פיטר ברגמן: האיש שמחק את עצמו לפני שמת
מעט אחרי עלות השחר של 16 ביוני 2009 יצאו אב ובנו הקטן אל החול ברוסס פוינט, רצועת חוף שקטה כמה קילומטרים צפונית-מערבית לעיירה סלייגו, על חופה האטלנטי של אירלנד. סמוך לקו המים הם נתקלו בגופתו של גבר קשיש, לבוש במלואו, שוכב כאילו פשוט נשכב לנוח. לא היו סימני אלימות גלויים ולא עקבות של מאבק בחול. משטרת אירלנד, הגארדה, פתחה במה שנראה בתחילה כמקרה שגרתי של מוות פתאומי. לאחר חמישה חודשי חקירה לא הצליחה לבסס את העובדה שבדרך כלל באה ראשונה: שמו של האיש שעל החוף. שש-עשרה שנים אחר כך היא עדיין אינה מצליחה.
את ימיו האחרונים אפשר לשחזר כמעט שעה אחר שעה. אחר הצהריים של יום שישי, 12 ביוני 2009, ירד האיש מאוטובוס שהגיע מדרי ועלה למונית בתחנת האוטובוסים של סלייגו. הוא ביקש מהנהג, בשקט ובנימוס, לקחת אותו למקום לינה זול. אכסניית האורחים הראשונה לא הסתדרה. בשנייה, מלון סלייגו סיטי ברחוב קווי, היה חדר פנוי.
הוא נרשם בשם פיטר ברגמן ומסר כתובת בווינה: Ainstettersn 15, 4472. כל רכיב בכתובת הזאת שגוי. רחוב בשם כזה אינו קיים באוסטריה. המיקוד אינו בשימוש, וממילא מיקודי ווינה נפתחים בספרה 1 ולא 4. הוא שילם במזומן, כפי שישלם במזומן על כל דבר בשהותו, וביקש חדר עם נוף לים. אנשי הצוות תיארו אותו לימים כאדיב, מסוגר ובלתי בולט לחלוטין, למעט מבטא גרמני או אוסטרי קלוש.
מה שתיעדו מצלמות האבטחה של העיירה בימים הבאים הוא שהפך מוות רגיל לתעלומה של ממש. שוב ושוב יצא האיש מהמלון ובידו שקית ניילון סגולה מלאה, ושוב ושוב חזר כשהיא ריקה. הוא צולם עושה זאת יותר מתריסר פעמים, בכל פעם במסלול אחר. הבלשים שחזרו מאוחר יותר את המסלולים וסרקו את פחי האשפה הציבוריים לאורכם. הם לא מצאו דבר שאפשר לקשור אליו. מסקנת הגארדה הייתה שהוא נפטר מרכושו במנות קטנות ומחושבות, תוך ניצול השטחים המתים שבין המצלמות, ושבהליכתו האחרונה קיפל את השקית הריקה והכניס אותה לכיסו. השקית לא נמצאה מעולם.
בבוקר שבת, 13 ביוני, נכנס לסניף הדואר בסלייגו וקנה שמונה בולים של 82 סנט ומדבקות דואר אוויר. שום מכתב הקשור אליו לא צף מעולם, בשום מקום בעולם.
ביום ראשון, 14 ביוני, לקח מונית נוספת ושאל את הנהג היכן אפשר למצוא חוף שקט לשחייה. הנהג הציע את רוסס פוינט והסיע אותו לראות את המקום. ברגמן התבונן במים דקות אחדות וביקש שיחזירו אותו לעיירה.
בערב יום שני, 15 ביוני, עזב את המלון, הלך לתחנת האוטובוסים ונסע באוטובוס אחר הצהריים לרוסס פוינט. אולי תריסר אנשים ראו אותו על החוף באותו ערב: גבר קשיש, רך דיבור, במעיל, פוסע סמוך לקו המים בעוד האור דועך. אחדים הבחינו בו קרוב מאוד למים עם רדת החשכה. אף מצלמה ואף עד לא ראו אותו נכנס לים. למחרת בבוקר הוא נמצא.
הנתיחה שלאחר המוות העלתה שמדובר באדם חולה מאוד. הוא סבל מסרטן ערמונית מתקדם שהתפשט אל עצמותיו. הוא שרד כמה התקפי לב קודמים. אחת מכליותיו הוסרה בשלב מוקדם יותר בחייו, והייתה לו שן זהב אחת. בדיווחים על הפרשה נמסר שהוא לא קיבל כל טיפול בסרטן. הפתולוג לא מצא אף אחד מהסימנים האופייניים לטביעה במי ים ולא כל רמז למעשה פלילי, ורשם את סיבת המוות כדום לב חריף. תוויות היצרן נגזרו מכל פריט לבוש שלו. הוא לא נשא ארנק, לא מסמכים ולא מפתחות.
החקירה נמשכה חמישה חודשים ורתמה גם את האינטרפול. טביעות אצבעותיו לא תאמו שום רישום באירופה. ה-DNA שלו לא תאם דבר. שום דיווח על נעדר בשום מקום בעולם לא התאים לו. באוקטובר 2021, ושוב באוגוסט 2023, חידשה הגארדה את פנייתה לציבור עם דימויים חדשים ובדיקות DNA נוספות, ובכל פעם החזיקה השתיקה מעמד.
הוא נקבר בקבר לא מסומן בסלייגו. ארבעה שוטרים ליווו את הלווייתו של אדם ששמו לא נודע להם מעולם. ימיו האחרונים שוחזרו לימים בסרט תיעודי קצר, The Last Days of Peter Bergmann, בבימויו של קיארן קסידי, שנבחר לפסטיבל סאנדנס ב-2014, וכך הכיר רוב העולם את הפרשה לראשונה.
הוא אינו הגופה הבלתי מזוהה היחידה באירופה. מאות מתים בלתי מזוהים נרשמים ברחבי היבשת מדי שנה, רובם קורבנות של עוני, הגירה או מזל רע, ורוב המקרים האלה נובעים מהיעדר רישומים ולא מהשמדתם המכוונת. הפרשה הזאת הפוכה: אדם שהקדיש את ארבעת ימיו האחרונים למחיקה של כל עקבה מעצמו, בעיירה שבה מצלמות ואנשים צפו בו בלי לדעת במה הם צופים.
מסקנות ושאלות פתוחות
בפרשה הזאת לא ניתנה מעולם הכרעה, והתיק נותר פתוח. מה שיש במקומה הוא אוסף של הסברים מתחרים, שכל אחד מהם מסביר חלק מהראיות ואף אחד מהם אינו מסביר את כולן.
הפרשנות המובילה, שאליה נוטים חוקרי הגארדה ורוב מי שלמדו את התיק, היא גם הפשוטה והעצובה מכולן: אדם חולה סופני החליט לסיים את חייו הרחק מביתו ולקחת עמו את זהותו, וביצע את התוכנית במשמעת יוצאת דופן. היא מתיישבת עם רוב המתועד: המחלה, המחיקה, השלווה והיעדר כל סימן לאלימות. חולשתה היא שאין היא מסבירה את השם הבדוי ואת הכתובת המומצאת. מי שמבקש רק למות בלי שיזהו אותו אינו זקוק להירשם במלון בשם בדוי, ומשום כך יש הטוענים שהוא הסתתר לא רק מפני העתיד אלא גם מפני מישהו בהווה.
תיאוריה שנייה גורסת שהוא נמלט ממשהו: מנושה, משערורייה, מחיים קודמים שביקש לקבור יחד עם עצמו. קריאה זו נותנת פשר לתוויות הגזורות ולשימוש המחושב בשטחים המתים של המצלמות, שאכן דומים להרגליו של אדם מיומן בהתחמקות ממעקב. חולשתה היא שמעולם לא צפה ראיה שמישהו חיפש אחריו. שום נושה, שום אויב ושום קרוב משפחה לא פנה במשך שש-עשרה שנים.
קריאה שלישית וספקולטיבית יותר, שהעלו פרשנים שונים לאורך השנים, גורסת שיסודיות המחיקה מצביעה על איש מודיעין לשעבר, מי שאומן להיעלם. יש הטוענים שהמשמעת שנחשפה כאן היא מקצועית ולא רק נחושה. ההתנגדות ברורה: מסוכן ידוע היינו מצפים שיצוף בסופו של דבר בדיוק באותם מאגרים שחזרו ריקים, ושום דבר בתיאוריה הזאת אינו מסביר מדוע האינטרפול לא מצא דבר.
אפשרות רביעית מתמקדת בבולים. תיאוריה אחת גורסת שהוא בא לסלייגו כדי לכתוב מכתבים אחרונים, למשפחה או לאדם שאהב או שפגע בו, ושכל ההצגה המחושבת עמדה בשירותו של מעשה תקשורת אחרון ופרטי. הבולים ומדבקות דואר האוויר הם ראייתה. חולשתה חדה: שום מכתב לא הופיע מעולם. או שהמכתבים לא נכתבו מעולם, או שהתקבלו בידי מישהו שבחר לשתוק שש-עשרה שנים.
כמה דברים נותרים בלתי מוסברים בלי קשר לתיאוריה המועדפת. איש אינו יודע מה היה בשקית הסגולה ולאן נעלם תוכנה. איש אינו יודע מדוע אדם גוסס, שסבל מכאבים ממשיים, נסע אל הקצה הצפוני-מערבי הרחוק של מדינה שלא הייתה שלו, לעיירה שנראה כי לא היה לו שום קשר אליה. גם הכתובת לא הוסברה: אדם זהיר דיו כדי לגזור את התוויות מבגדיו אינו ממציא כתובת באקראי, ול-Ainstettersn 15, 4472 יש איכות של כמעט-פגיעה, כמשהו שנבנה כדי להישמע סביר ולא כמשהו שנבחר ברשלנות.
השאלות הפתוחות הן אפוא אותן שאלות שבהן פתחה הגארדה. מי הוא היה? מהיכן בא, וכיצד הצליח אירופי בעידן הדרכונים, הרשומות הרפואיות ומאגרי ה-DNA שלא להותיר עקבה אחת שניתן לאחזר? האם שמונת המכתבים נכתבו בכלל, ואם כן, מי קיבל אותם? והאם יש אי-שם מישהו שיודע את השם והחליט שמשאלתו להיעלם ראויה לכבוד?