אורות מרפא: פנסי רכב, פאטה מורגנה וחידה שהמדבר מסרב למסור עד הסוף
באחד הערבים של שנת 1883 הוביל בוקר צעיר בשם רוברט ריד אליסון, בן שש עשרה, עדר בקר דרך מעבר פאיסאנו שבמדבר הגבוה של מערב טקסס, וראה הבהוב של אור בדמדומים. הוא סבר שאלה מדורות של אפאצ'י, ואמר זאת. פרשים יצאו לבדוק. הם לא מצאו אפר, לא גחלים, לא מעגל אבנים ולא שום סימן למחנה. בלילה שאחרי חזר האור, וגם בלילה שלאחריו. עד 1885 דיווחו מתיישבים נוספים בבקעה, ובהם משפחת המפריס, על תופעה דומה. התצפית של אליסון היא העדות הקדומה ביותר שנקשרה למה שייקרא לימים אורות מרפא, ויש לה הסתייגות אחת חשובה: הוא עצמו לא רשם אותה. הסיפור הגיע אל הנייר רק עשורים אחר כך, מפי זיכרון של בני המשפחה.
בשבעים השנים שאחרי אליסון התיעוד כולו שבעל פה: חוואים, חיילים וסיפורים שסופרו סביב שולחן המשפחה. במלחמת העולם השנייה, כך מסופר, חיפשו טייסים שהתאמנו בבסיס האוויר הצבאי מרפא את האורות מן האוויר וחזרו בלי כלום. הפרסום המודפס הראשון הידוע על האורות הופיע רק ביולי 1957, במגזין קורונט. ב-1976 אסף חוקר הפולקלור אלטון מיילס עדויות מן המאה התשע עשרה ותצלום של חוואי אל תוך ספרו Tales of the Big Bend. גם זה וגם זה היו זיכרון שנשלח אחורה בזמן, ולא רישום בן הזמן. לא ידוע על מסמך מתוארך מן המאה התשע עשרה שמתאר את האורות.
ניצלתם את הקריאות החופשיות שלכם החודש.
פתחו את כל 151 התעלומות המתועדות - ב-6 שפות, בלי פרסומות.
גישה מלאה