האיש שהמציא את הקולנוע — ונעלם מרכבת נוסעת
בערב ה-16 בספטמבר 1890, על רציף הרכבת בדיז'ון, לחץ צרפתי גבוה ומזוקן את ידו של אחיו, עלה על מדרגת רכבת האקספרס לפריז ולא נראה שוב. לואי לה פרינס היה בן ארבעים ותשע, והוא היה בדרכו אל ההדגמה הפומבית שאמורה הייתה, כך האמין, להבטיח את מקומו בהיסטוריה. כשהגיעה הרכבת לפריז הוא לא היה עליה. גופתו לא נמצאה בה. המזוודות שנשא עמו לא נמצאו בה. אף נוסע לא יכול היה לומר אחר כך בביטחון שראה אותו יושב במקומו. האיש שצילם את התמונות הנעות הראשונות בהיסטוריה עלה על רכבת לעיני עד, ולאורך המסילה שבין עיר לעיר לא הותיר שום עקבה.
לה פרינס נולד במץ ב-1841, בנו של קצין צבא. אחד מידידי אביו היה לואי דאגר, מחלוצי הצילום, ולפי מסורת המשפחה היה זה דאגר שהעניק לנער את שיעוריו הראשונים בכימיה של קיבוע דמות באור. הוא למד ציור בפריז וכימיה בלייפציג, שילוב שיועיל לו מאוד בהמשך. בשנות השישים של המאה התשע-עשרה עבר לאנגליה, וב-1869 נשא לאישה את שרה אליזבת ויטלי, שמשפחתה החזיקה בית יציקה לפליז בלידס. הוא הצטרף לחברת המשפחה וקנה לעצמו שם בעבודה עדינה משלו: דיוקנאות שנוצרו במיזוג תצלומים על מתכת ועל חרסינה.
התמונה הדוממת לא הספיקה לו. לאורך שנות השמונים רדף לה פרינס אחר שאיפה אחת: לגרום לתצלום לנוע, לתעד את הזמן על רצועת חומר רגיש לאור ואז להריץ אותו מחדש. הוא עבד בסדנה ברחוב וודהאוס ליין 160 בלידס, מאחורי וילונות מוגפים, בעזרת מספר מצומצם של עוזרים מושבעים שחרטו עבורו את החלקים ושמרו על סודו. העבודה בלעה שנים וכסף שלא תמיד היה בידו. עד 1890 היה אדם הנושא בעת ובעונה אחת הישג בעל חשיבות עצומה ואת החובות והמתח שעשור של המצאה חשאית גבה ממנו.
עוד באותה שנה, 1888, רשם פטנטים בכמה מדינות על מכונה שיכולה גם לצלם תמונות נעות וגם להקרין אותן. הפטנט הבריטי, מספר 423, תיאר מכשיר שאפשר לבנות בעדשה אחת או בשש-עשרה עדשות. הגרסה מרובת העדשות הייתה הקלה יותר לתיאור על הנייר; המכשיר החד-עדשתי היה זה שנבנה בפועל וזה שנעשה בו שימוש.
ב-14 באוקטובר 1888, בגינת אוקווד גריינג', בית הוריה של אשתו בפרוור ראונדהיי שבלידס, המצלמה עבדה. בסובבו את הידית של המכונה החד-עדשתית מתוצרתו תיעד לה פרינס את בנו אדולף, את חמותו שרה ויטלי ובן משפחה נוסף מהלכים ומסתובבים על הדשא. הרצף נמשך כשתי שניות בלבד. סצנת הגן בראונדהיי שרדה כסרט התמונות הנעות העתיק ביותר בעולם. ימים אחדים לאחר מכן הפנה את אותה מכונה אל התנועה על גשר לידס ולכד כרכרות, עגלות והולכי רגל בעיצומה של תנועה, וצילם את אדולף מנגן באקורדיון על מדרגות ביתו של ג'וזף ויטלי. המצלמה פעלה בקצב של קומץ תמונות בשנייה, על רצועות נייר רגיש לאור ואחר כך על סרט של איסטמן. היא הייתה איטית וגסה, והיא תיעדה חיים בתנועה.
התאריכים חשובים, והם הסיבה שהתיק עדיין נדון. תומאס אדיסון הציג את הקינטוסקופ בפומבי רק ב-1891, וההקרנה המסחרית הראשונה המהוללת של אוגוסט ולואי לומייר נערכה בפריז ב-1895. לפי כל מסמך ששרד, הצרפתי השקט שעבד ביורקשייר צילם תמונות נעות לפני שניהם.
בסתיו 1890 היה לה פרינס מוכן להציג את תביעתו בפומבי. הדגמה אורגנה בניו יורק, באחוזת מוריס-ג'ומל שבמנהטן, ואשתו ליזי הכשירה שם את הקרקע יחד עם ילדיהם. לפני ההפלגה מעבר לאוקיינוס נסע לצרפת בענייני משפחה, ובהם עניינים הקשורים בעיזבון אמו המנוחה. את ימיו המתועדים האחרונים העביר אצל אחיו אלבר בדיז'ון. ב-16 בספטמבר הלכו שני האחים יחד לתחנה. לה פרינס עלה על האקספרס לפריז, לפי הדיווחים רכבת מאוחרת מזו שתכנן במקור. אלבר ראה אותו יוצא. החברים שהמתינו לו בפריז לא מצאו ממנו סימן כשהגיעה הרכבת.
החיפוש שבא לאחר מכן היה מן היסודיים ביותר של אותה תקופה. המשטרה הצרפתית נטלה את התיק, הסקוטלנד יארד היה מעורב משום שלה פרינס גר ועבד באנגליה, והמשפחה שכרה חוקרים פרטיים משלה. בלשים תחקרו את עובדי הרכבת ואת הנוסעים, שחזרו את המסלול שבין דיז'ון לפריז, בדקו בתי מלון ותחנות, וגררו נהרות לאורך הקו. דבר לא נמצא מעולם. לא גופה, לא מעיל, לא ארגז, לא תיק נסיעות, לא כרטיס, ולא עד שאפשר לסמוך על דבריו. לפי החוק הצרפתי לא יכלה המשפחה להכריז עליו מת עד 1897, שבע שנים שבהן לא יכלה לקבור אותו ולא לפעול בשמו בחופשיות.
שבע השנים האלה היו מכריעות לתולדות הקולנוע. הקינטוסקופ של אדיסון הגיע אל הציבור, תוכנית האחים לומייר כבשה את אירופה, ושמו של האיש מלידס נדחק אל שולי סיפור שאותו, ככל הנראה, הוא עצמו פתח. בעיר שאימצה אותו לא נשכח כליל: ב-12 בדצמבר 1930 חשף ראש עיריית לידס לוח זיכרון מברונזה ברחוב וודהאוס ליין 160, במקום שבו עמדה הסדנה שבה נבנתה המצלמה. מחוץ ליורקשייר, לעומת זאת, דעך שמו כמעט לחלוטין מן הגרסה הציבורית של סיפור הולדת הקולנוע.
משפחתו הוסיפה להיאבק על התיעוד. ב-1898 העיד בנו אדולף לטובת אביו במשפט הפטנטים האמריקאי הגדול הידוע כאקוויטי 6928, שבו קראה חברת אמריקן מיוטוסקופ תיגר על טענת אדיסון שהוא ממציא התמונות הנעות. בית המשפט פסק תחילה לטובת אדיסון, והפסיקה בוטלה רק לאחר מכן. שלוש שנים לאחר אותה עדות, ב-1901, נמצא אדולף לה פרינס מת מיריה בעת ציד ברווזים בפייר איילנד שליד ניו יורק. הוא היה בן עשרים ושמונה. המוות נרשם רשמית כהתאבדות, קביעה שמשפחתו מעולם לא קיבלה.
מסקנות ושאלות פתוחות
דבר בהיעלמות הזאת לא הוכרע מעולם, וכל אחת מן התיאוריות הממלאות את החלל חזקה בנקודה אחת וחלשה באחרת.
ההסבר החוזר ביותר הוא התאבדות. לפי גרסה זו לה פרינס, כורע תחת חובות וחרד מכישלון פומבי של המצאתו, ירד מן הרכבת וטבע. התיאוריה זכתה לחיזוק פתאומי ב-2003, כשחוקר שעבד בארכיוני משטרת פריז מצא תצלום של טבוע שנמשה מן הסיין ב-1890 ודמה לו. אך דמיון אינו זיהוי, ולימים נטען שהגופה בתצלום נמוכה מדי. ההשגה הכבדה יותר נוגעת לנסיבות: אדם שזימן את אשתו וילדיו מעבר לאוקיינוס והזמין אולם לחשיפת מפעל חייו הוא מועמד בלתי סביר לייאוש.
תיאוריה שנייה גורסת שהוא נרצח על רקע עיזבון אמו, והיא מצביעה על אלבר, האדם האחרון שידוע כי ראה אותו. כל תמיכתה היא ההזדמנות והחשד העתיק הנופל על מי שנראה אחרון בחברת הנעדר. לא היו ראיות, לא הודאה ולא גופה, ואלבר לא נחקר מעולם חקירה רשמית, וזו כשלעצמה אחת התמיהות הגדולות בתיק. היסטוריון הקולנוע ז'אן מיטרי שאל לימים מדוע האח, אם סבר שלואי אובדני, לא עשה דבר כדי לעצור אותו, אף שאין דרך לקבוע היום שאלבר סבר כך בכלל.
יש הטוענים שההיעלמות הייתה מבוימת, ושלה פרינס, חדל פירעון או מסובך בעניין שרצה להימלט ממנו, פשוט הסתלק כדי לחיות בשם אחר. הסבר זה מיישב יפה את היעדר הגופה ומתמוטט על שאלת המניע: הוא היה ימים ספורים מהצדקתו, ולפי כל עדות ששרדה היה מסור למשפחתו.
התיאוריה שאלמנתו דבקה בה עד יומה האחרון היא שהוא הורחק מן הדרך בידי יריבים במלחמות הפטנטים על התמונות הנעות, והיא הפנתה את חשדה אל מחנהו של אדיסון. זו הקריאה הדרמטית ביותר והנתמכת פחות מכולן. אין אף מסמך אחד הקושר את אדיסון או מי מאנשיו לגורלו של לה פרינס. היא נשענת כולה על התזמון, שאכן סילק יריב מן הזירה בדיוק ברגע שבו היה הדבר חשוב, ועל התנגשות המשפחה עם אדיסון בבית משפט אמריקאי לימים. יריבות באולם משפט אינה מניע לרצח.
הקריאה הפחות דרמטית היא שקרה משהו רגיל. מחלה פתאומית, נפילה, תאונה בעצירה, או החלטה לא מתועדת לרדת מן הרכבת, כל אחת מאלה יכולה הייתה לחמוק מבין סדקי התיעוד הרופף של רכבת במאה התשע-עשרה. מה שמתנגד לקריאה הזאת הוא השתיקה סביב חפציו. מעיל, ארגז, כרטיס או זיכרונו של נוסע אחד היו אמורים לצוף אי-שם ביותר משלושה עשורים ומאה, ודבר מכל אלה לא צף.
השאלות הפתוחות הן אותן שאלות שהבלשים של 1890 לא הצליחו לענות עליהן. כיצד אדם לבוש היטב ועמוס מזוודות יורד מרכבת אקספרס נוסעת בלי שנוסע אחד יבחין בו? אם ירד, היכן ומדוע? אם נשאר, מה עלה בו ובמטענו בין דיז'ון לפריז? מדוע האדם האחרון שראה אותו לא נחקר מעולם באורח רשמי? והאם מות בנו אדולף אחת-עשרה שנים לאחר מכן היה צירוף המקרים שהתיעוד קובע שהיה? העמדה הכנה היא שהראיות אינן תומכות בשום פסק דין, ומי שמציע פסק דין ודאי מציע סיפור.