ילדי וולפיט הירוקים: התעלומה שאנגליה של ימי הביניים תיעדה פעמיים
הקוצרים בוודאי הריחו את השעורה הקצורה עוד לפני שראו את הילדים. הייתה זו עונת הקציר בסאפוק, אי-שם סמוך לאמצע המאה השתים-עשרה, והאנשים שעבדו בשדות בשולי הכפר וולפיט, כפר השוכן כאחת-עשרה קילומטרים ממזרח לעיר המנזר הגדולה בֶּרי סנט אדמונדס, נתקלו בשתי דמויות קטנות כורעות ליד פִּיו של אחד מבורות הזאבים הישנים, אותן תעלות שנחפרו ללכידת הזאבים והעניקו לכפר את שמו הגס. ילד וילדה, מבועתים, נצמדים זה לזה. בגדיהם היו בגזרה שאיש לא זיהה, תפורים מבד ששום קוצר שם לא ידע לקרוא בשמו. הם בכו ודיברו, אך הקולות שיצאו מפיהם לא תאמו שום שפה שקוצר כלשהו שם שמע מימיו. ואז היה הפרט שאיש מרואיהם לא שכח לעולם, הפרט שהוציא את הסיפור משדה בודד בסאפוק אל תוך שמונה מאות שנות ויכוח: עורם של הילדים היה ירוק.
אגדה קורסת בדרך כלל תחת בחינה כשקול אחד בלבד נושא אותה. את זו נושאים שניים. ויליאם מניוברג, כומר-קנוניקן במנזר האוגוסטיני שבניוברג ביורקשייר הרחוקה, העלה אותה על הכתב בחיבורו היסטוריה רֶרוּם אנגליקארוּם סביב שנת 1189, ועשה זאת באי-נחת, מודה שהמעשה מקשה גם על אמונתו שלו, אך מתעקש שמשקל העדויות המהימנות אינו מניח לו לפטור אותו. הוא מיקם את האירוע בימי המלך סטיבן, בין 1135 ל-1154. ראלף מקוגסהול, אב מנזר ציסטרציאני במרחק כארבעים קילומטרים מוולפיט, רשם את גרסתו בכרוניקון אנגליקאנום עשרות שנים מאוחר יותר, בשנות ה-1220, ועשה מה שוויליאם לא יכול: הוא נקב במקורו. את הדברים קיבל, לדבריו, מביתו של האביר ריצ'רד דה קאלן איש וייקס, שאסף את הילדים, שאחוזתו עמדה כעשרה קילומטרים צפונית לכפר, ואשר מופיע במסמכים משפטיים אמיתיים מן התקופה, ומת לפני 1188. שני אנשי כמורה, שני מסדרים שונים, שני קצוות של אנגליה, בהפרש עשרות שנים, ואותו סיפור בלתי אפשרי.
הירשמו וקבלו חודש ראשון חינם לגמרי — גישה בלתי מוגבלת לכל הארכיון, ובלי פרסומות למנויים. ביטול בכל רגע.
הרשמה — חודש ראשון חינם