החוף שבולע לווייתנים: מדוע להקות שלמות שבות ועולות אל היבשה למות
המתנדבים הגיעו לפארוול ספיט עם אור ראשון בבוקר פברואר של 2017, ומה שמצאו על לשון החול הבהירה והארוכה שבקצה הצפוני של האי הדרומי בניו זילנד לא נראה כמו תאונה. זה נראה כמו החלטה. לאורך קו המים שכבו יותר מארבע מאות לווייתני-מדריך ארוכי-סנפיר, שחורים ונוצצים, רובם כבר מתים, והשורדים מתנשפים וקוראים במים הרדודים לצד גופות בני משפחתם. כארבע מאות שישה עשר בעלי חיים עלו אל החוף במהלך הלילה. בערך שבעה מכל עשרה מתו לפני שמישהו הספיק להגיע אליהם. כחמש מאות מתנדבים דשדשו פנימה בקור, יצרו שרשראות אנוש כדי לשמור על החיים רטובים וזקופים, ובגאות הצליחו לשכנע מאה ומעלה לחזור אל הים. הלווייתנים הסתובבו ושחו ישר בחזרה אל החול.
התמונה הבודדת הזאת, בעלי חיים שהוחזרו למים במאמץ עצום ומעלים את עצמם שוב ביודעין אל היבשה, היא לב אחת התעלומות העיקשות ביותר של הטבע. אין מדובר במות פרט חולה, או בנודד אחד שנסחף לבדו אל החוף בסערה. מדובר בהיתקעות המונית: חברה שלמה ומלוכדת של בעלי חיים גדולים, נבונים ובריאים, שדוחפת את עצמה אל היבשה יחד, באותו מקום, לעיתים באותם תאריכים, ומתה בהמוניה מסיבות שמדע של מאה שנים סבב סביבן מבלי לרתק אותן אי פעם. פארוול ספיט הוא אחד המקומות הידועים בעולם לכך. והזוועה במפרץ גולדן ב-2017 אף לא הסתיימה. שעות אחרי שהמון הראשון עלה אל החוף, להקה שנייה של כמאתיים לווייתנים נתקעה סמוך לאותו מקום, ודחפה את הסך הכולל לעבר שש מאות וחמישים, והפכה זאת לאחת ההיתקעויות הגדולות בהיסטוריה המתועדת של ניו זילנד.
הירשמו וקבלו חודש ראשון חינם לגמרי — גישה בלתי מוגבלת לכל הארכיון, ובלי פרסומות למנויים. ביטול בכל רגע.
הרשמה — חודש ראשון חינם