאכתו. צוות בהובלת הביולוג סידני פירס בחן את הרקמה ופרסם את מסקנותיו ב-2004 תחת כותרת משנה שלא הותירה מקום לפואטיקה: לא כלום מלבד לווייתנים. תחת מיקרוסקופ אלקטרונים התברר הגוש הצ'יליאני כקולגן כמעט טהור, אותו חלבון מבני קשוח הממלא את שכבת השומן של לווייתן גדול, וה-DNA שחולץ מגניו המיטוכונדריאליים התאים ללווייתן הגדול, Physeter macrocephalus. קבוצתו של פירס כבר עשתה את אותה עבודה על החומר הישן: ב-1995 חזרה אל הדגימה המקורית מסנט אוגוסטין ומצאה בה בדיוק את אותם גושי קולגן, ובלשונה, שום עדות שתתמוך בקיומו של Octopus giganteus.
ההסבר נעוץ באופן שבו לווייתן גדול מתפרק בים. כאשר לווייתן מת ונסחף במשך שבועות, עצמותיו ואיבריו הרכים נרקבים ושוקעים ראשונים, בעוד העור ומטריצת הקולגן הצפופה שמתחת לשכבת השומן מחזיקים מעמד זמן רב יותר. מה שנותר הוא שק חסר עצמות וחסר צורה של רקמת חיבור, לעתים הפוך מבפנים כלפי חוץ, לעתים מולבן כעצם בידי שמש ומלח ומפורק בשוליו לסיבים גסים. גלובסטר, לפי ההסבר הזה, אינו יצור כלל. הוא הריסה של יצור, לווייתן שנותר ממנו רק החומר העמיד ביותר שממנו נבנה. כל גלובסטר שנדגם ונבדק עד היום החזיר את אותה תשובה, ועל בסיס זה התיק נסגר רשמית.
מסקנות ושאלות פתוחות
שתי השערות התמודדו על החומר הזה במשך מאה שנה, והמפסידה שבהן לא הייתה טיפשית. קריאת הראשן הענקי החלה עם ווב על החוף ב-1896 וקיבלה תוקף רשמי עם השם Octopus giganteus שהעניק ורייל. לאחר מכן היא הוחזרה לחיים פעמיים בידי מדענים עובדים: בהיסטולוגיה של ג'נארו ב-1971 ובביוכימיה של מקאל ב-1986. חולשתה היא שכל זה היה עקיף. שני המחקרים המאוחרים השוו מבנה וכימיה של רקמה מתפוררת בת מאה שנה שספגה עשורים של חומר משמר, ואף אחד מהם לא היה יכול לבסס זהות במקום דמיון. ההשערה גם דרשה חיה שאיש מעולם לא לכד. אם ווב צדק, היצור החי היה ראשן גדול פי כמה מכל דיונון ענק או דיונון קולוסלי שתועד, שזרועותיו נמדדות אולי בשלושים מטרים, והאוקיינוס מעולם לא מסר פריט שני שיאשר זאת.
להשערת הלווייתן יש הקלף שיריבתה מעולם לא הצליחה לשלוף: DNA מיטוכונדריאלי שמתאים למין חי. חולשתה שקטה יותר אך אמיתית. רק קומץ גלובסטרים נדגמו ונבדקו בפועל, ואת המפורסמים שבהם לא בחנו כלל. טרונקו שכב על החול הדרום אפריקאי כמה ימים ואז נעלם, ואיש לא לקח ממנו פיסה למעבדה. פסק הדין "לווייתן" נשען על הפריטים שנבדקו ומניח שהפריטים שלא נבדקו היו אומרים את אותו הדבר.
יש הטוענים שההנחה בטוחה אך הקטגוריה אינה, ושגלובסטר מעולם לא היה תופעה אחת עם תשובה אחת. לפי קריאה זו, המילה מתארת מצב של הרס ולא סוג של חיה: זו התווית שאנו תולים על כל יצור ים גדול שהאוקיינוס חבט בו עד לאובדן זיהוי. כריש מנומר מתפרק יכול לגמור כגוש חיוור ושעיר על החוף בדיוק כפי שלווייתן מתפרק יכול, והדמיון מלמד יותר על גבולות הזיהוי החזותי מאשר על המין שמדובר בו. תיאוריה אחת גורסת בהתאם שלפחות חלק מן הגלובסטרים ההיסטוריים היו כרישים, ושתוצאת הלווייתן נכונה למקרים שנבדקו בלי להיות נכונה לכולם.
מה שנותר בלתי מוסבר באמת צר יותר מן האגדה אך קשה יותר לביטול. איש לא הסביר עד הסוף כיצד שני חוקרים מאומנים, שעבדו באופן עצמאי ועם נתונים אמיתיים, הגיעו לאותו זיהוי שגוי מתוך עבודה מדוקדקת. מצב הדגימות הוא התשובה המקובלת, אך הטענה מעולם לא הודגמה ניסויית על רקמה בגיל דומה. גם אין דרך לקבוע כיום מה בדיוק הייתה הגופה ממרגייט ב-1924 או הגוש מטסמניה ב-1960, מפני שאף אחד מהם לא נשמר.
השאלות הפתוחות הן אלה. כמה מן הגלובסטרים ההיסטוריים היו לווייתנים, וכמה מהם היו משהו אחר שאף אחד לא יוכל לבדוק לעולם? האם גלובסטר עתידי, שיידגם כראוי וייקרא גן אחר גן, עלול להתברר כחיה שהתפוררה מעבר לנקודה שבה גם DNA נותן תשובה נקייה? שום דבר ברשומות אינו קובע שגלובסטר חייב להיות לווייתן תמיד. הוא קובע רק שכל אחד מאלה שמישהו טרח לבדוק היה כזה.