החולות השרים: דיונות שמשמיעות תו מוזיקלי לקילומטרים
החליקו במורד הפן התלול של הר החול שבנבאדה בצהרי יום קיץ יבש, ולמשך כמה שניות מבלבלות ההר כולו משיב לכם. לא החריקה הדקה שמשמיע חול חוף יבש מתחת לרגליים, אלא תו עמוק ואורגני שכמו עולה מתוך האדמה ונתלה באוויר, נמוך דיו כדי לרטוט בצלעות. הצמידו כף יד אל המדרון ותחושו אותו לא פחות משתשמעו אותו, פעימה איטית שעולה דרך הגרגרים אל תוך היד. המטיילים שבים תמיד לאותן ההשוואות: נהמה, יבבה, צ'לו רחוק, מטוס פרופלור נמוך החולף אי-שם מתחת לקו האופק. הדיונה אינה עושה דבר על-טבעי. היא שרה, והיא מטרידה מטיילים כבר שבע מאות שנה לפחות.
אי-שם סביב שנת 1275, בחצותו את דיונות באדאן ג'ראן בשולי מדבר גובי, תיאר מרקו פולו מדבר שנראה מאוכלס. האוויר, כתב, התמלא בקולות של כלי נגינה, תופים ושקשוק צבאות בלתי-נראים, ומטיילי זמנו תלו זאת ברוחות החול שקוראות לאדם בשמו הרחק מן השיירה. שש מאות שנה מאוחר יותר, בעלותו לחוף בצ'ילה במסע ה'ביגל', העלה צ'רלס דרווין על הכתב את אותה תדהמה מול גבעה שואגת שמודיעיו כינו אל בְּרָמָדוֹר, השואגת, שנאמר כי היא משמיעה קול כשמפריעים לחול. איש מהם לא בדה דבר, ואף אחד מהם לא היה יחיד. סופרים ערבים מימי הביניים, כרוניקנים סינים ונוודי מדבר בשלוש יבשות הותירו את אותה העדות בדיוק. חלק מחולות העולם באמת שרים, ולאורך רוב ההיסטוריה הכתובה לאיש לא היה מושג קלוש מדוע.
הירשמו וקבלו חודש ראשון חינם לגמרי — גישה בלתי מוגבלת לכל הארכיון, ובלי פרסומות למנויים. ביטול בכל רגע.
הרשמה — חודש ראשון חינם