אורות מרפא: פנסי רכב, פאטה מורגנה וחידה שהמדבר מסרב למסור עד הסוף
באחד הערבים של שנת 1883 הוביל בוקר צעיר בשם רוברט ריד אליסון, בן שש עשרה, עדר בקר דרך מעבר פאיסאנו שבמדבר הגבוה של מערב טקסס, וראה הבהוב של אור בדמדומים. הוא סבר שאלה מדורות של אפאצ'י, ואמר זאת. פרשים יצאו לבדוק. הם לא מצאו אפר, לא גחלים, לא מעגל אבנים ולא שום סימן למחנה. בלילה שאחרי חזר האור, וגם בלילה שלאחריו. עד 1885 דיווחו מתיישבים נוספים בבקעה, ובהם משפחת המפריס, על תופעה דומה. התצפית של אליסון היא העדות הקדומה ביותר שנקשרה למה שייקרא לימים אורות מרפא, ויש לה הסתייגות אחת חשובה: הוא עצמו לא רשם אותה. הסיפור הגיע אל הנייר רק עשורים אחר כך, מפי זיכרון של בני המשפחה.
בשבעים השנים שאחרי אליסון התיעוד כולו שבעל פה: חוואים, חיילים וסיפורים שסופרו סביב שולחן המשפחה. במלחמת העולם השנייה, כך מסופר, חיפשו טייסים שהתאמנו בבסיס האוויר הצבאי מרפא את האורות מן האוויר וחזרו בלי כלום. הפרסום המודפס הראשון הידוע על האורות הופיע רק ביולי 1957, במגזין קורונט. ב-1976 אסף חוקר הפולקלור אלטון מיילס עדויות מן המאה התשע עשרה ותצלום של חוואי אל תוך ספרו Tales of the Big Bend. גם זה וגם זה היו זיכרון שנשלח אחורה בזמן, ולא רישום בן הזמן. לא ידוע על מסמך מתוארך מן המאה התשע עשרה שמתאר את האורות.
מה שהעדים מתארים דומה בקווים הכלליים ומשתנה עד כדי ייאוש בפרטים. בלילות חשוכים, בלי לבנה, מופיעים כדורי אור מעל מיטשל פלאט, הבקעה הרחבה שממזרח לעיירה, בערך בין מגדל של חברת הטלפונים ובין קו הרקיע הרחוק של פסגת צ'ינאטי. הם מרחפים, מתפצלים, מתמזגים שוב ומזנקים. לפעמים הם לבנים, לפעמים נוטים לכתום או לאדום. לפעמים הם תלויים כמעט בלי לזוז, ולפעמים דוהרים הצידה ונעלמים בבת אחת. הדיווחים על פני העשורים נעים מאור אחד יציב נמוך באופק ועד לאשכול של כדורים נעים, והעדים כוללים פועלי חווה, תיירים, שריפים ופיזיקאים. התופעה אינה חוזרת על עצמה פעמיים באותה צורה.
התצפיות הפכו שגרתיות עד כדי כך שנבנתה עבורן תשתית. מדינת טקסס הקימה רחבת תצפית רשמית על כביש 90, כתשעה מייל ממזרח למרפא, עם חניה ושירותים, ובכל סוף שבוע של יום העבודה עורכת העיירה פסטיבל לכבוד האורות.
המדע בדק את הבקעה יותר מפעם אחת. במאי 2004 בילתה קבוצה מאגודת תלמידי הפיזיקה של אוניברסיטת טקסס בדאלאס ארבעה לילות באתר, עם מוני תנועה, מצלמות וידאו, משקפות ורכב מעקב שנע בכבישים למטה. המסקנה שלהם הייתה חדה. כל אור שראו באותם לילות התאים לרכב על כביש 67, החוצה את מיטשל פלאט בדרכו דרומה אל פרסידיו. כשרכב מהצוות שלהם היבהב את פנסיו על הכביש, ראו הצופים ברחבה אור מרפא מופיע בדיוק באותה נקודה. תכיפות האורות עלתה וירדה עם נפח התנועה.
המנגנון שזיהו היה שבירת אור אטמוספרית. קרקע המדבר סביב מרפא, המצויה בגובה של כמעט 4,700 רגל, מתקררת בחדות אחרי ימים לוהטים, והטמפרטורה יכולה לנוע בארבעים או חמישים מעלות בין אחר הצהריים ובין הלילה. כך נערמות סמוך לקרקע שכבות אוויר בטמפרטורות ובצפיפויות שונות מאוד, אותה פיזיקה שמייצרת בים את מיראז' פאטה מורגנה, והשכבות האלה מסוגלות לכופף, למתוח ולהרים אור של פנסי רכב רחוקים לכדי גלובוסים מרחפים ומתנודדים שנראים תלויים באוויר מיילים מכל כביש.
הניסיון המתמשך ביותר להסביר את מה שהתנועה אינה מכסה הוא של ג'יימס בנל, מהנדס אווירונאוטיקה בדימוס שגדל בארץ הביג בנד וחזר אליה כדי לחקור את החידה. משנת 2000 בקירוב ולאורך כמעט עשור הפעיל תחנות ניטור אוטומטיות סביב הבקעה, בסופו של דבר שלוש תחנות ובהן תשע מצלמות, שהקליטו לילה אחר לילה בלי אדם בשטח, כדי שציפייה אנושית לא תעצב את מה שהעדשות תופסות. הרוב המכריע של מה שנקלט היה פנסי רכב. אך במשך אותן שנים תיעדה הרשת שלו כארבעים מקרים שסירב לתייג כתנועה: אורות שנעו נגד כיוון הרוח, שהפכו כיוון בחטף, שהתלהטו לבהירות יוצאת דופן ונעלמו, או שהופיעו בפריים כאשר המכשירים לא רשמו שום רכב בכל שטח הבקעה. בספרו משנת 2009, Hunting Marfa Lights, העמיד את החלק הבלתי מוסבר על כשלושה אחוזים.
התצוגות המרשימות נדירות. מתוך מיון של שנות צילום אוטומטי העריך בנל שאורות שלא ניתן לייחס לתנועה הופיעו בממוצע רק כמה פעמים, על פני חמישה לילות בשנה בקירוב. זה אינו מחזה שניתן להזמין. זה דבר שצריך להמתין לו, על פני בקעה ברוחב של מיילים רבים, בלילות שאין דרך לחזות מראש.
אחר כך הגיעו מכשירים מדויקים יותר. קרל סטפן, פרופסור להנדסה באוניברסיטת טקסס סטייט, הוביל מערך תצפיות של כעשרים לילות בעזרת טלסקופ שמידט קסגרן המחובר לספקטרומטר. השיטה מנצלת תכונה של האטמוספרה: החמצן באוויר בולע אור בפס אורכי גל ידוע, ועומק הבליעה הזאת בספקטרום של אור רחוק מלמד כמה אוויר עבר האור, ולכן גם כמה רחוק המקור. כל אור שצוותו קלט והיה בהיר דיו כדי להפיק ספקטרום שמיש התגלה כפנס רכב, כפנס רחוב מרוחק או כשריפת שיחים קטנה.
לא בנל ולא סטפן סגרו את התיק. ב-2011 פרסמו השניים יחד ניתוח של עצם בהיר במיוחד שנרשם בלילה של 3 ביוני 2005 בשתי תחנות של בנל באותו רגע ממש. מכיוון ששתי מצלמות נפרדות תפסו אותו יחד, ניתן היה לשלש את מקומו. כשחישבו היכן היה העצם בפועל, הוא לא ישב על שום כביש ולא התפרק לתנועה. המקרה הבודד הזה, והארכיון הקטן של הקלטות דומות שמאחוריו, הם המקום שבו עומדת החקירה היום.
מסקנות ושאלות פתוחות
ההסבר החזק ביותר על השולחן הוא שבירת אור של פנסי רכב, בנוסח המודרני שהציעו תלמידי הפיזיקה מאוניברסיטת טקסס בדאלאס ב-2004 וחיזקה עבודת הספקטרוסקופיה של קרל סטפן. הוא מסביר כמעט כל מה שמבקרים מצליחים לצלם מן הרחבה, ויש לו יתרון נדיר: תחזית שהתאמתה בשטח, כאשר התלמידים גרמו לאור להופיע לפי דרישה על ידי נהיגה אל כביש 67. החולשה שלו היא המילה כמעט. שבירת אור של פנסים מחייבת פנסים, והאגדה נראית כמושכת אחורה אל עשור שבו לא היה במערב טקסס אף אחד מהם.
מכאן נותר פיצול כרונולוגי לא נוח, ולשני הכיוונים יש מחיר. אם רוברט אליסון אכן ראה אור במעבר פאיסאנו ב-1883, ההסבר המודרני המסודר חסר, שכן לא היה במיטשל פלאט דבר שהאטמוספרה תכופף. אם עדותו הומצאה או נמתחה בגלגולי המסירה, וזה אפשרי לגמרי שכן היא הגיעה לדפוס רק לאחר שמכוניות חצו את הבקעה במשך עשורים, אז התופעה מאבדת בדיוק את הייחוס ההיסטורי שהופך אותה ליותר מקוריוז לצד הדרך. שום מסמך מתוארך אינו מכריע לכאן או לכאן.
לגבי השארית שמצלמותיו קלטו העלה בנל אפשרות של פריקה חשמלית מסוג כלשהו, אולי אפקט פיאזואלקטרי הנוצר מלחץ על הסלע היסודי המאגמטי שמתחת לבקעה, קרוב משפחה של אורות רעידות האדמה שגיאולוגים אחדים טוענים שנלווים למאמץ סיסמי. הרעיון מצביע על סיבה מקומית ומוגדרת: מיטשל פלאט שוכנת בצל הרי צ'ינאטי, שרידיו השחוקים של שדה וולקני עתיק, והסלע מתחת הוא סלע יסודי מאגמטי. החולשה היא שלא הודגם מנגנון כזה שמייצר אורות מרחפים לא במיטשל פלאט ולא בשום מקום אחר, וסטפן, שבחן את הרעיון מקרוב, נמנע מלאמץ אותו.
יש גם אפשרות אפורה שממעטים לתת לה מקום. יש הטוענים שגם האורות הנותרים הם מיראז', שבירת אור מאותו סוג ממש, אלא שהמקורות שלהם לא נרשמו בשום קטלוג: טנדר של חווה בדרך עפר, מדורה, פנס של קטר על קו רכבת רחוק, נורית תאורה מעבר לאופק הנראה. היתרון שבתיאוריה הזאת הוא שאינה דורשת שום פיזיקה חדשה. החולשה שלה היא שכפי שהיא מנוסחת אין דרך להפריך אותה, שכן מקור שלא נרשם בקטלוג הוא בהגדרה מקור שלא נמצא. שום תיעוד אינו מאשר אותה, ושום דבר גם אינו שולל אותה. בשולי הדיון עומדות טענות למקור אקזוטי או חוץ ארצי, ותיאוריה אחת סבורה שכך מוסברת התנועה הבלתי סדירה. אלה נשארות טענות ולא מסקנות, שכן שום מכשיר במרפא לא רשם דבר שמחייב אותן.
מה שנשאר בלתי מוסבר הוא קטן ומוגדר: כארבעים מקרים מתועדים, כשלושה אחוזים מן הרישום של בנל, ובהם העצם מ-3 ביוני 2005 ששתי מצלמות מיקמו מחוץ לכל כביש. מכאן נגזרות השאלות הפתוחות. האם מרפא היא תופעה של המאה התשע עשרה, או תופעה של המאה העשרים בתחפושת מורשת? מדוע יופיע מנגנון טבעי רק בכמה לילות בלתי צפויים בשנה? והאם תופעה נדירה כל כך, בבקעה רחבה כל כך, ניתנת בכלל ללכידה במכשירים? תשעים ושבעה אחוזים מן התיק פתורים. את שלושת האחוזים האחרונים לא הצליח לסגור עד כה אף אחד מן המנסים.