הגבעה שלא הייתה אמורה להתקיים: גבקלי טפה, המקדש שנבנה לפני החקלאות
רכס האבן הגירית מצפון לגבול הסורי אינו מרשים במיוחד. בקיץ נושבת בו רוח ממישור חַרַאן ומעלה אבק, ועץ התות שבראש התל הוא הצל היחיד בקילומטר לכל כיוון. האיכרים באזור שאנלי־אורפה קראו למקום גבקלי טפה, "גבעת הכרס", בגלל האופן שבו הוא מתנפח מעל קו הרכס. דורות שלמים הם חרשו סביבו והעלו במחרשה גושי אבן מסותתים, שברו אותם או דחפו אותם הצידה.
בשנת 1963 עברה על התל משלחת סקר אמריקאית־טורקית משותפת. אנשיה רשמו לוחות אבן שבורים, קבעו שמדובר כנראה בבית קברות מימי הביניים חסר עניין מיוחד, והמשיכו הלאה. הדוח שלהם נשאר מונח בספרות שלושה עשורים.
ב־1994 קרא את הדוח הזה קלאוס שמידט, ארכיאולוג גרמני שחפר באתר הסמוך נוואלי צ'ורי, והלך לראות במו עיניו. את מה שהמשלחת של 1963 תיעדה כמצבות הוא זיהה תוך דקות כדבר אחר לגמרי: ראשים שבורים של עמודים ענקיים מסותתים, מוקפים בפסולת צור מתקופת האבן. מספרים שכבר באותו אחר צהריים הבין שיש לפניו שתי אפשרויות בלבד, לקום וללכת, או להקדיש לגבעה הזאת את שארית חייו. הוא בחר בגבעה, וחפר בה בכל עונה עד מותו ב־2014.
מה שיצא מהאדמה
החפירה החלה ב־1995, ומהר מאוד הפסיקה להסתדר עם כל מה שהיה ידוע על התקופה.
מתחת לתל היו טבעות של אבנים ניצבות. העמודים בצורת האות T, חצובים מסלע האם הגירי של הרכס עצמו, מוצבים בשקעים ומחוברים בקירות נמוכים ובספסלי אבן. הגדולים שבהם מתנשאים לגובה של כחמישה מטרים וחצי ומשקלם כעשרה טונות. בכל מתחם יש מעגל של עמודים קטנים יותר לאורך הקיר, ובמרכזו זוג ענקים העומדים חופשי, פונים זה אל זה.
העמודים המרכזיים אינם מופשטים. לאורך צדדיהם מגולפים בתבליט נמוך זרועות, הידיים נפגשות מעל הבטן והאצבעות מסומנות בפירוט. הם חבושים בחגורות עם אבזם, ומתחת לחגורה חגורת מותניים עשויה עור שועל. ראש ה־T השטוח הוא ראש הנראה מן הצד, חסר פנים במכוון. אלה בני אדם, או משהו בצורת בני אדם, בגודל פי ארבעה או חמישה מן המציאות.
המשטחים סביבם עמוסים בחיות. שועלים חושפי שיניים. נחשים הניגרים במורד האבן בטורים. עקרבים, חזירי בר, שוורי בר, עגורים, ברווזים, ונשר שכנפו מושטת כמו זרוע. חלקם בתבליט, חלקם מגולפים לגמרי בשלושה ממדים ובולטים מגוף העמוד. כמעט כל חיה המתוארת שם היא מסוכנת, או אוכלת נבלות, או שניהם. כמעט אין דימויים של חיות העדר התמימות, שעצמותיהן ממלאות את שכבות האשפה של האתר.
ואז הגיע התיארוך, ואיתו הבעיה. תוצאות פחמן 14 מהשכבה העתיקה ביותר מציבות את הבנייה בתקופה הנאוליתית הקדם־קרמית א', בערך בין 9500 ל־8800 לפני הספירה, עם פעילות שנמשכה על הגבעה יותר מאלף שנה אחר כך. זה לפני כלי חרס. לפני מתכת. לפני הגלגל, לפני הכתב, לפני הכבשה המבויתת, לפני שנזרע אי פעם במתכוון שדה חיטה ראשון. זה כששת אלפים שנה לפני סטונהנג' וכשבעת אלפים שנה לפני הפירמידות בגיזה.
עצמות בעלי החיים מאששות זאת. נאספו שם עשרות אלפים מהן, ובשכבות הקדומות כולן שייכות לחיות בר: צבי, שור בר, חזיר בר, אייל, ערוד, ציפורים. איש מבוני המעגלים האלה לא גידל בהמות. גם שרידי הצומח הם של צמחי בר.
סקר גאופיזי מיפה את מה שעדיין קבור. מכ"ם חודר קרקע ומגנטומטריה מצביעים על חמישה עשר מתחמים נוספים לפחות, וקרוב לוודאי כעשרים, בקרקע שטרם נחפרה. אחרי שלושים שנות חפירה, נפתחו כחמישה אחוזים מן האתר.
השאלה שפילגה את התחום
שמידט הסיק מסקנה שהפכה את גבקלי טפה למפורסם הרחק מעבר לגבולות הארכיאולוגיה. בשנים הראשונות לא מצא הצוות אח או כירה בתוך המתחמים, לא רצפות בתים ולא פסולת ביתית מן הסוג הרגיל. במקום זאת נמצאו אדריכלות מונומנטלית, אמנות מגולפת וכמויות אדירות של חיות בר שחוטות.
הפרשנות שלו הייתה שזהו מקדש, מקום התכנסות שהקימו והפעילו קבוצות ציידים ניידות שחיו במקום אחר ובאו לכאן מדי פעם. ואם זה נכון, הדבר הופך את הסיפור המקובל על ראשית הציוויליזציה. הסדר שבספרי הלימוד הוא: חקלאות יוצרת עודף, העודף יוצר כפרים קבועים, הכפרים יוצרים פנאי והיררכיה, ורק אז בונים בני אדם מקדשים. שמידט הציע את ההפך. קודם המקדש, אחר כך העיר. הצורך לאסוף, להאכיל ולתאם מספר גדול של אנשים במרכז פולחני היה בעצמו, לטענתו, הלחץ שדחף את האזור אל עבר גידול הדגן. מסייע לטענתו שאבות הבר של חיטת החד־גרגר גדלים על הגבעות במרחק הליכה קצר, ושחלק מן החיטה המבויתת הקדומה בעולם מגיע בדיוק מן האזור הזה.
עדויות להתכנסות המונית אכן הצטברו. הצוות חשף כלי אבן גירית בנפח של עד כ־160 ליטר. ניתוח שאריות בחלקם מצא אוקסלט, תרכובת הנוצרת כשדגנים משורים במים, ממצא המתיישב עם המלטה של גרעינים. נמצאו גם מתקני טחינה בקנה מידה גדול. התמונה שהצטיירה היא של משתאות בהיקף שדרש מאות אנשים וסיבה כלשהי לכנס אותם.
מאז מותו של שמידט הפרשנות השתנתה, והיא השתנתה בגלל מה שהעונות המאוחרות מצאו. בהנהלת לי קלייר, לצד ינס נוטרוף ועמיתיהם במכון הארכיאולוגי הגרמני, תיעד הצוות בורות מים חצובים בסלע, תעלות מים, אזורי מחצבה ומבנים בקנה מידה ביתי רגיל הדחוסים סביב המתחמים הגדולים. אבני שחיקה נמצאו שם באלפים. יהיה מה שתהיה הגבעה, נראה שאנשים חיו עליה, לפחות באופן עונתי.
הצוות גם סיבך את הפרט הקולנועי ביותר בסיפור. שנים רבות נאמר שהמתחמים כוסו באדמה במכוון בידי בוניהם, נקברו בטקס בתום חייהם. קלייר טוען שחלק ניכר מן המילוי מוסבר טוב יותר כסחף מדרון והצטברות חוזרת של פסולת מגבוה יותר על הגבעה לאורך זמן רב, וכי לקבורה המכוונת היה תפקיד קטן ממה שהונח בתחילה. הראיות מושכות לשני הכיוונים והשאלה לא הוכרעה.
מסקנות ושאלות פתוחות
מה שגבקלי טפה מוכיח אינו שנוי במחלוקת. חברות ללא חקלאות, ללא מתכת וללא כתב היו מסוגלות לחצוב, לגלף, להזיז ולהקים מונוליתים של עשרה טונות, ולעשות זאת שוב ושוב לאורך מאות שנים באתר מתואם. די בכך כדי לשכתב פרק בפרהיסטוריה. לשם מה שימש המקום הוא ויכוח פתוח באמת.
תיאוריה אחת, זו של שמידט, גורסת שמדובר במקדש במובן המדויק, מרכז פולחני טהור שבאו אליו אנשים שהתגוררו במקום אחר. חוזקה הוא חוסר האיזון של האתר: איש אינו משקיע כל כך הרבה עבודה בדימויים של נשרים ועקרבים מטעמים מעשיים, והחפירות הראשונות אכן לא מצאו שכבת יישוב רגילה. חולשתה היא שהעבודה המאוחרת מצאה בורות מים, מבנים קטנים וכלים יומיומיים שנראים מאוד כמו אנשים שנשארים במקום.
תיאוריה שנייה, שאותה טען בתקיפות רבה הארכיאולוג הקנדי א. ב. באנינג ב־2011, גורסת שגבקלי טפה היה יישוב, ושהמבנים הגדולים היו בתים קהילתיים ולא מקדשים. חוזקה הוא שהיא מתאימה לממצאים החדשים, ושבאתרים נאוליתיים אחרים באזור מבנים מיוחדים יושבים בתוך הכפר ולא בנפרד ממנו. חולשתה היא שאין בה הסבר מדוע דווקא המבנים האלה היו גדולים ומורכבים לאין ערוך מכל מה שחיי היומיום דרשו. עמדת הצוות הגרמני היום נמצאת בין השתיים: הפולחן וחיי היום יום היו כנראה שזורים זה בזה, וההרגל המודרני להפריד בין מקדש לבית פשוט אינו מתאים לתקופה הנאוליתית.
קו טיעון שלישי קורא את המתחמים כאסטרונומיים. ג'וליו מאלי הציע יישורים הקשורים לזריחת הכוכב סיריוס. מרטין סווטמן ודימיטריוס ציקריטסיס מאוניברסיטת אדינבורו טענו ב־2017 שהחיות שעל עמוד 43, "אבן הנשר", מקודדות קבוצות כוכבים המתעדות פגיעת שביט, וסווטמן הרחיב את הטענה ב־2024 ללוח שנה ירחי־שמשי המשותף גם לאתר הסמוך קרהאן טפה. חוזקה של העבודה הזאת הוא שהעמודים סודרו בבירור בקפידה, ושאותם מוטיבים חוזרים ברחבי האזור. חולשתה חמורה: צוות החפירה, בתגובה רשמית שפורסמה, טען שהעמודים נבחרו בדיעבד כדי להתאים לתיאוריה, שלא כל המתחמים עמדו על תילם באותו זמן, ושאין שום עדות עצמאית לכך שהבונים ראו בדמויות האלה קבוצות כוכבים. המחלוקת לא הוכרעה לטובת האסטרונומים.
מה שאיש אינו יכול להשיב עליו כרגע הוא כיצד ארגנה חברה טרום־חקלאית את העבודה. חציבה, סיתות והקמה של עמוד במשקל עשרה טונות אינה משימה לקבוצת ציידים בת עשרים איש. היא דורשת מספרים, תכנון, מזון לעובדים, וצורה כלשהי של סמכות או מחויבות משותפת חזקה דיה כדי להחזיק אותם שם. מהיכן הגיעו האנשים האלה, מה הביא אותם, מי אם בכלל כיוון אותם, ומה הם האמינו שהם בונים, הן שאלות שהגבעה טרם ענתה עליהן. כתשעים וחמישה אחוזים ממנה עדיין מתחת לאדמה.