שתי נקודות על הרכס: השעות האחרונות של מלורי ואירווין
בבוקר ה-8 ביוני 1924 טיפס נואל אודל לבדו במעלה הצלע הצפונית של הר האוורסט, בגובה של כשמונת אלפים מטר, בלי חמצן, בתפקיד תמיכה בשני האנשים שנמצאו אי שם מעליו. ההר היה עטוף בענן. בעשר דקות לפני אחת נקרע הענן.
באותו לילה כתב ביומנו שראה את מ' ואת א' על הרכס, מתקרבים לבסיס הפירמידה האחרונה. בתיאור המפורט יותר שמסר מאוחר יותר סיפר על נקודה שחורה זעירה שנעה על רכס שלג קטן מתחת למדרגת סלע, ואז על נקודה שנייה שעלתה להצטרף לראשונה. הערפל נסגר שוב בתוך דקות ספורות. איש לא ראה מאז את ג'ורג' מלורי ואת אנדרו קומין אירווין בחיים.
מלורי היה בן שלושים ושבע, מורה מצ'שייר, וזו הייתה משלחתו השלישית לאוורסט. הוא היה המטפס ההימלאי המנוסה ביותר שהיה לבריטניה, והוא גם האיש שענה לכתב ניו יורקי ששאל למה בכלל ללכת לשם בשלוש מילים ששרדו את כל מה שאמר מלבדן. אירווין היה בן עשרים ושתיים, סטודנט באוקספורד וחותר מצטיין, כמעט בלי עבר של טיפוס רציני. הוא נבחר בזכות ידיו. ערכות החמצן של משלחת 1922 דלפו, נתקעו ושקלו יותר מן היתרון שנתנו. אירווין פירק אותן במחנה הבסיס, הוריד משקל מן המסגרות וגרם להן לעבוד.
משלחת 1924 הייתה הניסיון הבריטי השלישי בהר בתוך ארבע שנים, בפיקודו של אדוארד נורטון אחרי שצ'רלס ברוס חלה בדרך. נורטון והווארד סומרוול כבר ניסו להגיע לפסגה בלי חמצן, ונורטון הגיע לבדו לגובה של כ-8,570 מטר לפני שהסתובב, שיא גובה שאיש לא יעבור אותו במשך כמעט שלושים שנה. מלורי הסיק שההזדמנות האחרונה של העונה מונחת בערכות החמצן, ובחר באירווין שיישא אותן איתו.
הם יצאו ממחנה 4 שעל האוכף הצפוני בשעה שמונה ארבעים בבוקר ה-6 ביוני, עם שמונה סבלים. באותו ערב ירדו ארבעה סבלים ממחנה 5, בגובה 7,681 מטר, ובידיהם פתק ממלורי: אין כאן רוח, והדברים נראים מבטיחים. ב-7 ביוני עלו למחנה 6 בגובה של כ-8,170 מטר, והסבלים האחרונים הביאו למטה שני פתקים נוספים. באחד נכתב שהם ככל הנראה יצאו מוקדם למחרת בבוקר, ב-8 בחודש. השני היה מיועד לאודל, וביקש ממנו להשגיח עליהם על קו הרקיע, ונקב בשעה שמלורי כתב אותה כשמונה בערב, מה שכמעט כולם קוראים כפליטת קולמוס במקום שמונה בבוקר. באותו פתק הוא מתנצל על המצב שבו נשאר המחנה ומזכיר שכיריים הבישול שלהם התגלגלו במורד המדרון. זה הדבר האחרון שכתב מי מהם.
בשתיים אחר הצהריים של ה-8 ביוני, שעה אחרי התצפית של אודל, ירד סופת שלג פתאומית על הקיר הצפוני. אודל המשיך לעלות למחנה 6, מצא את האוהל מפוזר בבגדים ובציוד, ואז יצא מעליו אל תוך מזג האוויר, שורק ומייל בקול למקרה שהשניים קרובים מספיק כדי לשמוע. הסופה עברה. הוא ירד למחנה 5 ללון. ב-9 ביוני עלה שוב לבדו למחנה 6, פעם שנייה בתוך יומיים מעל שמונת אלפים מטר ועדיין בלי חמצן, הישג שהיה כשלעצמו מן המרשימים במשלחת. האוהל היה בדיוק כפי שהשאיר אותו. הוא גרר שקי שינה החוצה ופרש אותם על השלג בסימן שנקבע מראש עבור המחנות הרחוקים למטה: לא נמצא זכר, אבדה התקווה.
כל מה שקרה מאז נשען על עשר הדקות שבהן הענן היה פתוח.
הדיווח הראשון של אודל, שהתפרסם בטיימס, מיקם את הנקודות ליד מדרגת סלע בולטת במרחק קצר מאוד מבסיס הפירמידה האחרונה, תיאור שמתאים למה שמטפסים מכנים המדרגה השלישית. כשנורטון ערך את ספר המשלחת הרשמי, הדבר שונה למדרגה השנייה. רוב המטפסים שבחנו מאז את לוחות הזמנים ואת השטח סבורים שאודל בהכרח ראה אותם נמוך בהרבה, על המדרגה הראשונה, מה שממקם אותם שעות מאחורי כל לוח זמנים שמסתיים בפסגה. אודל עצמו שינה את דעתו שוב ושוב במשך שישים שנה, וזמן קצר לפני מותו ב-1987 הודה שמעולם לא היה ברור לו היכן בדיוק לאורך הרכס נמצאו הדמויות. עד הראייה היחיד לשעותיו האחרונות של הטיפוס בילה את שארית חייו בספק לגבי עדותו שלו.
ב-1933 מצאה המשלחת הבריטית הבאה משהו. פרסי ווין-האריס נתקל בגרזן קרח מונח על מדפי סלע כמאתיים ושלושים מטר ממזרח למדרגה הראשונה וכעשרים מטר מתחת לקו הרכס. סימנים חרוצים בידית זיהו אותו כשל אירווין. מפקד המשלחת, יו רטלדג', הסיק את המסקנה המתבקשת: אין מניחים גרזן במקום כזה בכוונה, ואין מפילים אותו כשעומדים על הרגליים ושולטים במצב.
ואז, במשך ארבעים שנה, כלום. ב-1979 סיפר מטפס סיני בשם וואנג הונגבאו למטפס יפני במחנה הבסיס שבמשלחת הסינית של 1975 נתקל בגופה של אנגלי מת בגובה של כ-8,100 מטר, בבגדים מיושנים. הוא נהרג במפולת למחרת, והסיפור הושתק רשמית במשך שנים, אך הוא לא נעלם, ובסופו של דבר הוליד את משלחות החיפוש של 1986 ושל 1999.
ב-1 במאי 1999 יצא קונרד אנקר, שטיפס עם משלחת המחקר מלורי ואירווין, אל מדף של לוחות סלע שבורים בגובה 8,156 מטר ומצא גופה. היא שכבה על פניה, קפואה בתוך האבנים, הזרועות מתוחות מעל הראש והאצבעות נעוצות באדמה, כאילו ניסתה לעצור החלקה. הבגדים היו צמר וגברדין ישנים, ותוויות השם נשאו את הכיתוב ג'י. לי מלורי.
הפציעות ניתנו לקריאה. סביב המותניים היו סימני חבל קשים, שפירושם ששני הגברים היו קשורים זה לזה ושהחבל נמתח בכוח רב. הרגל הימנית הייתה שבורה מעל הקרסול, והרגל השלמה נמשכה מעליה, מה שאדם בהכרה עושה עם איבר שבור. במצח היה פצע נקב. הגופה לא נפלה רחוק, ומעבר לכך כמעט לא ניזוקה.
בכיסים נמצאו מכתבים, אולר, מד גובה וזוג משקפי שלג. המשקפיים היו בכיס ולא על הפנים, מה שיש הקוראים כסימן שהוא נע בחשכה. תצלום אשתו רות, שהבטיח לה כי יניח אותו בפסגה, לא היה עליו. גם מצלמת הכיס הקטנה מדגם קודאק, שהוא ואירווין שאלו מחבר למשלחת, לא הייתה שם.
עשרים וחמש שנים לאחר מכן, בספטמבר 2024, נתקל צוות צילום של נשיונל ג'יאוגרפיק שעבד על קרחון רונגבוק המרכזי מתחת לקיר הצפוני במיכלי חמצן שנשאו את החותמת 1933. גבוה יותר על הקרח מצאו ג'ימי צ'ין, אריך רופקה ומארק פישר נעל שנמסה החוצה מן הקרחון וכף רגל עדיין בתוכה. בנעל הייתה גרב, ובגרב הייתה תפורה תווית שם: A.C. IRVINE. צ'ין אמר לאחר מכן שהיא כנראה יצאה מן הקרח כשבוע לפני שחלפו שם. השרידים הורדו בצידנית ונמסרו לאיגוד ההרים של סין וטיבט, דגימת DNA הועברה לקונסוליה הבריטית לאישור, ומשפחתו של אירווין, ובכללה נכדת אחיו ג'ולי סאמרס, הציעה דגימות משלה להשוואה. המצלמה לא הייתה שם.
מסקנות ושאלות פתוחות
השאלה אינה מה קרה להם. הם נפלו, קשורים זה לזה, בשטח גבוה על הרכס הצפוני-מזרחי, ושניהם מתו. השאלה היא מה הספיקו לעשות לפני שנפלו.
הטענה שהם הגיעו לפסגה נשענת על שלושה דברים. אודל ראה אותם עדיין מטפסים ב-12:50 וסבר שהם גבוה. משקפי השלג של מלורי היו בכיסו ולא על עיניו, מה שמתאים לאדם שיורד אחרי רדת החשכה. ותצלומה של רות, שהבטיח להניח בפסגה, לא נמצא על הגופה. החולשה בכל אחד מן השלושה חמורה. אודל עצמו חזר בו מן הוודאות לגבי מיקום הנקודות, ואם הן היו על המדרגה הראשונה, הפסגה לא הייתה בהישג יד בלוח הזמנים ההוא. משקפיים יורדים מן העיניים בערפל בדיוק כמו בחשכה. ותצלום שנעדר ממעיל ששכב שבעים וחמש שנים על מדרון סחוף רוח אינו ראיה לשום דבר. ומעל הכול ניצבת המדרגה השנייה, קיר כמעט אנכי שמותקן עליו כיום סולם סיני. קונרד אנקר, שמצא את מלורי, טיפס עליה בעצמו עם הסולם ובלעדיו, ואמר מאז שאינו מאמין ששני אנשים תשושים בנעליים מסומררות, קשורים לחבל קנבוס, הצליחו לעלות עליה ב-1924. הוא הקפיד לא לקרוא לזה בלתי אפשרי.
הטענה שהם הסתובבו, או נפלו בדרך למעלה, היא הקריאה החסכונית יותר. היא מתאימה לגרזן הקרח הנטוש ליד המדרגה הראשונה, היא מתאימה לפציעת החבל, והיא מתאימה לגופה ששוכבת לא הרחק מתחת לרכס. חולשתה היא שהיא מסבירה הכול ואינה חוזה דבר, ואינה מסבירה מדוע נמצא הגרזן במרחק של כארבע מאות מטר מן המקום שבו נעצר מלורי.
קו טיעון שלישי הוא חשבוני ולא סיפורי. גם בקריאה הנדיבה ביותר של תצפית אודל, הם היו שעות מאחורי לוח הזמנים שמלורי עצמו שרטט, וחוקרים ששחזרו את ערכות 1924 טענו ששני המיכלים שנשא כל אחד מהם הותירו להם מרווח דחוק לפסגה ולחזרה. החולשה כאן היא שאיש אינו יודע באיזה קצב זרימה השתמשו בפועל, שאירווין בנה מחדש את הערכות לפי מפרט משלו, ושמטפסי אותה תקופה נהגו לעבור מחמצן לנשימה רגילה וחזרה כרצונם.
מה שיכריע הוא המצלמה. קודאק ומשמרים מאוחרים יותר אמרו שסרט צילום ששכב קפוא מאה שנה עשוי עדיין להניב תמונה, אף שאיש אינו מבטיח זאת. זו המשמעות של הממצא מ-2024: לא שכף רגל בתוך נעל מוכיחה משהו על הפסגה, אלא שהיא קובעת היכן ההר משליך את מה שלקח. כל מה שהתנתק מגופו של אירווין נסחף באותו משפך של קרח אל אגן רונגבוק המרכזי, ולחיפוש יש עכשיו אגן ניקוז במקום קיר.
הסתייגות אחת שורדת את הכול. גם תצלום שצולם מן הפסגה היה עונה רק על מחצית השאלה, מפני שהטיפוס נחשב מוגמר כשהמטפס חוזר, ואיש מהם לא חזר. העלייה של אדמונד הילרי וטנזינג נורגאי ב-1953 אינה שנויה במחלוקת כך או כך. מה ששנוי במחלוקת הוא עשר דקות של ראות ב-8 ביוני 1924, והאיש שמסר את העדות הזאת בילה את שישים ושלוש השנים שלאחר מכן בספק לגבי מה שראה. בתוך מאה ושתיים שנים החזיר ההר גרזן קרח, גופה וכף רגל. את המצלמה הוא לא החזיר.