החוף שבולע לווייתנים: מדוע להקות שלמות שבות ועולות אל היבשה למות
בבוקר 10 בפברואר 2017 הגיעו מתנדבים לפארוול ספיט עם אור ראשון ומצאו את קו המים מכוסה בלווייתנים. פארוול ספיט הוא לשון חול ארוכה ובהירה בקצה הצפוני של האי הדרומי בניו זילנד, המתעקלת וסוגרת על מפרץ גולדן, ובמהלך הלילה עלתה לאורכה אל החוף להקה של לווייתני-מדריך ארוכי-סנפיר. הרשויות מסרו על כ-416 בעלי חיים. כשבעה מכל עשרה כבר היו מתים. הניצולים שכבו מתנשפים במים הרדודים לצד גופות בני משפחתם, ועדיין קראו.
מה שבא אחר כך היה אחד ממאמצי החילוץ האזרחיים הגדולים שנעשו אי פעם למען לווייתנים תקועים. כחמש מאות מתנדבים נכנסו למים הקרים ויצרו שרשראות אנוש, החזיקו את החיים זקופים, שמרו על עורם רטוב ועל נחיריהם פנויים, וחיכו לגאות. במים הגבוהים הצליחו הצוותים לשכנע מאה ומעלה מהניצולים לשוב אל הים. הלווייתנים הסתובבו ושחו ישר בחזרה אל החול. ניסיון ההשטה חזר על עצמו, ושוב חלק גדול מבעלי החיים נתקע מחדש באותו מקום ממש שממנו הוצא זה עתה.
ואז האירוע הוכפל. שעות ספורות אחרי שהמון הראשון עלה אל החוף, נתקעה להקה שנייה של כמאתיים לווייתני-מדריך סמוך לאותו קטע חוף. מתנדבים נכנסו למים ושילבו זרועות בקו רצוף לאורך הרדודים כדי למנוע מהבאים החדשים להגיע אל החול. הסך הכולל של אותם יומיים התקרב ל-650 בעלי חיים, והפך את האירוע לאחד הגדולים בהיסטוריה המתועדת של ניו זילנד. מאות מתו. את הפגרים היה צריך לנקב כדי לשחרר גזים, לקשור כדי שלא ייסחפו, ולבסוף לקבור בדיונות.
פארוול ספיט לא היה מקום אומלל שנפגע בפעם הראשונה. זהו אתר ההיתקעות הידוע לשמצה ביותר במדינה, והוא בלע להקה אחרי להקה לאורך דורות, עד שהמקומיים החלו לכנותו זה מכבר מלכודת לווייתנים. הסיבה כתובה בצורתו. הלשון היא מרחב ארוך ומשופע בעדינות של חול דק, שבו קרקעית הים יורדת בזווית של חצי מעלה בקושי, וסוגרת מישורי גאות רחבים. כשהגאות נסוגה מעל שטח שטוח כל כך, המים נמלטים מהר יותר מכפי שבעל חיים באורך חמישה מטרים מסוגל ללכת בעקבותיהם.
שלוש שנים לאחר מכן, וחצי אוקיינוס משם, חזרה התבנית בקנה מידה גדול עוד יותר. בספטמבר 2020, על שרטוני החול הנידחים שבתוך מפרץ מקווארי בחוף המערבי של טסמניה, נתקעו כארבע מאות שבעים לווייתני-מדריך במהלך יומיים. כשלוש מאות שמונים מהם מתו. זו נותרה ההיתקעות ההמונית הגרועה ביותר ברשומות אוסטרליה. פקחי חיות בר וצוותי סירות מקומיים עבדו במים קפואים כמעט שבוע, קשרו בעלי חיים ומשכו אותם מהשרטונים, וגם שם הופיע אותו חוסר תוחלת: לווייתנים שהודרכו בחזרה למים פתוחים הסתובבו ועלו שוב אל החוף לצד קריאות הלהקה שלהם.
קריס קרלטון, ביולוג חיות בר מטעם ממשלת טסמניה, אמר לעיתונאים בפשטות שאין שום דבר המצביע על כך שזה נגרם בידי אדם. שום תקרית ספנות, שום עבודות חוף ושום פעילות צבאית באזור לא נקשרו לאירוע. ההיתקעות בטסמניה גם אירעה כמעט באותו תאריך לוח שבו אירעה היתקעות גדולה אחרת באזור שנתיים קודם לכן, צירוף מקרים שהמחלצים ציינו אז ושאיש לא הצליח לפרש.
הבדיקות שנערכו לאחר מכן העמיקו את הבעיה במקום לפתור אותה. נתיחות שלאחר המוות בשני האתרים ובהיתקעויות המוניות אחרות ברחבי העולם מצאו שוב ושוב את אותו הדבר: בעלי חיים בריאים גופנית, מוזנים היטב, נקיים מפציעה, בלי מחלה גלויה, בלי רעב ובלי פצעים שיסבירו את מה שעשו. יהיה אשר יהיה מה שדוחף להקה אל החוף, ברוב המקרים המתועדים הוא אינו מותיר סימן בגוף.
המין המעורב באירועים הגדולים ביותר הוא כמעט תמיד אותו מין. לווייתני-מדריך ארוכי-סנפיר הם מן היצורים החברתיים ביותר באוקיינוס. הם חיים בלהקות מטריארכליות הדוקות שבהן הצאצאים נשארים עם אמם כל חייהם, הם מקיימים מגע קולי מתמיד זה עם זה, והם צדים דיונונים במים עמוקים באמצעות אקולוקציה, קוראים את קרקעית הים דרך צליל מוחזר. הלהקה נעה ומגיבה כיחידה אחת, וזה בדיוק מה שהופך אירוע בסדר גודל כזה לאפשרי מלכתחילה.
המדע המודרני עקב אחרי כל זה מקרוב. חוקרים הצמידו משדרי לוויין ללווייתני-מדריך, הורידו מיקרופוני-מים כדי להקליט את תקשורת הלהקה, מיפו מטר אחר מטר את עומקי הקרקעית באתרי המלכודת הידועים, ונתחו מאות בעלי חיים תקועים. ממשלות ניו זילנד ואוסטרליה מנהלות מאגרי היתקעות רשמיים המשתרעים על עשורים. הרישום מראה בבירור היכן מתרחשות היתקעויות המוניות, לאילו מינים, וכיצד הן מתפתחות ברגע שהחלו. מה שאין בו הוא סיבה. גם ב-2017 וגם ב-2020 הודיעו הרשויות האחראיות שהסיבה שבגללה עלו הלווייתנים אל החוף אינה ידועה.
מסקנות ושאלות פתוחות
ההסבר שהציבור נאחז בו ראשון הוא סונאר צבאי, והראיות שמאחוריו אמיתיות אך צרות יותר משהכותרות רומזות. אחרי תרגיל של הצי האמריקאי באיי בהאמה בשנת 2000 נמצאו לווייתנים תקועים עם דימומים סביב האוזניים, והצי עצמו הודה מאוחר יותר בקשר. לווייתני-מקור שנתקעו באיים הקנריים בספטמבר 2002, שעות אחרי שסונאר בתדר בינוני הופעל בקרבת מקום, נמצאו בנתיחה עם נגעי בועות-גז ברקמותיהם, החתימה של משהו הדומה למחלת דקומפרסיה. המנגנון שהציעו חוקרי יונקים ימיים הוא שסונאר עז מבהיל לווייתן צולל-עומק לעלות מהר מדי. החולשה היא שזהו בעיקר סיפור של לווייתני-מקור. ההיתקעויות הגדולות של לווייתני-מדריך בפארוול ספיט ובמפרץ מקווארי אירעו שוב ושוב בלי שום תרגיל צבאי בקרבתן.
תיאוריה שנייה מביטה אל השמיים. מקובל לחשוב שלווייתנים מנווטים בין השאר בחישת השדה המגנטי של כדור הארץ, אולי באמצעות גבישי מגנטיט ברקמותיהם. ב-2017 בחנו חוקרים מאוניברסיטת קיל שבגרמניה מקבץ של עשרים ותשעה לווייתני-זרע שנתקעו סביב ים הצפון ב-2016, והציעו שסערות שמש, בהפריען את השדה הגאומגנטי בקווי רוחב גבוהים, הסיטו את בעלי החיים ממסלולם. לרעיון בסיס פיזיקלי אמיתי, אך הוא נותר נסיבתי: מתאם בין פעילות שמש להיתקעויות אינו זהה לצפייה במנגנון עצמו, והיתקעויות רבות מתרחשות בלי שום הפרעה סולארית להאשים.
התיאוריה המועדפת על ביולוגים ימיים רבים נסובה על הלווייתנים עצמם. אם בעל חיים אחד, מנהיג, מטריארכית זקנה או פרט חולה ומבולבל, נכנס בטעות אל המים הרדודים, קריאות המצוקה שלו עשויות למשוך אחריו את הלהקה כולה. בקריאה זו האחרים אינם נתקעים משום שאבדו, אלא משום שלא ינטשו אחד משלהם, ולווייתנים שהוחזרו למים שבים אל החוף משום שמשפחתם עדיין קוראת משם. חולשתה היא שהיא מסבירה את ההולכים בעקבות ולא את המוביל. היא אומרת מדוע הרבים מתים ברגע שהאחד בצרה, לא מה דחף את הלווייתן הראשון אל החוף.
לאותה פנייה ראשונה, דווקא ההסבר הפחות דרמטי עשוי להיות החשוב ביותר. חוקרים המכירים את שני האתרים טוענים שהשיפוע החולי המתון מביס את האקולוקציה עצמה: על חוף סלעי ההד החוזר חד, אך על מדף חולי שטוח הוא מתפזר ודועך, כך שהחוף נעלם למעשה מהתמונה הקולית של בעל החיים עד שהוא כבר תקוע. הוסיפו גאות נסוגה וטרף שמושך את הלהקה פנימה, והמלכודת נסגרת. ההסתייגות היא שזהו תיאור של מקום ולא הדק לאירוע. אלפי להקות מקיפות את החופים האלה וממשיכות לשחות. אחרים הציעו הדקים צרים יותר לאירועים בודדים: מחלה, רעלנים ביולוגיים מפריחות אצות מזיקות, לווייתנים שגלשו אל מים רדודים בעודם רודפים דיונונים, או להקה הנמלטת מלווייתנים קטלנים. כל אחד מתאים לחלק מהמקרים, ואף אחד לא הוכח כמסביר את רובם.
מה שנותר בלתי מוסבר הוא ליבת התופעה ולא שוליה. שום סיבה שהוצעה אינה מנבאת איזו להקה תיתקע ומתי. שום מנגנון לא הודגם בשעת מעשה אלא רק הוסק בדיעבד. הריכוז בחופים מסוימים מתועד היטב, אך חזרת התאריכים אינה מובנת ואולי היא צירוף מקרים. ומעל הכול, אף תיאוריה אינה מסבירה במלואה את הסירוב להצלה מצד בעלי חיים המסוגלים פיזית לשחות משם. יש חוקרים הטוענים שהעמדה הכנה היא שאין סיבה יחידה למצוא, ושהיתקעות המונית היא שרשרת של אירועים רגילים, חוף בוגדני, מנהיג פגום, גאות נסוגה ונאמנות חברתית בלתי נשברת, שרק לעיתים רחוקות מתיישרים יחד. השאלות הפתוחות הן אלה: מה מטה להקה מסוימת, בלילה מסוים, אל מעבר לנקודת האל-חזור? האם הלהקה הולכת אחרי מנהיג, או מגיבה למשהו שאף מכשיר שלנו אינו רושם? והאם אפשר יהיה אי פעם לחזות היתקעות מוקדם דיה כדי למנוע אותה, או שמתנדבים ימשיכו ליצור שרשראות אנוש בפארוול ספיט ביודעם שרוב הלווייתנים שלפניהם ימותו בכל זאת?