פרשת מסכות העופרת: שני גברים, ראש גבעה ופתק שאיש אינו מצליח לפענח
באחר הצהריים של ה-20 באוגוסט 1966 עלה נער אל מורו דו וינטם, הגבעה התלולה והסבוכה בשיחים המתנשאת מעל העיר הברזילאית ניטרוי, מעברו השני של המפרץ מול ריו דה ז'ניירו, כדי להעיף עפיפון. אי שם בין הצמחייה מצא שני גברים שרועים זה לצד זה, מוסתרים למחצה בעשב, בלי תנועה. הוא ירד וסיפר את שראה. השטח היה קשה כל כך למעבר, עד שהשוטרים והכבאים שניסו לטפס אל המקום לא הצליחו להגיע אליו באותו יום. רק למחרת עמד מישהו מעל הגופות.
המתים זוהו כמיגל ז'וזה ויאנה, בן שלושים וארבע, ומנואל פריירה דה קרוז, בן שלושים ושתיים, טכנאי אלקטרוניקה מקמפוס דוס גויטקזס, עיירה שכמה שעות נסיעה צפונה משם. שניהם היו לבושים חליפות מהודרות ומעילי גשם חדשים, אף שהיום היה יבש. על עיני כל אחד מהם, מונחת על הפנים, שכבה מסכה חתוכה בגסות מעופרת מלאה, מן הסוג של יריעת מתכת אפורה שטכנאי מעצב במספריים. לא היו פצעים ולא היו סימני מאבק. כסף עדיין היה בכיסיהם.
חילוץ הגופות עצמו היה מסובך. הגבעה תלולה, מכוסה שיחים צפופים, ולא היה שביל אל המקום שבו שכבו השניים, כך שהכבאים נאלצו לחתוך את דרכם למעלה. שתי הגופות היו זו לצד זו, והצמחייה סביבן לא הראתה שום הפרעה שתעיד על מאבק או על גרירה. הבגדים היו מסודרים. שום דבר בזירה לא הצביע על כך שמישהו נוסף היה שם איתם.
לצד הגופות מצאה המשטרה בקבוק מים ריק, חבילה ובה שתי מגבות רטובות, ופנקס ספירלה. באחד מדפי הפנקס היה כתוב ביד לוח זמנים. בפורטוגזית המקורית נכתב בו, בין השאר, "16:30 estar no local determinado. 18:30 ingerir capsulas, apos efeito proteger metais aguardar sinal mascara", כלומר: להיות במקום המוסכם בארבע וחצי, לבלוע כמוסות בשש וחצי, ואחרי ההשפעה להגן על המתכות ולהמתין לאות, מסכה. כמוסות לא נמצאו בזירה, וגם עטיפות או מכל שהכיל אותן לא נמצאו מעולם.
החוקרים שחזרו את ימיהם האחרונים של השניים. ב-17 באוגוסט יצאו מקמפוס דוס גויטקזס, לאחר שאמרו למשפחותיהם שהם נוסעים לקנות חומרים לעבודתם, אולי חלקי אלקטרוניקה, אולי מכונית. הם עלו על אוטובוס לניטרוי והגיעו בשעות אחר הצהריים המוקדמות. בחנות קנו את מעילי הגשם. בבר קנו בקבוק מים אחד. המלצרית ששירתה אותם זכרה את הביקור לאחר מכן, וזכרה פרט אחד במיוחד: מיגל נראה עצבני והביט שוב ושוב בשעונו. אחר כך יצאו השניים מן הבר לכיוון הגבעה. זו הפעם האחרונה שידוע כי מישהו ראה אותם בחיים.
שני הגברים היו מוכרים בעיירתם כטכנאי אלקטרוניקה מוכשרים שתיקנו מקלטי רדיו וטלוויזיה. הם עבדו יחד, נחשבו מיושבים ואמינים, ולאף אחד מהם לא היה עבר רפואי מתועד. הם אמרו למשפחותיהם שהם נוסעים לבצע קנייה, והחקירה תיעדה שנשאו כסף למטרה זו, אף שהסכומים המופיעים בגרסאות שונות אינם זהים ומעולם לא נקבעו בבירור. מה שכן מתועד הוא שמזומן נותר בבגדיהם כשנמצאו, ושדבר לא נראה כאילו נלקח.
כשחיפשו החוקרים בחדריהם בקמפוס דוס גויטקזס, דיווחו שמצאו ספרים על ספיריטואליזם, ולפי עדות אחת לפחות סומנו בהם הקטעים הנוגעים לעופרת ולמסכות עופרת. חברים וחוקרים מאוחרים יותר תיארו את השניים כמשתייכים לחוג מקומי קטן של טכנאים שמיזגו את מקצועם עם אמונה שמכשירי רדיו ומכשור ביתי עשויים להגיע אל דבר מה שמעבר לעולם הרגיל, בין אם רוחות המתים ובין אם תבונה שאינה מן העולם הזה. בקריאה לאור אמונות אלה, המסכות מתיישבות עם מיגון עיניים מאולתר מפני אור שהשניים ציפו שיהיה מסנוור.
עדות אחת נכנסה אל התיק בשלב מוקדם ונשארה בו מאז. תושבת ניטרוי בשם גרסינדה ברבוזה קוטיניו דה סוזה אמרה לחוקרים ולעיתונות שבערב ה-17 באוגוסט היא וילדיה ראו עצם אליפטי מרחף מעל מורו דו וינטם, זוהר ופולט קרני אור לפני שהתרחק. דבריה תועדו במהלך החקירה. שום עד עצמאי לא הצטרף כדי לאשש אותם, והם שנויים במחלוקת מאז.
הראיה הרפואית, שיכולה הייתה להכריע את הפרשה, אבדה. הנתיחות התעכבו. הגופות שכבו על הגבעה ימים בחום בטרם חולצו, ומכון הרפואה המשפטית היה עמוס לעייפה, כך שכשהגיע תור הבדיקות הטוקסיקולוגיות היו האיברים הפנימיים מפורקים מכדי להניב תוצאות מהימנות. אם בלעו השניים רעל, או חומר מעורר, או חומר הזיה, או לא כלום, כבר אי אפשר היה לקבוע. שום שריד של כמוסה לא נמצא בגופות. בתיק נרשמו העדר פצעים, העדר שברים, העדר עדות לאלימות והעדר מסקנה כימית. סיבת המוות הרשמית לא נקבעה מעולם.
לוח הזמנים שהרכיבה החקירה ממקם את השניים על הגבעה בערב ה-17 באוגוסט, שלושה ימים לפני שהנער מצא אותם. פרק הזמן הזה, שעבר בשטח הפתוח בחום של אוגוסט הברזילאי, הוא שהשמיד את הראיה הטוקסיקולוגית. חקירת המשטרה נמשכה חודשים ותשאלה קרובים, עמיתים ואנשי החוג של השניים. היא לא הפיקה חשוד, לא מניע מבוסס ולא סיבת מוות, והתיק נגנז בסופו של דבר כשמקרי המוות רשומים כבלתי מוסברים. הוא לא נפתח מחדש מעולם על בסיס ראיה פיזית חדשה.
שישים שנה אחרי, הרישום המתועד הוא בדיוק מה שהיה ב-1966: שני טכנאים מתים, שתי מסכות עופרת, דף פנקס אחד, אור אחד שנוי במחלוקת בשמיים, ומערך נתיחות שהגיע מאוחר מכדי לומר דבר. מורו דו וינטם עדיין מתנשא, ירוק ורגיל, מעל ניטרוי. משפחותיהם של מיגל ז'וזה ויאנה ומנואל פריירה דה קרוז קברו שני גברים שסיבת מותם לא נכתבה מעולם על שום תעודה.
מסקנות ושאלות פתוחות
כל מה שיבוא מכאן הוא פרשנות, וכדאי לומר מדוע. ההליך היחיד שיכול היה להכריע בין ההסברים המתחרים, הטוקסיקולוגיה, לא החזיר דבר, משום שהאיברים התפרקו בטרם הגיעו למעבדה. בלעדיה אין דרך לקבוע אם אחד מן השניים בלע דבר כלשהו. לפיכך כל תיאוריה שלהלן נשענת על אותו אוסף קטן של פריטים: שתי מסכות, דף פנקס אחד, תצפית אחת שנויה במחלוקת, ושתי גופות בלי סימן.
תיאוריה אחת, שהעלו כבר בשבועות הראשונים אופולוגים ברזילאים וכותבים מקורבים לחוג הספיריטואליסטי של השניים, טוענת שהשניים טיפסו על הגבעה לפגישה עם דבר מה שציפו שיגיע מן השמיים, שמסכות העופרת היו מיגון מפני אורו, ושהכמוסות נועדו להכין אותם למפגש. כוחה בכך שהיא מסבירה את הפריטים: המסכות, הפתק המתוזמן, ההמתנה המכוונת, המעילים שנקנו ליום יבש. חולשתה בכך שהיא נשענת כמעט כולה על דברי עדה יחידה שתצפיתה הייתה שנויה במחלוקת עוד באותה תקופה, ועל היקש בדבר אמונתם של שני מתים שאיש אינו יכול לבחון עוד.
מול זה טענו חוקרי המשטרה וספקנים מאוחרים יותר להסבר ארצי לחלוטין, שבו למקרי המוות היה קשר לכסף ולא לאורות. לפי קריאה זו הורעלו השניים בידי מישהו שבטחו בו, הכמוסות היו סיפור שהשתכנעו לקבל, וראש הגבעה המבודד נבחר משום שאיש לא יפריע שם. חוזקו של ההסבר בכך שאינו נזקק לשום דבר יוצא דופן, ובכך שהוא מסביר את החשאיות, את השקר שסופר למשפחות ואת המבטים העצבניים בשעון. חולשתו בכך שלא הוצגו מעולם חשוד, מניע או רעל, ובכך שהמזומן בכיסיהם לא נלקח, דבר שקשה ליישב עם רצח על רקע כספי.
תיאוריה שלישית, שטוענים לה מי שקוראים את הפנקס כפשוטו, אומרת שהשניים עשו זאת לעצמם: שהכמוסות היו אמיתיות ושהם נטלו אותן בעצמם, כחלק מניסוי או מטקס מתוצרתם שגרם למותם. היא אינה נזקקת לא לכלי טיס ולא לרוצח, אלא רק לשני גברים כנים ולחומר חזק ממה שהבינו. חולשתה היא אותה ראיה חסרה: שום דבר אינו מראה שכמוסה נבלעה אי-פעם, שום מכל לא נמצא, והרוגע המסודר של הזירה, שתי גופות מונחות בלי סימני מצוקה, מתיישב בקושי עם הרעלה שהשתבשה.
יש הטוענים שהכשל האמיתי בפרשה היה מנהלי ולא מסתורי, ושתוצאת מעבדה שהייתה מתקבלת שבוע קודם לכן הייתה מצמצמת את פרשת מסכות העופרת לטרגדיה שיש לה שם כימי. זו עמדה סבירה, והיא גם בלתי ניתנת להוכחה. בכל מקרה היא אינה מסבירה את המסכות, שגם שום דוח טוקסיקולוגי לא היה נותן להן הסבר.
את מה שנותר בלא הסבר אפשר לומר בפשטות. לאיזה אות המתינו שני גברים בריאים ומועסקים על אותו מדרון, ומי אמר להם שהוא יבוא? מדוע עופרת, ומדוע חתוכה כך שתכסה רק את העיניים? מה היו הכמוסות, ואם נטלו אותן, לאן נעלם המכל שלהן? כיצד פתק הכתוב בשפה השטוחה של יומן פגישות מסתיים במילה החשופה "מסכה"? וכיצד שוכבים שני גברים בהישג יד זה מזה ומתים בלי פצע, בלי סימן ובלי מאבק, באופן שאף נתיחה לא הצליחה לתאר? שישים שנה אחרי, לאף אחת מן השאלות האלה אין תשובה, והאמצעי הפיזי לענות עליהן אבד בימים שלאחר מציאת הגופות.