אל השמש השוקעת: המשלחת שנבלעה בלב אוסטרליה
ב-3 באפריל 1848, בחווה מרוחקת בשם קוגון בקצה המערבי של מורדות דארלינג, באזור שהוא היום קווינסלנד, אספה חבורה של שבעה אנשים את בהמותיה ויצאה מערבה. איתם הלכו שבעה סוסים, עשרים פרדות וחמישים שוורים. הם נשאו בשר מיובש וקמח לחודשים רבים, וציפו שהמסע יימשך שנתיים או שלוש. מנהיגם כבר חצה יבשת פעם אחת והיה מפורסם בכל המושבות האוסטרליות. מאותו בוקר ואילך לא ראה אותם אף אירופי שוב, ובמאה שבעים ושמונה השנים שחלפו מאז לא נמצא שריד מאומת של איש מהם, של בהמה או של פריט ציוד.
המנהיג היה לודוויג לייכהרדט, יליד 1813 מהכפר הפרוסי טרבאץ'. הוא למד פילוסופיה, שפות ומדעי הטבע בברלין ובגטינגן בלי להשלים תואר, ואחר כך בילה שנים באנגליה, בצרפת ובאיטליה, ובנה את עצמו לחוקר טבע שדה מעשי דרך מוזיאונים, אוספים פרטיים ומסעות רגליים ארוכים. בפברואר 1842 הגיע לסידני עם מכתבי המלצה, כמעט בלי כסף, ועם תוכנית לעשות לעצמו שם על ידי מיפוי צמחייתה של יבשת שהפנים שלה עדיין היה ריק במפות שלה עצמה. הוא אסף דגימות בעמק האנטר ולאורך חופי קווינסלנד, התפרנס מהכנסת האורחים של בעלי החוות, ועד 1844 שכנע חוג של סוחרים ובעלי אדמות מסידני לממן מסע יבשתי שהממשל הקולוניאלי סירב לשלם עליו.
המשלחת הראשונה הזאת עשתה אותו מפורסם. לייכהרדט יצא מתחנת ג'ימבור במורדות דארלינג ב-1 באוקטובר 1844 עם עשרה אנשים, ופניו אל פורט אסינגטון, מוצב צבאי בריטי קטן בחוף הצפוני הרחוק. המסע נמשך כמעט חמישה עשר חודשים. הוא חצה וקרא בשמות שורה של נהרות גדולים, ביניהם הדוסון, המקנזי, האייזקס, הברדקין, הלינד, המיטשל והרופר, והביא איתו את התיאור הקוהרנטי הראשון של פנים היבשת המזרחי ושל הצפון הטרופי. זו לא הייתה הצלחה נטולת דם. בלילה של 28 ביוני 1845, ליד נהר המיטשל, הותקף המחנה: חוקר הטבע ג'ון גילברט נהרג מחנית, ושני אנשים נוספים, ג'ון רופר וג'יימס קלוורט, נפצעו קשה. הניצולים הגיעו לפורט אסינגטון ב-17 בדצמבר 1845, כשבסידני כבר מזמן ויתרו עליהם. הם שבו בדרך הים במרס 1846 אל חגיגות ציבוריות, אל קופה שנאספה בתרומות, ואל מדליות מהחברות הגאוגרפיות של לונדון ופריז.
ההצלחה לא עברה הלאה. בדצמבר 1846 יצא לייכהרדט שוב ממורדות דארלינג, הפעם כדי לעשות את מה שאיש לא עשה: לחצות את היבשת ממזרח למערב ולהגיע ליישוב נהר סוואן, ליד פרת' של ימינו. גשם בלתי פוסק הפך את השטח לביצה. קדחת עברה בחבורה. הבהמות רעבו, הקמח התקלקל, ואחרי חודשים של מאבק חזרה המשלחת על עקבותיה באמצע 1847, אחרי שכיסתה רק חלק קטן מהמסלול המתוכנן. כמה מחבריה מתחו אחר כך ביקורת על ההנהגה של לייכהרדט, על הניווט שלו ועל הטיפול שלו באספקה. הוא ענה בכך שהתחיל מיד להתכונן לניסיון נוסף.
חבורת 1848 הייתה קטנה יותר, ולדעתו קשוחה יותר. מלבד לייכהרדט עצמו היו בה ארבעה אירופים: אדולף קלאסן, גרמני; ארתור הנטיג; דונלד סטיוארט; ותומס הנדס, אסיר משוחרר על תנאי שהצטרף בתחנת ססיל פליינס. שני מדריכים אבוריג'ינים מפורט סטיבנס, ווֹמאי ובילי בומבט, השלימו את החבורה לשבעה. חמישים השוורים לא היו רק אמצעי הובלה אלא מחסן מזון מהלך, שנועד להישחט אחד אחד לאורך השנים שהחצייה תדרוש. התוכנית הייתה לפנות צפונה-מערבה ממורדות דארלינג, לתפוס בערך את קו המסלול הקודם שלו, ואז לסטות דרומה-מערבה דרך פנים היבשת אל נהר סוואן.
המגע האחרון היה בחוות קוגון של אלן מקפרסון, שלוחה של תחנת מאונט אבנדנס ממערב לרומה של היום. משם שלח לייכהרדט מכתבים בחזרה. כפי שהסיפור מסופר מאז, כששאלו אותו לאן פניו מועדות הוא ענה בפשטות שהוא הולך אל השמש השוקעת. אחר כך יצאה החבורה מגבול היישוב, והתיעוד נפסק.
במשך כמה שנים איש לא נבהל ברצינות. כבר פעם אחת ויתרו על לייכהרדט וכבר פעם אחת הוא יצא מהצפון בחיים. עד 1852 השתיקה הפכה בלתי נסבלת, וממשלת ניו סאות' ויילס שלחה את הובנדן הילי, שהיה חבר בניסיון הכושל של 1847, לחפש אותו. הילי מצא מחנות נטושים בפנים היבשת שלדעתו היו של לייכהרדט, אך הראיות היו דו-משמעיות ושנויות במחלוקת כמעט מרגע שדיווח עליהן. ב-1858 הטילה הממשלה את המשימה על אוגוסטוס צ'ארלס גרגורי, החוקר האוסטרלי המוכשר ביותר בדורו, שכבר הוביל את משלחת החקר של צפון אוסטרליה ב-1855 וב-1856. גרגורי יצא מסידני ב-12 בינואר 1858, הגיע לנהר הברקו באפריל, ומצא שם עץ מסומן באות L ולידו גדמים של עצים אחרים שנכרתו בגרזן. יותר מזה הוא לא הצליח. בשנות השישים דיווח דנקן מקינטייר על עצים מסומנים ועל שני סוסים זקנים על נהר הפלינדרס, וזה הצית גל של רגש ציבורי: כסף נאסף בתרומות למשלחת החיפוש של הגבירות, שמקינטייר הוביל ושלא השיגה דבר לפני שמת מקדחת ב-1866. הוצעו פרסים, יצאו חבורות פרטיות, וחיפושים מסוגים שונים נמשכו אל תוך המאה העשרים והעשרים ואחת. כל אחד מהם חזר או בלא כלום או עם חפצים שאי אפשר היה לקשור ללייכהרדט בשם.
יש יוצא דופן אחד. בסביבות שנת 1900, באזור נחל סטרט שבין מדבר טנאמי למדבר החולות הגדול, סמוך לגבול בין מערב אוסטרליה לטריטוריה הצפונית, מצא רועה בקר אבוריג'יני בשם ג'קי, שעבד עם הרועה והמחפש צ'ארלס הרדינג, כלי ירייה שרוף למחצה תקוע בעץ באובב. אל הקת הייתה מחוברת לוחית פליז קטנה שעליה חרוט: לודוויג לייכהרדט 1848. הרדינג הבין שהלוחית חשובה, זרק את הרובה ההרוס ושמר את הלוחית. בסביבות 1917, בעיירה לורה שבדרום אוסטרליה, נתן אותה לנער בשם רג' בריסטו-סמית' שהתיידד איתו. הלוחית נשארה בידיים פרטיות במשך רוב המאה העשרים, מוכרת לחוקרים אך לא נבדקה מעולם.
ב-2006 רכש אותה המוזיאון הלאומי של אוסטרליה והעביר אותה בדיקת אותנטיות פורמלית בהובלת המשמר דיוויד הלאם. הניתוח מצא הרכב פליז התואם ייצור מהמאה התשע עשרה, שאריות התואמות אבק שריפה, וסימנים פיזיים של נזק אש. יחד עם שרשרת הבעלות המתועדת מהרדינג לבריסטו-סמית', הסיק המוזיאון שגם הלוחית וגם התיאור של מקום מציאתה אמיתיים. זהו השריד היחיד ממשלחת 1848 שמקורו מאומת.
מה שהלוחית מוכיחה הוא גאוגרפי, לא אנושי. נחל סטרט נמצא בערך שני שלישים מהדרך אל מעבר ליבשת ממורדות דארלינג. אם הרובה נמצא במקום שבו התיעוד אומר שנמצא, אז לייכהרדט ואנשיו חדרו עמוק לתוך אוסטרליה הרבה יותר ממה שכל מחפש מהמאה התשע עשרה יכול היה להוכיח. הלוחית אינה אומרת דבר על מתי הגיעו לשם, אם כל השבעה היו עדיין בחיים, לאיזה כיוון נסעו, או איך נגמר הסיפור. אין קבר, אין גופה, אין יומן, אין מחנה מסומן שאפשר לתארך, ואין ציוד מלבד רובה שרוף שמישהו זרק.
מסקנות ושאלות פתוחות
השחזור המקובל ביותר הוא גם הקודר ביותר. ההיסטוריון דארל לואיס, שהקדיש שנים לאיסוף ולשקילה של הראיות ששרדו, טוען שהחבורה המשיכה מעבר לנחל סטרט ומתה מצמא ומרעב במדבר שמעברו. השחזור מתאים ללוחית, לעונה ולשטח. חולשתו היא השתיקה של הקרקע. שבעה אנשים עם שבעים בהמות גדולות משאירים מאחוריהם ברזל, עצם, זכוכית ועור, והפנים הצחיח משמר דברים כאלה לזמן ארוך מאוד. שום דבר כזה לא נמצא וזוהה מעולם.
הסבר שני, שנטען כבר משנות החמישים של המאה התשע עשרה, הוא שהחבורה נהרגה בעימות עם קבוצות אבוריג'יניות שבארצן עברה. הסיכון היה אמיתי ומתועד: גילברט מת כך ב-1845. החולשה כאן היא ראייתית ולא הגיונית. מעולם לא הוצגה עדות בעל פה מאומתת או ראיה פיזית לגבי חבורת 1848, ובתקופה הקולוניאלית נטענה התאוריה לעיתים קרובות בלי שום ראיה, מה שגרם לחוקרים מאוחרים יותר לנהוג בה בזהירות.
יש הטוענים שהאסון קרה הרבה קודם במסע, בשטחי הערוצים המוצפים של נהרות הפנים, שבהם חבורה יכולה לטבוע או להתפזר בלילה אחד. זה יסביר את היעדרם המוחלט של שרידים במערב. חולשתו היא הלוחית: אם הממצא בנחל סטרט אמיתי, המשלחת עברה עוד כאלפיים קילומטר מעבר לנהרות שבהם מציבה תאוריה זו את סופה.
תאוריה אחת גורסת שהחבורה התפרקה מבפנים. הגרסה העיקשת ביותר שלה מגיעה מאנדרו יום, אסיר שטען בשנות השבעים של המאה התשע עשרה שפגש ניצול לבן בשם קלאסן החי עם אבוריג'ינים בפנים היבשת. יום גייס תמיכה על בסיס הסיפור הזה ומת במדבר ב-1874 בניסיון להגיע אל האיש שוב. החולשה היא יום עצמו: היה לו עבר מתועד של הונאה, ואף חלק מסיפורו לא אושר בידי איש אחר.
לבסוף, יש חוקרים שטענו שהלוחית אינה מה שהיא נראית, אלא זיוף מאוחר או חפץ אמיתי שנישא רחוק מהמקום שבו אבד. הבדיקות של 2006 שוקלות כבדות נגד זיוף גמור, שכן המתכת, שאריות אבק השריפה ונזק האש מתאימים כולם לכלי ירייה מ-1848. מה ששום מעבדה אינה יכולה לבדוק הוא המיקום. עץ הבאובב נשען על שרשרת זיכרון בת מאה שנה, ולמרות ניסיונות חוזרים העץ עצמו מעולם לא אותר מחדש.
השאלות הפתוחות הן אפוא קונקרטיות ולא מיסטיות. היכן בדיוק עמד אותו עץ, והאם נשאר משהו למרגלותיו? מדוע לא נמצא מחנה בר-תיארוך לאורך מסלול של אלפי קילומטרים? מדוע החיפושים המצוידים הרבה יותר של המאה העשרים מצאו פחות ממה שמצא רועה בקר במקרה ב-1900? והאם סקר שיטתי מהאוויר ומהחלל של אזור נחל סטרט, בשילוב עבודה זהירה עם בעלי האדמה המסורתיים, עדיין יכול לאתר את המקום שבו נעצרה המשלחת?
שבעה אנשים יצאו מקוגון באפריל 1848. משפחות חיכו להם עשרות שנים. לאף אחד מהשבעה אין קבר, וזה, יותר מכל תאוריה, מה שהשאיר את החיפוש בחיים.