ראש הממשלה שנכנס אל הים
חוף שביוט אינו באמת חוף ציבורי. הוא שוכן בצד האוקיינוס של פוינט נפיאן, בקצה חצי האי מורנינגטון שמדרום למלבורן, בתוך שטח ביטחוני פדרלי. מגיעים אליו בדרך עפר, שונית מקיפה אותו, והמים שמעליו הם אחד הקטעים המסוכנים ביותר בחופי ויקטוריה, במקום שבו נפגש הגלי של מיצר באס עם הזרם היוצא ממפרץ פורט פיליפ. יום ראשון, 17 בדצמבר 1967, היה שם יום חמים ובהיר, עם גלים גבוהים וזרמים גלויים לעין.
הרולד אדוארד הולט, ראש הממשלה השבעה עשר של אוסטרליה, הכיר את החוף הזה טוב כמעט מכל אדם אחר. הוא היה בן 59. הוא נכנס לפרלמנט הפדרלי בגיל 27 והפך לשר בגיל 31, כיהן שש עשרה שנה כשר האוצר וכסגנו של רוברט מנזיס, ולבסוף קיבל את התפקיד הבכיר בינואר 1966. באותה שנה גם ניצח בבחירות ברוב גדול. בנוסף, ובאופן חריג למנהיג לאומי, הוא היה צוללן חופשי רציני. מאז שהתוודע לדיג בצלצל ב-1954 שחה וצלל בכל עונות השנה, סלד ממכלי אוויר כמסורבלים, ונודע בכושר סיבולת יוצא דופן מתחת לפני המים. בני זמנו ציינו הבחנה שתהיה חשובה בהמשך: הוא היה חזק מאוד מתחת למים, והרבה פחות מעליהם.
באותו סוף שבוע ירד מקנברה. אשתו זארה נשארה כדי לסיים את ההכנות למסיבת חג המולד השנתית. בבוקר יום ראשון נסע הולט עם חברים לפורטסי כדי לצפות בשייט הבריטי הבודד אלק רוז נכנס דרך פתח מפרץ פורט פיליפ, אירוע ימי קטן שמשך קהל. אחר כך החליטה החבורה להמשיך לחוף שביוט.
ארבעה אנשים היו איתו: מרג'ורי גילספי, שכנה וידידה שעמו ניהל קשר, בתה ויינר, ושני ידידי משפחה, אלן סטיוארט ומרטין סימפסון. הם הגיעו בסביבות שתים עשרה ורבע. הים היה סוער. סטיוארט נכנס למים אך נשאר קרוב לחוף, ותיאר אחר כך תחתית זרם עזה אפילו במים הרדודים.
הולט נכנס והמשיך. הוא שחה מעבר לנקודה שבה עצרו האחרים, אל המים העמוקים שמעבר לשונית. מרג'ורי גילספי צפתה מהחול. מה שראתה, סיפרה לאחר מכן, היה המים פשוט לוקחים אותו: הוא נסחף, כלשונה, כמו עלה שנשאב החוצה, מהר וסופי כל כך שלא היה מאבק לראות ולא רגע לצעוק.
האזעקה יצאה תוך דקות. מה שבא אחריה הפך לאחד ממבצעי החיפוש הגדולים בתולדות אוסטרליה. יחידות חילוץ משטרתיות, כשלושה תריסרי צוללני חיל הים, כוחות צבא, מסוקי חיל אוויר, סירות ומאות מתנדבים אזרחיים נהרו לחצי האי. עד סוף היום הראשון היו מעורבים יותר מ-190 אנשים, ובהמשך עבר המספר את 340. צוללנים סרקו את השונית ואת הערוצים. מטוסים טסו לאורך החוף לשני הכיוונים. החיפוש הרשמי צומצם בהדרגה במהלך השבועיים שלאחר מכן והסתיים רשמית ב-5 בינואר 1968.
דבר לא נמצא מעולם. לא גופה, לא פיסת בגד, לא פריט ציוד. הולט נכנס למים בבגד ים בלבד, ולכן לא היו חליפת צלילה, מסכה או סנפירים שיישטפו אל החוף מאוחר יותר ויסמנו את המקום.
מנגנון השלטון פעל במהירות חריגה. ב-19 בדצמבר הושבע ג'ון מקיואן, מנהיג מפלגת המדינה וסגן ראש הממשלה, כראש ממשלה זמני, מפני שלמפלגה הליברלית לא היה סגן מנהיג בבית הנבחרים והיא נזקקה לזמן לבחור יורש. ב-22 בדצמבר נערך טקס אזכרה בקתדרלת סנט פול במלבורן, בהשתתפות אסופה יוצאת דופן של אישים: נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון, הנסיך צ'רלס כנציג המלכה, מזכ"ל האו"ם או תאנט, וראשי ממשלות ניו זילנד, סינגפור, תאילנד והפיליפינים, בין היתר. ב-9 בינואר 1968 בחרה המפלגה הליברלית בסנטור ג'ון גורטון כמנהיג, והוא הפך לראש הממשלה, הסנטור הראשון שעשה זאת.
ואז השתתק התיק באופן שהזין עשורים של השערות. לפי חוקי ויקטוריה דאז, לא נדרשה חקירת סיבת מוות כאשר לא אותרה גופה, ולא נערכה כזו. דוח משטרתי הוכן ב-1968 בידי המפקח החוקר לורנס ניואל, שקבע כי הולט טבע וכי הסיבה פשוטה: שחיין מנוסה אך בטוח בעצמו מדי נכנס למים מסוכנים ונלכד בים. הדוח שלל במפורש התאבדות, וציין שהתנהגותו ותוכניותיו של הולט בימים שקדמו לכך היו רגילות לחלוטין.
שתי עובדות מאותה שנה ישבו בשקט ברישומים. בספטמבר 1967 החל הולט טיפול בפגיעה בכתף שמקורה בימי הפוטבול של נעוריו, ורופאו יעץ לו להימנע ממאמץ יתר ולהפחית שחייה וטניס. וב-20 במאי 1967, שבעה חודשים לפני היעלמו, נקלע הולט למצוקה בעת צלילה בחוף שביוט עצמו ונזקק לעזרה. לפי הדיווחים אמר אחר כך שזו הפעם שבה היה הכי קרוב לטביעה בחייו.
השאלה המשפטית הפורמלית הוכרעה רק שלושים ושמונה שנים מאוחר יותר, וכמעט במקרה. שינוי בחוק בוויקטוריה ב-1985 איפשר לחוקר מקרי המוות לבחון מקרי טביעה משוערת שבהם לא אותרה גופה, וסקירה כוללת הקיפה בסופו של דבר יותר ממאה מקרים כאלה בין 1961 ל-1985. מקרהו של הולט היה ביניהם. ב-2005 ערך חוקר מקרי המוות של המדינה, גראם ג'ונסטון, חקירה וקבע כי הרולד הולט טבע בחוף שביוט, כי נטל סיכון מיותר בתנאים מסוכנים, וכי המוות היה תאונתי, בגין סיכון שנטל על עצמו. הממצא ציין כי גופתו ככל הנראה נסחפה אל הים הפתוח או נלקחה בידי כרישים, וכי אין בראיות דבר בעל משמעות המרמז על סיבה אחרת מלבד טביעה.
עד אז כבר הפכה אוסטרליה את ההיעלמות לחלק מנוף חייה. במרץ 1969 פתחה עיריית מלוורן בריכת שחייה ציבורית במלבורן וקראה לה מרכז השחייה לזכר הרולד הולט, על שם חבר הפרלמנט המקומי שטבע. הצי האמריקני קרא על שמו משחתת ליווי. חוף שביוט נותר סגור לשחיינים מזדמנים.
מסקנות ושאלות פתוחות
התיעוד עקבי באופן חריג. ארבעה עדים ראו אדם שוחה לתוך מים סוערים ונסחף, המשטרה קבעה טביעה ב-1968, וחוקר מקרי מוות אישר רשמית טביעה תאונתית ב-2005. ובכל זאת כמעט דבר במקרה הזה לא נותר מוסכם בתודעה הציבורית, והסיבה פשוטה: אומה איבדה את ראש ממשלתה ומעולם לא קיבלה גופה בחזרה.
החלופה המפורסמת ביותר היא תיאוריית הצוללת הסינית, שפרס באריכות העיתונאי הבריטי אנתוני גריי בספרו מ-1983 ראש הממשלה היה מרגל. גריי טען שהולט היה סוכן סיני רוב חייו ונאסף מחוף שביוט בצוללת והובא לסין. מבקרים מצאו בספר שגיאות עובדתיות רבות, וההתנגדות המעשית חמורה: המים מול פוינט נפיאן רדודים, זרועי שוניות וסוערים במיוחד, צוללות אינן יכולות לשהות שם, ואף כלי כזה לא היה יכול להתקרב, לעגון ולהסתלק בלי שיבחינו בו במיצר סואן. שום מקור סיני מעולם לא תמך בטענה. אלמנתו זארה דחתה אותה בהערה שבעלה לא אהב אפילו אוכל סיני, ונכדו לעג לתיאוריה שוב בפומבי ביום השנה החמישים ב-2017.
תיאוריה שנייה, שהועלתה לראשונה בכתבה בעיתון מלבורני ב-1968, גרסה כי ה-CIA חיסל את הולט משום שהתכוון להוציא את הכוחות האוסטרליים מווייטנאם. חולשתה היא שהמניע הנטען פועל בכיוון ההפוך. הולט היה מהתומכים הנלהבים ביותר של המאמץ המלחמתי האמריקני באזור, ואף התמודד בבחירות על בסיס הקרבה הזו.
אפשרות שלישית, התאבדות, הועלתה בידי כותבים שהצביעו על הלחץ הפוליטי של 1967 ועל מצב בריאותו. דוח המשטרה מ-1968 שקל אותה ודחה אותה במפורש. אחרים הציעו שהולט ביים את היעלמותו כדי להימלט מחיי הציבור. תיאוריה זו נאלצת להתמודד עם העובדה שהוא נעלם מול ארבעה אנשים, ואחת מהם היתה האישה שאליה כביכול היה אמור לברוח.
מה שהסבר הטביעה התאונתית אינו סוגר במלואו הוא ההיעדר עצמו. אחד מהחיפושים הגדולים ביותר שנערכו במדינה, בקטע חוף מוגדר, לאורך שלושה שבועות, לא העלה דבר. יש הטוענים שאין בכך כל תמיהה לנוכח הזרמים והכרישים. אחרים מתקשים לקבל זאת.
השאלות הפתוחות נוגעות אפוא בעיקר לשיקול דעת ולא לקנוניה. מדוע אדם שכמעט טבע באותו חוף עצמו שבעה חודשים קודם לכן, ושרופאו הורה לו לשחות פחות, נכנס למים לבדו באותו יום, כשהשחיין היחיד האחר נשאר ברדודים? מדוע לא נערכה חקירת סיבת מוות במשך שלושים ושמונה שנה, והותירה חלל שהשמועות מילאו? והאם ממצא רשמי כלשהו יכול אי פעם להשביע את רצונו של ציבור שמעולם לא היתה לו לוויה שאליה יוכל לבוא?