מקרה אמיתי
מתועד

הנסיכה שמעולם לא חיה: מומיה מזויפת והאישה שאיש לא ידע את שמה

2026-09-17 · · אנשים ללא שם · 5 דקות קריאה

קלטת הווידאו הגיעה לקראצ'י באוקטובר 2000. עיתונאי פקיסטני צפה בה והבין כמעט מיד שהוא רואה משהו יוצא דופן, או משהו יוצא דופן בחומרתו. המצלמה נעה לאורך ארון עץ מגולף. בתוכו שכבה גופה עטופה וכרוכה בדרך העתיקה, הפנים מכוסות במסכה מוזהבת, כתר זהב מונח מעליה, ועל החזה יריעת זהב שחרוט בה כתב יתדות.

הקלטת הגיעה מכארן שבבלוצ'יסטן, סמוך לגבול אפגניסטן, מביתו של איש שבט בשם ואלי מוחמד ריקי. המחיר המבוקש היה 600 מיליון רופי פקיסטני, כאחד עשר מיליון דולר אמריקאי באותם ימים. ריקי אמר שהמומיה הגיעה אליו מאדם שמצא אותה אחרי רעידת אדמה בקרבת קווטה.

המשטרה פעלה לפני שהעסקה הושלמה. ב־19 באוקטובר 2000 הוחרם הארון והועבר למוזיאון הלאומי של פקיסטן בקראצ'י, והסיפור הקיף את העולם תוך ימים.

התעלומות החדשות, פעם בשבוע במייל
מייל אחד בשבוע. בלי ספאם, הסרה בלחיצה אחת.

בתו של אחשוורוש

הכתובת על לוח הזהב הייתה לב העניין. בתרגום היא נקראה כהצהרה בגוף ראשון: הדוברת היא בתו של המלך הגדול אחשוורוש, היא מבקשת הגנה מאל, והיא מוסרת את שמה, רודוגונה.

אחשוורוש הראשון שלט באימפריה האח'מנית בין 486 ל־465 לפני הספירה. מעולם לא נמצאה מומיה מלכותית פרסית. מנהגי הקבורה הפרסיים לא היו מצריים, והמחשבה על נסיכה אח'מנית שנחנטה והוזהבה בסגנון מצרי הייתה מחייבת לשכתב את כל הידוע על מנהגי הקבורה של השושלת. הארכיאולוג הפקיסטני הנודע אחמד חסן דאני בחן את הארון ותיארך אותו לסביבות 600 לפני הספירה. במסיבת עיתונאים ב־26 באוקטובר הוצגה המומיה בפני העולם כנסיכה פרסית, והמוזיאון הלאומי מצא את עצמו מחזיק במה שתואר כאחת מתגליות הארכיאולוגיה של המאה.

ההשלכות הדיפלומטיות היו מיידיות. איראן הכריזה שהמומיה נבזזה בוודאות מאדמה איראנית, ככל הנראה מאזור המדאן, ודרשה את החזרתה. פקיסטן דחתה את הטענה. שלטון הטליבאן באפגניסטן טען אז שהגופה באה משטח אפגני ושייכת לקאבול. שלוש תביעות, גופה אחת, והמון רעש.

האוצרת שלא הפסיקה לשאול

אסמא איברהים, הארכיאולוגית והאוצרת שניהלה את עבודת השימור במוזיאון, חשה אי נוחות כבר בשלב מוקדם. היא זו שנדרשה לטפל בפריט, וטיפול פירושו התבוננות מקרוב.

היא הרכיבה צוות ועברה על הראיות פריט אחר פריט במשך כשנה. הגופה צולמה ברנטגן והועברה בסורק טומוגרפי. ארון העץ וסרקופג האבן נבדקו טכנית. נלקחו דגימות ממחצלת הקנים שעליה שכבה הגופה. וכתב היתדות נשלח לבדיקה פילולוגית רצינית.

הסריקות הגיעו ראשונות, והן היו הרסניות. חונטי מצרים הקדמונים הוציאו את האיברים הפנימיים אך השאירו את הלב במקומו, משום שהלב נדרש למשפט המתים. הגופה הזאת רוקנה לחלוטין, כולל הלב. השיטות לא תאמו שום מסורת חניטה מוכרת, מצרית או אחרת. החלל מולא באבקה שהתבררה כחומר מייבש מודרני, סודה לשתייה ומלח בישול. הגוף והשיער הולבנו בהלבנה כימית.

ואז הגיעה האנטומיה. השרידים היו של אישה בת עשרים ואחת עד עשרים וחמש בערך. זו לא הייתה גופה עתיקה כלל. ונמצא בה נזק שאין לו קשר לקבורה: שבר בצוואר ופגיעות בעמוד השדרה המתיישבות עם מכה כבדה מחפץ קהה.

התיארוך סגר את העניין. ניתוח פחמן 14 של החומר האורגני שנלווה לקבורה הצביע על מוות סביב שנת 1996, ארבע שנים לפני שהמומיה הופיעה בשוק.

הכתובת נכשלה בבדיקה נפרדת. רידיגר שמיט, חוקר גרמני של פרסית עתיקה, בחן את כתב היתדות ומצא בו שגיאות דקדוק במקומות אחדים. גרוע מכך, השם על לוח הזהב היה רודוגונה, שהיא הצורה היוונית. כתובת אח'מנית אמיתית הייתה משתמשת בשם הפרסי העתיק, ורדגאונה. שמיט גם זיהה קטעים שהועתקו מכתובת בהיסתון, ההכרזה המלכותית הגדולה של דריוש הראשון החרוטה בצוק במערב איראן וזמינה בכל ספרייה. הזייפן העתיק מספר לימוד, והעתיק רע.

באפריל 2001 הודיע המוזיאון על המסקנה בפומבי. הנסיכה הפרסית הייתה בדיה, והתיק עבר מארכיאולוגיה לחקירת רצח.

מה קרה אחר כך, ומה לא

הזיוף היה משוכלל ויקר. מישהו בנה סרקופג אבן וארון עץ מגולף, חתך וחרט לוח זהב, יצר מסכה וכתר, השיג את הפשתן, וביצע תהליך חניטה משכנע דיו כדי להטעות אנשים מנוסים במבט ראשון. זו אינה עבודה של אדם אחד בשעות אחר צהריים. היא מחייבת סדנה, כסף, ותוכנית מכירה לשוק העתיקות הבינלאומי.

הצד הפלילי לא הוביל לשום מקום מועיל. הוגשו בפקיסטן כתבי אישום נגד גברים לפי חוקי העתיקות וחקיקה נלווית בקשר לניסיון המכירה, ויש לומר במפורש שהגשת אישום אינה הרשעה, ושכל נאשם חף מפשע עד שבית משפט יקבע אחרת. איש מעולם לא הורשע בהריגתה. מעולם לא הוכח שמישהו הכיר אותה.

גם זהותה לא נקבעה. החוקרים לא הצליחו לצרף שם, משפחה, כפר או דיווח על נעדרת לאישה צעירה בשנות העשרים המוקדמות לחייה שמתה אי שם באזור בערך ב־1996. גופה הולבן, רוקן ונעטף בבד, מה שהעלים חלק ניכר ממה שבדיקה משפטית נשענת עליו בדרך כלל. תיעוד כלשהו על חייה, אם היה, לא נמצא מעולם.

היא נשארה במוזיאון שנים, מוצג שהפך לראיה ואחר כך לבעיה שאיש לא רצה. ב־2005 הורו בתי המשפט למסור את הגופה לקרן אדהי, ארגון הצדקה הפקיסטני הידוע בקבורת מתים חסרי תובעים. ב־2008 ערכה הקרן לה לוויה וקברה אותה בכל הטקסים, כאישה בלתי מזוהה.

מסקנות ושאלות פתוחות

שני דברים סגורים מעבר לכל ויכוח. המומיה היא זיוף מודרני, שהוכח באופן בלתי תלוי בתיארוך פחמן 14, בהדמיית טומוגרפיה, בניתוח כימי של חומרי המילוי ובניתוח לשוני של הכתובת. והאישה שבתוכה מתה באמצע שנות התשעים עם צוואר שבור ופגיעות בעמוד השדרה.

מה שאינו סגור הוא כיצד מתה, והפער הזה הוליד שתי קריאות.

האחת גורסת שהיא נרצחה במיוחד כדי שיהפכו אותה לעתיקה סחירה. חוזקה הוא הקור הרוח של המבצע ונוכחותה של פגיעה קהה חמורה בצוואר. אם בונים מומיה למכירה באחד עשר מיליון דולר, גופה טרייה שימושית יותר מגופה שהתפרקה, והזיוף דרש גוף במצב טוב. חולשתה היא שמעולם לא נקשרה ראיה בין הרג מסוים לזייפן מסוים, והתיאוריה נשענת על הסקה ולא על דבר שהוכח בבית משפט.

השנייה גורסת שהיא מתה בתאונה או באלימות שאין לה קשר להונאה, ושגופתה הושגה לאחר מכן, אולי נגנבה מקבר או נקנתה ממי שיש לו גישה אל המתים, ואז נוצלה. חוזקה הוא שהיא דורשת פחות הנחות ומתאימה לאופן שבו חוגי זייפנים פועלים בדרך כלל, לוקחים את הזמין במקום לייצר קורבן. חולשתה היא התזמון ודפוס הפגיעה, היושבים קרוב מדי זה לזה באי נוחות, והעובדה שגניבת קבר משאירה בדרך כלל עקבות במקום כלשהו.

אסמא איברהים, שעשתה יותר מכל אדם אחר כדי לחשוף את ההונאה, אמרה בפומבי שלדעתה זהו תיק רצח שמעולם לא נחקר ככזה. חקירת המשטרה הפקיסטנית במוות עצמו, להבדיל מן ההברחה, נתקעה למעשה. קווי החקירה המתבקשים, איזה זייפן, איזו סדנה, מי סיפק את הגופה, לא מוצו עד מסקנה שפורסמה ברבים.

נותרו פתוחות גם כמה שאלות מעשיות. איש לא קבע מהיכן הגיעו הרכיבים הפיזיים: סרקופג האבן, עבודת הזהב, ארון העץ המגולף. איש לא קבע מי כתב את כתב היתדות, אדם שהייתה לו גישה למהדורה מודפסת של כתובת בהיסתון ומספיק הכשרה כדי להעתיק סימנים, אך לא מספיק כדי להימנע משגיאות דקדוק בסיסיות ומצורה שגויה של שם מלכותי. ואיש לא קבע אם פריטים נוספים מאותה סדנה נמכרו בהצלחה ויושבים היום באוסף פרטי כלשהו, בלי שנבדקו מעולם.

השאלה הפתוחה הגדולה ביותר היא הפשוטה ביותר. אישה צעירה מתה. הפשיטו ממנה כל סימן מזהה, הלבינו אותה, מילאו אותה בסודה לשתייה, הלבישו אותה כנסיכה של אימפריה שנפלה לפני אלפיים וחמש מאות שנה, והציעו אותה למכירה. מדענים בשלוש יבשות חקרו אותה, שלוש ממשלות רבו עליה, עיתוני העולם צילמו אותה, ושמונה שנים אחר כך נקברה בלי שם כלל. אי שם יש משפחה שהפסיקה לשמוע מבתה בערך ב־1996, ומעולם לא נאמר לה מה עלה בגורלה.

אהבתם את התיק? קבלו את התיקים החדשים של השבוע בכל יום שישי, בחינם במייל.
מייל אחד בשבוע. בלי ספאם, הסרה בלחיצה אחת.
קריאות חופשיות שנותרו החודש: 1

שתפו את הכתבה:

תגובות הקוראים (0)
רק מנויים פעילים עם תשלום מאומת יכולים לכתוב תגובות. גישה מלאה