ילדי וולפיט הירוקים: התעלומה שאנגליה של ימי הביניים תיעדה פעמיים
הייתה זו עונת הקציר בסאפוק, אי-שם סמוך לאמצע המאה השתים-עשרה. האנשים שקצרו שעורה בשולי הכפר וולפיט, כאחת-עשרה קילומטרים ממזרח לעיר המנזר הגדולה ברי סנט אדמונדס, נתקלו בשני ילדים כורעים ליד פיו של אחד מבורות הזאבים הישנים, אותן תעלות שנחפרו כדי ללכוד את הזאבים שהעניקו לכפר את שמו הגס. ילד וילדה, קטנים ומבועתים, נצמדים זה לזה. בגדיהם היו בגזרה שאיש לא זיהה, תפורים מבד ששום קוצר שם לא ידע לקרוא בשמו. הם בכו ודיברו, אך הקולות שהשמיעו לא תאמו שום שפה שמישהו בשדה ההוא שמע מימיו. ועורם היה ירוק.
כך נפתחת אחת התעלומות המתועדות הקדומות ביותר בהיסטוריה האנגלית, ובאורח יוצא דופן לפלא מימי הביניים היא אינה נשענת על קול אחד בלבד. שני אנשי כמורה העלו אותה על הכתב, בהפרש של עשרות שנים, בשני מסדרים שונים ובשני קצותיה של הארץ.
התיאור המוקדם שייך לוויליאם מניוברג, כומר-קנוניקן במנזר האוגוסטיני שבניוברג ביורקשייר, שהכניס את הסיפור לחיבורו היסטוריה ררום אנגליקארום סביב שנת 1189. הוא כתב באי-נחת, מודה שהמעשה מקשה גם על אמונתו שלו, ואומר שרק משקל העדויות המהימנות מנע ממנו להשמיטו. הוא מיקם את האירוע בימי המלך סטיבן, שמלך בין 1135 ל-1154, ולא נקב בשמו של אף אחד מן הילדים.
התיאור השני נכתב בשנות ה-1220 בידי ראלף מקוגסהול, אב מנזר ציסטרציאני במרחק כארבעים קילומטרים מוולפיט. ראלף עשה מה שוויליאם לא עשה: הוא נקב במקורו. את הסיפור קיבל, לדבריו, מביתו של האביר ריצ'רד דה קאלן איש וייקס, שאסף אליו את הילדים. אחוזתו של דה קאלן עמדה כעשרה קילומטרים צפונית לכפר, והוא היה אדם ממשי המופיע במסמכים משפטיים מן התקופה; הוא מת לפני 1188.
גם הרקע המקומי מתועד. וולפיט שכן בפינה של אנגליה שהייתה כל דבר חוץ ממנותקת: סאפוק של המאה השתים-עשרה הייתה ארץ סוחרת, ושוקיה שמעו שפות נכר הנישאות מעבר לים הצפוני כמעט בכל שבוע בשנה. במזרח אנגליה של אותה תקופה ישבו גם אורגים ומתיישבים פלמים. דבר מכל זה אינו מופיע בכרוניקות כהסבר. שתיהן רושמות פשוט שאיש בשדה לא ידע לזהות את מה שאמרו הילדים, ושאיש גם אחר כך לא ידע לשייך את בגדיהם.
על מה שאירע לאחר מכן מסכימות שתי הכרוניקות בקווים כלליים. הילדים הובאו לאחוזת דה קאלן, שם סירבו לכל מאכל שהוגש להם והחלו כמשים לנגד העיניים. אז הביא מישהו פולים טריים, עודם על גבעוליהם. ראלף מוסר פרט מוזר ומדויק: הילדים חטפו את הגבעולים ובקעו אותם לאורכם, מחפשים את הפולים בתוך הצמח עצמו. משלא מצאו שם דבר, בכו, עד שהראו להם כי המאכל טמון בתרמילים. על פולים חיו חודשים לפני שהסכימו לגעת במשהו אחר.
הילד היה החלש מבין השניים ונראה כצעיר יותר. הוא חלה, הוטבל, ומת זמן קצר אחרי הטבילה. הילדה שרדה. היא הסתגלה בהדרגה לתזונה רגילה, ותוך כך נמוג הירוק מעורה, חודש אחר חודש, עד שנראתה כמו כל ילדה אחרת בסאפוק. היא הוטבלה, למדה אנגלית, ונשארה שנים בבית דה קאלן, שם נזכרה, לא בחיבה יתרה, כמופקרת וחצופה למדי. ויליאם מוסיף שנישאה לימים לאיש מקינגס לין, כשישים קילומטרים משם, ושהייתה עדיין בחיים זמן לא רב לפני שכתב.
משרכשה אנגלית דיה כדי להישאל, שאלו אותה מאין באה, ותשובתה היא החלק בסיפור שמעולם לא הצליחו להסביר. היא באה, אמרה, מארץ שכינתה ארץ סנט מרטין. ראלף רושם שהכול שם היה ירוק, התושבים בכללם, ושתושביה היו נוצרים ובעלי כנסיות משלהם. הייתה זו ארץ של בין-ערביים נצחיים, אמרה, שבה השמש לעולם אינה מטפסת בשמיים אלא תלויה נמוך ועמומה, אם בכלל נראתה, מעבר לנהר רחב. היא ואחיה רעו את עדר אביהם כששמעו צלצול פעמונים אדיר, קול שוויליאם משווה לפעמוני המנזר בברי סנט אדמונדס. הם הלכו אחריו אל תוך חשכה, נדדו במערה ארוכה, ויצאו בקצה האחר, מסונוורים וחצי-עיוורים, אל תוך אורו המלא של אחר-צהריים אנגלי בעונת הקציר, ליד הבורות, שם מצאו אותם הקוצרים.
כאן נפסק התיעוד, וכדאי לדייק עד כמה מעט ממנו קיים. אף אחד מן הכרוניקאים אינו נוקב בשמות הילדים. אף אחד אינו מזכיר הורה, מוולפיט או מכפר סמוך, שבא לחפשם. אף אחד אינו מתאר את השפה הלא מוכרת מלבד האמירה שלא הייתה מוכרת, ואף אחד אינו מספר דבר על המשך חייה של הילדה מלבד הערתו הקצרה של ויליאם על קינגס לין. הפרטים האישיים החיים המסתובבים היום, ובהם השם אגנס וזהות האיש שנישאה לו, אינם מופיעים כלל במקורות מימי הביניים; כותבים מודרניים הוסיפו אותם. כל מה שנאמר על הילדים הירוקים בשמונה מאות השנים שחלפו נאמר על גבי שני הקטעים הקצרים האלה. גם אין אף אחד מן הטקסטים אומר כמה זמן היו הילדים ליד הבור בטרם הגיעו הקוצרים, מי הראשון שהזעיק, או היכן נקבר הילד.
הכפר עצמו לא שכח. בורות הזאבים נסתמו מזמן, אך ב-1977 אימץ וולפיט שלט המראה את שני הילדים יד ביד וירוקים שאין לטעות בהם, והוא עומד שם עד היום. הסיפור הזין רומן מאת הרברט ריד ואופרה מאת ניקולה לפאנו, והוא נותר אחד המעטים מאנגליה של המאה השתים-עשרה ששמו מוכר גם לקוראים שאינם היסטוריונים.
מסקנות ושאלות פתוחות
שום דבר בתיעוד אינו מכריע את העניין, וכל ניסיון רציני לפתור אותו היה ניסיון להסביר את שתי הכרוניקות ולא להוסיף עליהן.
הקריאה המודרנית המצוטטת ביותר שייכת לחוקר פול האריס, שטען ב-1998 שהילדים היו פלמים. אחרי שהנרי השני מחץ כוח שכירי חרב פלמים בקרב פורנהאם ב-1173, נותרו הקהילות הפלמיות במזרח אנגליה חשופות ושנואות. מקום ממשי, פורנהאם סנט מרטין, שוכן סמוך לוולפיט, ובו קורא האריס את ארץ סנט מרטין של הילדה; את הירוק הוא תולה בכלורוזיס, אנמיה תזונתית שכונתה בעבר פשוטו כמשמעו המחלה הירוקה, היכולה להעניק לעור גוון ירקרק וחולפת עם תזונה נאותה. כוחו של ההסבר בחסכנותו: הוא מיישב את הבגדים הזרים, השפה הלא מוכרת, ההתייתמות והצבע הדוהה בלי להיזקק לנס. חולשתו היא הכרונולוגיה, שכן ויליאם מתארך את האירוע לימי סטיבן, כשני עשורים לפני פורנהאם, והוא גם פוסח בשקט על החומר הפולקלורי שמחזיק את כל התיאור. בריאן הוטון, שתיעד את המקרה בקפידה, מכנה את גרסת האריס הקריאה המקובלת ביותר, ובכל זאת מודה שהיא אינה עומדת במבחן בבחינות רבות.
אחרים פנו לכיוונים אחרים. ההיסטוריון צ'רלס אומן חש שמאחורי הסיפור עומד מעשה של סימום וחטיפה, פשע אנושי ולא פלא; רעיון זה לוקח ברצינות את מצבם המבולבל של הילדים, אך נשען על לא כלום מן הכתוב בשתי הכרוניקות ואינו מסביר דבר מן הצבע. חוקר ימי הביניים ג'ון קלארק חזר אל הטקסטים כספקן, בלתי משוכנע שהילדים היו פלמים או שהמחלה הירוקה מסבירה את עורם, ומזהיר שהמקורות דלים ומאוחרים מכדי לשאת את המשקל שמעמיסים עליהם המפרשים המודרניים; זהירותו מפרקת בלי לבנות. החוקר ג'פרי ג'רום כהן קורא את הפרשה כספרות ולא כאירוע, אלגוריה של שוני תרבותי שדרכה יכול היה כרוניקאי מן ההתיישבות הנורמנית לכתוב ברמז על הוולשים הכבושים ועל עמיה הקדומים של בריטניה; זה מסביר מדוע שני אנשי כמורה מפוכחים שימרו את הסיפור, אך עוקף את השאלה אם בכלל קרה דבר. ותאוריה אחת סבורה שהתשובה אינה ארצית כלל: האסטרונום דאנקן לונן הציע שהילדים נעקרו בתאונה כלשהי מכוכב אחר, ששמשו העמומה תסביר את בית הדמדומים שלהם, ולונן הוא שספק את השמות, הילדה כאגנס, נשואה לפקיד מלכותי שהוא מזהה כריצ'רד באר. קריאה זו לפחות מתמודדת עם הפרטים שהמסודרות ממנה מנפנפות בהם, אך היא נשענת על דבר שאף היסטוריון לא יקבל, והשמות עצמם הם השערה בלבוש של גילוי.
מה שנותר בלא הסבר אינו דבר אחד אלא אשכול. מדוע פעמונים, ומדוע ילכו שני ילדים רועים אחר קול אל תוך האדמה עד שיצאו לאור היום בצדה האחר? מדוע אין שום כרוניקה מזכירה מישהו שחיפש אותם? מדוע פולים, יבול הקשור הן במסורת הקלאסית והן בזו של ימי הביניים אל המתים ואל השאול? האם הירקות הייתה רפואית, ממשית או סמלית, ואם הייתה רפואית, מדוע אין מקור המתאר אותה כמחלה? ויש ספק בנוגע למקורות עצמם: ראלף כתב זמן רב אחרי ויליאם ושאב מאותם זרמים עצמם, כך ששתי כרוניקות אינן מעידות בהכרח על שני עדים בלתי תלויים אלא על סיפור אחד, שכבר עוצב בהיאמרו, שהגיע לשני עטים שונים.
יש הסבורים שהאמת רבודה ולא יחידה: אירוע קטן וממשי בליבה, שני ילדים אבודים ומורעבים מרקע זר או פשוט רחוק, עטופים לאורך דורות באריג המוכן-מראש של הפולקלור עד שהרגיל והמופלא חדלו להיות ניתנים להפרדה. זו השערה, ומוצעת כלא יותר מזה. הדבר היחיד הוודאי הוא זה: שני אנשי כמורה היו ישרים דיים לרשום דבר שהם עצמם לא יכלו להאמין בו, ושמונה מאות שנות מחקר לא צמצמו כמעט דבר מזה לכלל עובדה.