אני חושב שאני יכול להצליח: היעלמותו של מייקל רוקפלר
זמן קצר אחרי שבע בבוקר, ב-19 בנובמבר 1961, פשט אמריקאי בן עשרים ושלוש את בגדיו על גחונו ההפוך של קטמרן קטן בים ארפורה, מול החוף הדרום-מערבי של מה שהיה אז גינאה החדשה ההולנדית. הוא בילה לילה ורוב יום כשהוא נאחז בשברי הסירה לצד אנתרופולוג הולנדי בשם רנה ואסינג. הזרם נשא אותם בהתמדה הלאה מן היבשה, לא לעברה. מייקל קלארק רוקפלר קשר יחד שני מיכלים ריקים למצוף מאולתר, אמר שאי אפשר עוד לחכות, והשמיע את המשפט שנצמד לתיק הזה מאז: "אני חושב שאני יכול להצליח".
ואסינג עקב אחריו כחצי שעה. מאוחר יותר תיאר שלוש נקודות על פני המים, שני המיכלים וראש, שהלכו וקטנו. אחר כך כלום. שום זכר למייקל רוקפלר לא נמצא מעולם.
הוא נולד ב-18 במאי 1938, הילד החמישי והבן הצעיר של נלסון א. רוקפלר, אז מושל ניו יורק ולימים סגן נשיא ארצות הברית, ושל מרי טודהאנטר קלארק. הייתה לו אחות תאומה, מרי. הוא למד בבית הספר באקלי במנהטן ובאקדמיית פיליפס אקסטר, סיים בהצטיינות את הרווארד בהיסטוריה וכלכלה, ושירת חצי שנה כטוראי בצבא ארצות הברית.
מה שהבדיל אותו משאר בני דורו במשפחה היה אובססיה שלא היה לה שום קשר לבנקאות או לפוליטיקה. ב-1961 הצטרף למשלחת של מוזיאון פיבודי לארכיאולוגיה ואתנולוגיה של הרווארד לעמק באליים שבהרי גינאה החדשה ההולנדית, עבד כמקליט קול בסרט האתנוגרפי של רוברט גרדנר, ציפורים מתות, וצילם מאות תצלומים משלו. עוד לפני שהמשלחת הסתיימה בקיץ, הוא כבר ידע לאן הוא רוצה להמשיך.
אזור אסמאט משתרע על החוף הדרום-מערבי: ביצת גאות ושפל עצומה של בוץ, מנגרובים ונהרות חומים אטיים, בלי כבישים, שאפשר להגיע לכפריה רק במים. תושביו היו, ועודם, מגדולי גלפי העץ בעולם: עמודי ביסז מתנשאים ובהם דמויות אבות, מגני מלחמה, חרטומי קאנו, תופים ומשוטים, שנוצרו בתוך מערכת פולחנית וקוסמולוגית צפופה שרוקפלר רק החל להבין. הוא היה נאמן במוזיאון לאמנות פרימיטיבית שייסד אביו בניו יורק, ובסתיו 1961 חזר לגינאה החדשה כדי להקדיש כמה חודשים לאיסוף פסלי אסמאט עבורו. הוא סחר עליהם בגרזני פלדה, קרסי דיג וחוטים, טבק ובדים, וניהל פנקסים ורשימות מלאי תוך כדי. במכתביו כתב על הרצון לפצח את החידה העצומה של אמנות אסמאט לפני שתשתנה ללא הכר.
הוא נזקק לסירה שתגיע אל הכפרים. בעמדת הממשל הקטנה אגאטס רכש קטמרן תוצרת בית מקצין סיור הולנדי: שני קאנו חפורים ארוכים קשורים לרציף עץ ומונעים במנוע חיצוני. זו הייתה כלי נהר, לא כלי ים.
ב-18 בנובמבר 1961 יצא בו מאגאטס לאורך החוף. איתו היו רנה ואסינג, אנתרופולוג ממשלתי הולנדי שהוצמד אליו על ידי המחלקה לענייני ילידים, ושני צעירים מאסמאט שנשמרו ברישומים בשמות סיימון ולאו. המסלול חצה שפכי נהרות רחבים, שם פוגש זרם יוצא את גלי ים ארפורה והמים נעשים קצרים ותלולים. קילומטרים מן היבשה הוצף הקטמרן, המנוע טבע, והרציף התהפך.
סיימון ולאו החליטו לשחות אל החוף. שניהם הגיעו, אחרי שעות ארוכות במים, והרימו את האזעקה. באזור בלי כבישים וכמעט בלי מכשירי קשר, הידיעה התקדמה לאט.
רוקפלר וואסינג נשארו עם ההריסה. הגאות, במקום לדחוף אותם פנימה, משכה אותם החוצה. ההערכות על המרחק מקו המנגרובים למחרת בבוקר חלוקות מאוד, מכשלושה מיילים בדיווחים מוקדמים ועד עשרה או שנים עשר באחרים. ואסינג, שלא היה שחיין חזק, טען שצריך להישאר. רוקפלר הכין את המצוף משני מיכלים ריקים, לקח סכין, ונכנס למים.
ואסינג נאסף למחרת, כשלושים קילומטרים מן החוף, על ידי כלי חיפוש שהודרך מן האוויר.
עד אז כבר נפרש מבצע ענק. מושל גינאה החדשה ההולנדית, פיטר פלאטיל, הזרים סירות סיור, נחתים, משטרה ומטוסים. מסוקים אוסטרליים הוטסו ופורקו בשדה התעופה במראוקה. ארצות הברית, שאליה פנו בדרג הגבוה ביותר, העמידה מטוסים ואונייה. צוותי פפואים בקאנו סרקו ימים שלמים את הפלגים, כרי הבוץ והמנגרובים, ודיווחים הולנדיים מאותה תקופה מדברים על אלפי מקומיים שהצטרפו לחיפוש לאורך החוף.
נלסון רוקפלר שכר בואינג 707, לפי הפרסומים בכשלושים ושמונה אלף דולר, וטס עם מרי, אחותו התאומה של מייקל, ובעקבותיו המון עיתונאים שמילא את המסלול במראוקה. כשבועיים נמשכו החיפושים מעל ביצה, ים וקו חוף. שום חפץ לא נמצא: לא גופה, לא בגד, לא משקפיים, לא מיכל.
נלסון רוקפלר הפסיק את החיפוש וטס הביתה. הקביעה הרשמית, שנרשמה בידי הרשויות ההולנדיות והתקבלה על המשפחה, הייתה מוות בטביעה. ב-1964 הוכרז מייקל רוקפלר מת מבחינה משפטית.
האוסף שהספיק להרכיב אכן הגיע לניו יורק. חלק ניכר ממנו נמצא היום במוזיאון המטרופוליטן לאמנות, באגף הנושא את שמו. חלון ויטראז שעיצב מארק שאגאל הוצב לזכרו בכנסיית האיחוד בפוקנטיקו הילס. אחותו התאומה מרי רוקפלר מורגן הפכה למטפלת וכתבה על האבל המיוחד של תאום ששרד. רנה ואסינג בילה את שארית חייו בתשובות לאותה שאלה מפי זרים. ובהולנד, בארצות הברית ובאסמאט עצמה, התיק מעולם לא נסגר באמת.
מסקנות ושאלות פתוחות
הקביעה הרשמית היא הקריאה הפשוטה ביותר של הראיות, ויש לה מגינים רציניים. מרי רוקפלר מורגן טענה שאחיה, חזק ככל שהיה במים, עמד מול גאות עונתית, זרמים חזקים אל הים ומי נהר סוערים שיוצאים החוצה, ושהמרחק היה פשוט גדול מדי. חולשתה של תיאוריית הטביעה היא שהיא מסבירה היעלמות אך לא היעדר: בחיפוש בסדר גודל כזה, לאורך חוף שבו כל דבר צף נתקע בסופו של דבר במנגרובים, לא נמצא שום דבר, גם לא שני המיכלים.
מערכת עדויות שנייה, ותיקה הרבה יותר, מפנה אל הכפר אוצ'אנפ. תוך שבועות מן ההיעלמות דיווחו שני מיסיונרים הולנדים ששלטו בשפות המקום, קורנליוס ואן קסל והוברטוס פון פיי, ששמעו מתושבים כי רוקפלר הגיע ליבשה ונהרג שם. פון פיי כתב בדצמבר 1961 שארבעה גברים תיארו לו כיצד חולקו שרידים בין קבוצה מן הכפר. קצין סיור הולנדי, וים ואן דה ואל, ערך תחקיר משלו ב-1962 ואמר לאחר מכן שהוגשה לו גולגולת. סוכנות אסושייטד פרס פרסמה גרסה של הסיפור במרץ 1962. ב-1969 נסע העיתונאי האמריקאי מילט מקלין לאזור, דחה את הרעיון הרומנטי שרוקפלר חי אי שם בשבי, והסיק שהראיות הנסיבתיות להריגה חזקות.
התחקיר המודרני המקיף ביותר הוא ספרו של קרל הופמן, קציר פראי, שיצא ב-2014. הופמן עבד בארכיונים ממשלתיים וכנסייתיים בהולנד ושהה תקופות בכפרי אסמאט, ולדבריו שמע עדויות התואמות את אלה שנאספו בשנות השישים. המניע שתואר לו, ולמיסיונרים לפניו, לא היה תאבון אלא חוב. בינואר 1958 פתחה סיירת קולוניאלית הולנדית בפיקודו של פקיד בשם מקס לפרה באש באוצ'אנפ והרגה כמה גברים, ששמותיהם חוזרים בעדויות המאוחרות. בתפיסת אסמאט של אותה תקופה, מוות כזה יצר חוב שהיה חייב להתאזן. תיאוריה אחת גורסת שזר שהגיע לבדו מן הים, מאותו עולם קולוניאלי, נקרא כפירעון החוב. הופמן גם טען שלפקידים ההולנדים, בטריטוריה שעמדו לאבד לאינדונזיה ומול אחת המשפחות הבולטות באמריקה, הייתה כל סיבה להשאיר את הקביעה על טביעה.
שום דבר מזה לא הוכח. העדויות הן שבעל פה, נמסרו בהפרשי עשורים, דרך מתורגמנים, לעיתים לזרים עם כסף ומצלמות, ובני אדם בכל מקום נוטים לספק לאורח את הסיפור שהוא בא לחפש. לא הוצגה ולא נבדקה שום ראיה פיזית. בני אסמאט הם עם חי, עם ההיסטוריונים שלהם והגרסה שלהם ל-1961, ולא בהכרח זו שמסתובבת בספרים מערביים; האלימות הקולוניאלית המתועדת באוצ'אנפ ב-1958 היא החלק שמסופר הכי פחות בסיפור הזה. כל תיאור של מה שקרה אחרי השחייה ראוי להיקרא כעדות, לא כפסק דין, ואנשי החוף ההוא זכאים שיתייחסו אליהם כאל עדים ולא כאל תפאורה.
השאלות הפתוחות עקשניות. מדוע מבצע שכלל מטוסים, אוניות ואלפי מחפשים לא העלה מאום, לפי שתי התיאוריות כאחת? מה הסיקה ההנהלה ההולנדית בפנים, והיכן מצויים התיקים האלה היום? האם קביעת הטביעה הייתה שיפוט או נוחות? האם אפשר עדיין לזהות שרידים כלשהם, והאם חקירה כזו תהיה מוסרית או רצויה בעיני הקהילות המעורבות? ומאחורי הכול עומדת השאלה שהתיק חוזר אליה: לתוך מה בדיוק נכנס אספן בן עשרים ושלוש, שהגיע עם גרזנים וקרסי דיג למקום שממשלתו שלו ירתה בו שלוש שנים קודם לכן.