החץ בגבו: הרצח בן 5,300 השנים של איש הקרח
ב-19 בספטמבר 1991 ירדו שני מטיילים גרמנים, הלמוט ואריקה סימון, מרכס הסימילאון שבאלפים האוצטאליים, והחליטו לסטות מהשביל המסומן. בגובה 3,210 מטר בערך, בערוץ סלעי מלא מי הפשרה, הם ראו משהו חום בוקע מפני הקרח. המחשבה הראשונה שלהם הייתה זבל שהשאירו מטפסים. ואז הם הבחינו בראש, ובכתפיים, ובגב.
הם הניחו שמצאו מטפס הרים שמת בסערה לפני כמה שנים. כך הניחו גם כל השאר. בארבעת הימים שאחר כך בוצע החילוץ בדחיפות, ובזהירות, שמתאימות לתאונה טרייה: מקדחה פנאומטית, גרזן קרח, מקלות סקי ששימשו כמנופים. מפרק הירך השמאלי של הגופה ניזוק בתהליך. ציוד שהיה מונח סביבה בקרח נאסף בערבוביה והורד בשקיות. רק כשהגיעה הגופה לאינסברוק הביט הארכיאולוג קונרד שפינדלר בגרזן שיצא מהערוץ יחד איתה, זיהה את צורת הלהב, ואמר שהדבר שמונח על השולחן בן ארבעת אלפים שנה לפחות.
תיארוך פחמן 14 קירב אותו לחמשת אלפים ושלוש מאות. האיש מת סביב שנת 3230 לפני הספירה. הוא המומיה האנושית הטבעית העתיקה ביותר הידועה באירופה, וכפי שהתברר, אחד מקורבנות הרצח העתיקים ביותר שתועדו אי פעם.
הוא היה כבן 45, בגובה 160 סנטימטר, ובחייו שקל אולי 50 קילוגרם. עד שירד מן ההר שקלה הגופה המיובשת פחות מ-14 קילוגרם. הוא נשא עליו מטען שתרם להבנת תקופת הנחושת יותר מכל חפירת יישוב: קשת עשויה עץ טקסוס, בלתי גמורה, גבוהה ממנו. אשפה ובה ארבעה עשר גופי חיצים, שרק שניים מהם היו מוגמרים וכשירים לירי. פגיון צור קטן בנדן קלוע מעשב. שני מכלי קליפת ליבנה, שבאחד מהם הוחזקו גחלים עטופות בעלי מייפל. גושי פטריית ליבנה מושחלים על רצועות עור. גלימת עשב, מעיל עור עז, מכנסיים, כובע פרוות דוב עם רצועת סנטר, ונעליים עם סוליות פרוות דוב, חלק עליון מעור צבי ורשת מסיבי עץ שהחזיקה את בידוד העשב במקומו.
וגרזן. הלהב היה נחושת, כמעט טהורה, מורכב על ידית טקסוס וקשור בעור. ניתוח איתר את העפרה בדרום טוסקנה, מאות קילומטרים דרומה, וזה מספר לנו על מסחר בשנת 3200 לפני הספירה משהו שאיש לא ציפה לו. בקהילה שלו הגרזן היה חפץ של מעמד ממשי. הוא עדיין היה מונח לצידו כשהזוג סימון מצא אותו.
על עורו היו 61 קעקועים, שנעשו לא במחט אלא בשפשוף פיגמנט של פיח או אפר מוקד לתוך חתכים דקים. אלה אינם ציורים. אלה קווים וצלבים, והם מתקבצים בגב התחתון, בברכיים, בקרסוליים ובשורש כף היד, כלומר בדיוק במפרקים שבהם השלד שלו מראה שחיקה ניוונית קשה. תהיה משמעותם אשר תהיה, הם נראים פחות כמו קישוט ויותר כמו טיפול.
ואז עלתה שאלת השייכות. הערוץ ישב כמעט בדיוק על הגבול המודרני, ולאוסטריה ולאיטליה הייתה טענה. מדידה רשמית הכריעה: הגופה שכבה 92.56 מטרים בתוך שטח איטליה. אחרי שבע שנים באינסברוק הועבר האיש ב-1998 לבולצאנו, ושם הוא שוכב היום בתא קירור המוחזק סביב מינוס שש מעלות בלחות גבוהה, נראה דרך חלון קטן, ומרוסס מדי פעם במים סטריליים כדי לשמר את שכבת הקרח שמונעת ממנו להתפרק.
במשך עשר שנים הניחו כולם שהוא מת מחשיפה לקור. השחזור שרווח בשנות התשעים בא מקונרד שפינדלר ונודע כתיאוריית האסון: קטטה בעמק הבית בסתיו, בריחה אל ההרים עם ציוד פגום, תשישות וקור בראש המעבר.
ביוני 2001 חזר רדיולוג בבולצאנו בשם פאול גוסטנר על צילומי הרנטגן וראה משהו שכולם פספסו במשך עשור. בכתף השמאלית של האיש, מתחת לעצם השכם, ישב ראש חץ מצור.
הוא נכנס מאחור ומעט מלמטה, מה שממקם את הקשת במורד ובמרחק מה. הוא חתך את עורק הבריח. פצע כזה מרוקן גוף תוך דקות, ואיש בשנת 3230 לפני הספירה לא היה יכול לעשות דבר. הוא נורה בגב בזמן תנועה, ודימם למוות במקום שבו נפל.
גוף החץ נעלם. מישהו שלף אותו ממנו, והוא לא היה בערוץ.
ואז הגיע עוד. יש חבלה בעורף הגולגולת, מהנפילה או ממכה. יש חתך עמוק בכף ידו הימנית, ברווח שבין האגודל לאצבע, הפצע הקלאסי של אדם שתופס להב. הפציעה הזאת החלה להגליד, מה שממקם את הקטטה שגרמה לה כמה ימים לפני הירי, לא באותו אחר צהריים.
וב-2019 מחקר מפורט של תוכן קיבתו קבע מה אכל בחצי השעה האחרונה לחייו: בשר יעל וכמות גדולה של שומן יעל, בשר איל אדום, חיטת אינקורן, ושרידי שרך. זו הייתה ארוחה כבדה, שמנה ולא נמהרת. שלושים עד שישים דקות אחר כך הוא היה מת.
מסקנות ושאלות פתוחות
התמונה הפורנזית ברורה באופן חריג לגופה בת חמישה אלפים שנה, ודווקא הארוחה היא שהופכת אותה למטרידה. אדם שנרדף בגבהי האלפים אינו עוצר בגובה 3,200 מטר לאכול מנה גדולה של שומן ובשר. הוא אכל, ותוך שעה מישהו נעץ חץ בגבו מלמטה ומאחור. ממה שפחד ימים קודם לכן, כשתפס להב סכין ביד ימין, הוא לא פחד ברגע שבו התיישב לאכול.
גוף החץ החסר הוא הפרט שהניע את רוב הוויכוח מאז 2001. מישהו ניגש לגופה אחר כך ושלף את החץ. הקריאה הרווחת, שחוקרים בבולצאנו ובמקומות אחרים מחזיקים בה, היא שחיצים היו ניתנים לזיהוי: הנוצות, הקשירה והראש היו אישיים כמו כתב יד, והוצאת הגוף הוציאה את שמו של היורה. לקריאה הזאת יש כוח ממשי, אבל יש לה גם חולשה שמעטים מודים בה. אם ההסתרה הייתה המניע, הרוצח עמד מעל גופה שלצידה גרזן נחושת, חפץ בעל ערך ברור ונדירות ברורה, והשאיר אותו. שום דבר לא נלקח. הקשת, האשפה, הפגיון והגרזן היו כולם עדיין שם ב-1991.
היעדר הגניבה הזה הוא הראיה החזקה ביותר נגד ההסבר הפשוט ביותר, שוד, והוא דוחף את רוב החוקרים לכיוון האישי: סכסוך דמים, הרג על רקע מעמד או אישה או חוב, שביצע מישהו שרצה במותו של האיש המסוים הזה ולא רצה שיזהו אותו אחר כך. זה סיפור סביר. הוא גם, וכדאי לומר זאת במפורש, סיפור. שום ראיה בערוץ אינה נוקבת במניע.
הסבר פולחני הועלה יותר מפעם אחת, בטענה שהגופה אולי הונחה בכוונה. הוא מעולם לא זכה לקבלה רחבה, כי סידור השרידים והציוד מוסבר לפחות באותה מידה על ידי אדם שקרס במקום שבו נפגע וחמשת אלפים שנה של תנועת קרח.
תיאוריית האסון המקורית של שפינדלר נפלה במידה רבה. היא דרשה מוות בסתיו, ועדות האבקנים במעיו, ובמיוחד אבקת אלמון, מצביעה על אביב או תחילת קיץ. בחינה מחודשת נפרדת שפורסמה ב-2022 בידי צוות שכלל את הארכיאולוג הקרחוני לארס פילה טענה שהשימור המופלא המהולל מעולם לא היה מופלא כפי שנטען: במקום להיאטם מיידית ולתמיד, הגופה כנראה שכבה בשקע מגן שהתמלא בקרח והתמלא שוב, והפשיר חלקית לעיתים. אם הם צודקים, התנאים ששימרו אותו רגילים דיים כדי שגופות נוספות בנות אותו גיל ימתינו בערוצים אחרים.
שתי טענות נוספות יושבות באמצע הלא נוח. ניתוח מתחילת שנות האלפיים דיווח על עקבות דם של ארבעה אנשים שונים על הסכין שלו, על ראש חץ ועל מעילו, מה שהיה מרמז שהוא נלחם ואולי נשא חבר פצוע. הוא מעולם לא שוחזר באופן בלתי תלוי, ומתייחסים אליו בזהירות. ומחלוקת נמשכת מתקיימת סביב השאלה אם החץ הרג אותו על המקום או שמא פגיעת הראש עשתה זאת, כשרדיולוגים קוראים את אותם סריקות ומגיעים למסקנות שונות.
מה שכן השתנה מעבר לוויכוח הוא זהותו. עיבוד חוזר איכותי של הגנום שלו שפורסם ב-2023 בידי צוות שכלל את יוהנס קראוזה מצא שיותר מ-92 אחוז ממוצאו מגיע מחקלאים אנטוליים קדומים, אות טהור באופן חריג לאירופה של האלף הרביעי. מוצא הערבות שדווח במחקר הגנום הראשון התברר כזיהום מודרני. אותה עבודה מצאה שהוא היה בתהליך התקרחות ושעורו היה כהה בהרבה מהשחזורים בכל חנות מוזיאון.
כך שהתיק הצונן העתיק בעולם עומד פחות או יותר במקום שבו היה עומד תיק מודרני אחרי חקירה טובה ובלי חשוד. סיבת המוות, נקבעה. זמן המוות, נקבע עד כדי שעה מארוחה. עימות אלים קודם, נקבע. ורוצח שנשאר מספיק זמן כדי לשלוף את חצו, שסירב לקחת גרזן נחושת ששווה יותר ממה שרוב האנשים בעמק שלו היו רוכשים בכל חייהם, ושלא הותיר אחריו שם, לא מניע, ולא שום דבר שיזהה אותו מלבד ראש החץ שלו, שנשאר נעוץ במקום שאליו שלח אותו.