אורות מרפא: פנסי רכב, פאטה מורגנה וחידה שהמדבר מסרב למסור עד הסוף
הסיפור מתחיל, כמו כל כך הרבה סיפורי מדבר, בנער עייף ובאור שלא היה אמור להיות שם. ערב אחד בשנת 1883 הוביל בוקר בן שש-עשרה בשם רוברט ריד אליסון עדר בקר דרך מעבר פאיסנו, בארץ הגבוהה והיבשה של מערב טקסס הרחוק, כשהבחין בריצוד באפלת הדמדומים וחשב שהוא רואה מדורות של אפאצ'ים. הוא היה זהיר דיו כדי להזכיר זאת, ורוכבים יצאו לבדוק. הם לא מצאו אפר, לא גחלים, לא מעגל אבנים, לא זכר למחנה מכל סוג. בלילה שאחרי חזר האור, וגם בלילה שלאחריו. מתיישבים אחרים, ובהם משפחת המפריס עד 1885, דיווחו שראו פחות או יותר אותו דבר. וכאן חייב עיתונאי לעצור ולהתבונן היטב ביסוד של האגדה כולה, משום שאליסון מעולם לא כתב על כך מילה. עדותו הגיעה אל הנייר רק עשרות שנים לאחר מכן, נישאת לשם בזיכרון משפחתי ובפולקלור. המסמך המכונן של אורות מרפא אינו מסמך כלל.
הפרט הזה חשוב יותר משנדמה במבט ראשון, כי סיפורו של אליסון הוא הגשר היחיד והחשוב ביותר אל הזמן שלפני המכונית. האזכור המודפס הראשון הידוע של האורות הופיע רק ביולי 1957, במגזין "קורונט" - ובאותה עת כבר חצו כבישים מהירים את בקעת המדבר שממזרח למרפא במשך עשרות שנים, ומכוניות הטילו את אלומות אורן על המישור מזה דור שלם. ב-1976 כינס חוקר הפולקלור אלטון מיילס זיכרונות מן המאה התשע-עשרה ותצלום של חוואי בספרו "סיפורי הביג בנד", אך גם זה היה זיכרון הפונה לאחור, לא תיעוד בן זמנו. בין אליסון ל"קורונט", השובל כולו בעל-פה: חוואים, חיילים, וסיפורים שסופרו סביב שולחן המשפחה. במלחמת העולם השנייה, כך מסופר, טייסים שהתאמנו בשדה התעופה הצבאי הסמוך של מרפא יצאו לצוד את האורות מן האוויר וחזרו בידיים ריקות. השאלה הראשונה הלא נוחה אינה נוגעת אפוא לפיזיקה כלל אלא לכרונולוגיה: האם זו תעלומה מן המאה התשע-עשרה, או תופעה של המאה העשרים העוטה תחפושת שירשה? שום מסמך מתוארך אינו מכריע בכך, ואי-הוודאות הזאת מונחת מתחת לכל מה שבא בהמשך.
הירשמו וקבלו חודש ראשון חינם לגמרי — גישה בלתי מוגבלת לכל הארכיון, ובלי פרסומות למנויים. ביטול בכל רגע.
הרשמה — חודש ראשון חינם