נס השמש: עשרות אלפי עדים, ואף לא מכשיר מדידה אחד
עם אור ראשון, ב-13 באוקטובר 1917, כבר נחסמו הדרכים הבוציות אל רכס סרה דה איירה בהמון אנשים. איכרים יחפים, נשים ותינוקות על מותניהן, זקנים נשענים על מקלות, ומעט סקרנים ועוינים גלויים, כולם נדחקו אל שקע רדוד ורווי מים הקרוי קובה דה איריה, סמוך לכפר שרוב הפורטוגלים לא היו מוצאים על מפה שנה קודם לכן. גשם ירד מאז עלות השחר, גשם אטלנטי קר שהפך את השדות לבוץ וספג את הצליינים עד לשד עצמותיהם. חלקם צעדו יומיים או שלושה. הם באו משום ששלושה ילדים רועי צאן הבטיחו שביום הזה, בשעה הזאת, הגבירה המדברת אליהם תיתן לעולם אות, כדי שכולם יאמינו.
הילדים היו לוסיה דוש סנטוש בת העשר, ובני דודיה הצעירים פרנסישקו וז'סינטה מרטו, בני תשע ושבע. מאז ה-13 במאי תיארו אישה זוהרת המופיעה מעל עץ אלון קטן ב-13 בכל חודש, והשמועה התפשטה על פני האזור ואז המדינה כולה. רוב ההערכות מציבות את ההמון שהתקהל בקובה בין 30,000 ל-70,000, מספר מדהים לפורטוגל הכפרית באמצע מלחמת עולם. לא כולם היו מאמינים. עיתונאים הגיעו מליסבון בציפייה לתעד הונאה או מהומה, והרשויות המקומיות, חשדניות כלפי התלהבות דתית תחת רפובליקה חילונית תוקפנית, לא הסתירו את בוזן.
הדרך אל אותו בוקר לא הייתה חלקה. במהלך הקיץ משכו ההתגלויות קהל הולך וגדל ובהלה רשמית, ובאוגוסט הורה מושל מחוז אורם, ארתור סנטוש, אנטי כנסייתי נלהב, לתפוס את שלושת הילדים ולהחזיקם יומיים, ולפי הדיווחים איים עליהם במוות בשמן רותח כדי לסחוט הודאה בזיוף. הם לא הודו בדבר. כשנאמר שהחזיונות חוזרים בספטמבר, דווח שהגבירה חזרה ואישרה את הבטחת הנס לאוקטובר. עד אז הפכה הפרשה למבחן עצבים ציבורי בין איכרות מאמינה לבין רפובליקה שנחושה לחשוף אמונות תפלות. זו האווירה הטעונה שאליה נהר ההמון ב-13 בחודש.
סביב הצהריים, בשיא היום, פסק הגשם, העננות הכבדה נפערה, והשמש הופיעה כדיסקה מוזרה ועמומה שאנשים סיפרו שיכלו להביט בה ישירות בלי כאב, כמו צלחת של כסף מוקפא. ואז נדמה היה שהיא נעה. אלפים דיווחו שהיא הסתחררה סביב עצמה, מתיזה גלגלים גדולים של צבע שהכתימו את האדמה, את הפנים ואת הבגדים באדום, כחול וסגול. אחרי כמה דקות נדמה היה שהיא רועדת, מיטלטלת, וצוללת בזיגזג אל עבר הארץ, כאילו תתרסק אל תוך ההמון. אנשים צעקו, בכו, כרעו על ברכיהם בבוץ וזעקו שהעולם עומד להסתיים. ואז, כך אמרו, היא טיפסה חזרה למקומה. כל הפרשה נמשכה, לפי רוב הדיווחים, כעשר דקות. צליינים רבים התעקשו אחר כך שבגדיהם ספוגי הגשם התייבשו.
העדות לא הגיעה רק מפי מאמינים. אוולינו דה אלמיידה היה עורך בכיר וכתב הכוכב של 'או סקולו', היומון הגדול בפורטוגל וכלי ביטוי של התנועה הרפובליקנית האנטי כנסייתית, שנוסד ב-1881 בלי חיבה לכנסייה. באוגוסט של אותה שנה פרסם רשימה לגלגנית וסאטירית על ההתגלויות. דיווחו, שהודפס ב-15 באוקטובר, תיאר את השמש כצלחת של כסף עמום שבה יכול היה ההמון העצום לבהות בלי אי נוחות, רוקדת במה שכינה תנועה אלימה ופרכוסית. כשעמיתיו החילונים תקפו אותו על כך, הוא לא חזר בו. הוא חידש את עדותו בדפוס.
עדויות נוספות באו ממשקיפים משכילים שרשמו אותן בתוך שבועות. עורך דין צעיר, ז'וזה מריה דה אלמיידה גארט, הותיר תיאור ארוך וזהיר של השמש המסתחררת ונדמית כנתלשת מן השמים ומתקדמת. הכומר מנואל נונש פורמיגאו, שניגש לאירועים כחוקר זהיר, אמר שהמחזה הבלתי נתפס נמשך כעשר דקות. גם המרחק נכנס לתיעוד: הכומר ז'וקים לורנסו, אז נער בכפר אלבוריטל במרחק כשמונה עשר קילומטרים, תיאר את אותו כדור שלג מסתובב וצולל, והוא לא הלך לשום התגלות.
המחצית השנייה של התיעוד מתועדת לא פחות. שום מצפה כוכבים בשום מקום עלי אדמות לא רשם אנומליה סולארית כלשהי ב-13 באוקטובר 1917. גם לא כל אדם בקובה דיווח על אותו דבר. חלק מאלה שעמדו באותו שדה ממש אמרו שלא ראו דבר יוצא דופן, רק המון בוכה וכורע סביבם. ובקרב אלה שכן ראו משהו, התיאורים משתנים: חלקם סיפרו על שמש המסתחררת כגלגל זיקוקים, אחרים על דיסקה שצללה והתאוששה יותר מפעם אחת, אחרים הוכו בעיקר מן הצבעים המתחלפים ששטפו את הנוף, וכמה עדים מפוכחים רשמו רק שהעננים נפערו והשמש זרחה בבהירות יוצאת דופן.
הצילום מוסיף פרט נוסף. מאות אנשים היו נוכחים עם מצלמות, וצלמי עיתונות עמדו בתוך ההמון. התמונות ששרדו מראות צליינים מביטים כלפי מעלה, כובעים בידיהם, פנים מורמות. אין קיים אף צילום מאומת של שמש נעה או מסתחררת.
הכנסייה עצמה לא מיהרה. רק אחרי חקירה קנונית שנמשכה שנים הכריז הבישוף של ליירייה, ז'וזה אלווש קוריאה דה סילבה, ב-13 באוקטובר 1930, שלוש עשרה שנים אחרי האירוע, שהחזיונות ראויים לאמונה. תורת הכנסייה אינה מחייבת איש לקבל התגלות פרטית, וההכרזה התירה פולחן ולא דרשה הסכמה. פאטימה הפכה מאז לאחד מאתרי העלייה לרגל המריאניים הגדולים בעולם, ושלושת הילדים זכו מאוחר יותר להוקרת הכנסייה, אך אירועי אותו אחר צהריים באוקטובר מעולם לא נעשו עיקר אמונה.
מסקנות ושאלות פתוחות
נקודה אחת אינה שנויה במחלוקת. השמש עצמה לא זזה. אילו זזה, חצי כדור הארץ היה עד לכך וההשלכות היו הרסניות, ושום מצפה כוכבים לא רשם דבר. מה שעשרות אלפי אנשים תיארו התרחש בשמים מעל הקובה דה איריה, או בעיניהם ובתודעתם של הצופים, ולא במערכת השמש. מעבר לכך, ההסברים נפרדים זה מזה.
הפיזיקאי אוגוסט מסן טען שבהייה ממושכת בשמש מלבינה את התאים רגישי האור ברשתית ומחוללת תמונות המשך חיות ואשליה של תנועה וצבע, שהמון מוכן היה קורא כשמש רוקדת. זהו הסבר חזק לאופטיקה. חולשתו היא שהתופעה החלה, לפי הדיווחים, כשהשמש בקעה מבעד לענן, לפני שרוב האנשים בהו בה, ותמונות המשך אינן מסבירות בבירור חוויה המתוארת ממרחק קילומטרים רבים.
הסופר הסקוטי סטיוארט קמפבל הציע ב-1989, בכתב העת למטאורולוגיה, שענן של אבק סטרטוספרי לפני השמש היה עמעם אותה וצבע אותה בגוונים שדווחו. זה מסביר יפה את הדיסקה העמומה שאפשר היה להביט בה. הוא מתקשה להסביר את תנועת הצלילה האלימה, ולא שרד שום תיעוד עצמאי לאירוע אבק כזה. החוקר ג'ו ניקל ייחס את הכול להצטלבות של אפקטים אופטיים, אולי כלב שמש, ועיוות רשתי מבהייה באור עז. רחב וסביר, אך גם רופף: כלב שמש הוא כתם בהיר קבוע, לא דיסקה דוהרת, והרשימה נקראת יותר כתפריט אפשרויות מאשר כמנגנון יחיד.
אחרים ממקמים את האירוע לא בשמים אלא בהמון. בנג'מין רדפורד הדגיש את כוח הסוגסטיה, הציפייה והפראידוליה, הנכונות של אלפים שהובטח להם נס בשעה קבועה לתפוס נס ולחזק זה את זה בקריאה אחר קריאה. זהו מנגנון פסיכולוגי מתועד היטב. מגבלתו היא שסוגסטיה אינה מגיעה בקלות אל עד עוין במרחק שמונה עשר קילומטרים, ואינה מסבירה מדוע דיווחים כה רבים מתלכדים סביב סחרור וצבע. קווין מקלור, שהיה עורך כתב עת לחקר אנומליות, טען את ההפך מאותה ראיה עצמה: שהדיווחים אכן אינם עקביים, ושחוסר קוהרנטיות זה חותר תחת רעיון האירוע האובייקטיבי המשותף. חוקרת הדת ליסה שוובל הדגישה את נקודת הצילום, ובריאן דאנינג העיר את אותו דבר מן הצד השני, שהתצלומים ששרדו מראים רק המון בוהה כלפי מעלה בשמים רגילים.
יש הטוענים שהתשובה הכנה מונחת בחיכוך שבין ההסברים ולא באחד מהם. בקריאה הזו אירוע אטמוספרי רגיל, עננות מידלדלת ואור נשבר, אולי אבק גבוה, הפיק שמש שאפשר היה להביט בה בבטחה ונדמתה מרצדת, והמראה הנדיר אך הטבעי הזה נפל על המון עצום שהיה מתוח לשיא הציפייה בדיוק בשעה שנאמר לו לצפות לפלא. האופטיקה סיפקה את הגירוי, הפסיכולוגיה ארגנה אותו לסיפור משותף, והזיכרון חידד את הדרמה לאורך העשורים שלאחר מכן. חולשתו של השחזור הזה היא שהוא נותר השערה ולא הוכחה, והוא אינו נוגע במרכיב שהמאמינים מצביעים עליו בתוקף הרב ביותר: התזמון, שנחזה חודשים מראש, ליום ולשעה.
השאלות הפתוחות, אם כן, מדויקות. מדוע הדיווחים מתלכדים כה הדוק סביב סחרור וצבע, אם לא התרחש דבר אובייקטיבי? מדוע הם נפרדים בפרטים, אם כן התרחש? מדוע ראו כמה אנשים באמצע השדה לא כלום? מדוע אין צילום? וכיצד נקבע התאריך חודשים מראש? יותר ממאה שנה לאחר מכן, התיעוד עדיין מספק טיעונים כנים למאמינים ולספקנים כאחד, ומסרב להעניק ניצחון סופי לאף אחד מהם.