שלושים וארבעה אנשים ו-13,500 טונות תירס: הספינה שאיש לא חיפש
אחר הצהריים של 24 באוקטובר 1980 סיימה ספינת משא להיטען תירס במסוף דגנים בפילדלפיה שבארצות הברית, ופנתה במורד הנהר אל הים.
בבטן שלה היו 13,500 טונות של תירס צהוב. על הסיפון היו 34 אנשים.
ההפלגה הייתה שגרתית. לחצות את האוקיינוס האטלנטי, לעבור בים התיכון, ולהגיע לנמל פורט סעיד שבמצרים, במרחק של כ-8,000 ק"מ. שלושה שבועות, פחות או יותר.
היא יצאה מהרציף בסביבות 13:30.
ב-21:00 באותו ערב היא דיווחה בקשר על המיקום שלה. היא הייתה מול כף הנלופן, בפתח מפרץ דלאוור. במסלול, במהירות, והכול על הסיפון כשורה.
כמה שעות אחר כך, קרוב לחצות, אחד הקצינים הרים את מכשיר הקשר של הספינה והתקשר לאשתו הביתה. זו הייתה שיחה קצרה ורגילה. הוא היה החובל השלישי, ואבא שלו היה קצין בדימוס של משמר החופים האמריקאי.
השיחה הזאת היא הדבר האחרון ששמעו מהספינה.
לא התקבל שום קריאת מצוקה. לא נמצאה סירת הצלה, לא גלגל הצלה, לא כתם שמן, לא מטען צף, לא גופה. כלי שיט באורך 159 מטר יצא מחופי ארצות הברית עם 34 אנשים, ולא הגיע לשום מקום.
ואז יש את החלק שהפך טביעה לשערורייה.
אף אחד לא התחיל לחפש אותה במשך 15 יום.
ספינה מבוגרת מרוב האנשים שעליה
היא נבנתה ב-1944 בקליפורניה, כספינת הובלת חיילים לשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה. אורכה היה 159 מטר, והיא שקלה כ-11,400 טונות ברוטו.
כשהמלחמה נגמרה היא הועמדה בצד, אחר כך נמכרה, ואחר כך נמכרה שוב. במשך 36 שנה היא נשאה שלושה שמות שונים לפני השם האחרון. ב-1980 היא הייתה ספינת תפזורת בבעלות חברה אמריקאית קטנה, והיא הובילה דגנים.
ספינות בגיל הזה עדיין עובדות. הן גם, בשלב הזה, רשימה של תיקונים שמישהו החליט לדחות.
זה חשוב בהמשך, כי זה אחד הדברים הבודדים בסוף שלה שחוקרים יכלו להתווכח עליהם עם משהו ביד.
מזג האוויר
סערה חצתה את המסלול שלה באותו לילה.
הקביעה הרשמית העמידה את הרוחות על 35 עד 50 קשר, כלומר בערך 65 עד 90 קמ"ש, ואת הגלים על 3.5 עד 7 מטר. תיאורים אחרים, כולל כאלה שחזרו אצל המשפחות, מדברים על גלים קרובים ל-9 מטר.
המקורות חלוקים על המספר הזה, והמחלוקת מעולם לא הוכרעה, כי לא נשאר מי שימדוד.
מה שלא שנוי במחלוקת הוא שספינות אחרות היו באותו מזג אוויר באותו לילה. הן עברו אותו. הצוותים שלהן תיארו תנאים קשים, ואף אחד מהם לא תיאר תנאים שמטביעים ספינת משא עמוסה בלי מילה אחת בקשר.
עשרה ימים של שקט
הספינה הייתה אמורה לדווח לבעלים שלה בקשר. היא לא דיווחה.
היא לא דיווחה גם למחרת, וגם ביום שאחריו, ובמשך 10 ימים.
ב-3 בנובמבר התקשר סוף סוף הבעלים למרכז ההצלה של משמר החופים בניו יורק, ואמר שלא שמעו מהספינה מאז שיצאה מהחוף.
משמר החופים לא יצא לחיפוש. הוא פתח בבדיקת קשר. במשך 5 ימים נוספים קראו אלחוטנים, האזינו, שאלו כלי שיט אחרים, ובדקו בנמלים לאורך המסלול אם מישהו ראה אותה.
החיפוש האווירי והימי התחיל רק ב-8 בנובמבר. באותו רגע הספינה כבר שתקה 15 יום.
**זאת העובדה הקשה האחרונה בסיפור. כל מה שבא אחריה הוא חיפוש אחרי משהו שכבר לא היה שם.**
החיפוש
זה לא היה חיפוש קטן.
מטוסים טסו במשך 10 ימים. בשיא היו 7 מהם. החיפוש כיסה יותר מ-767,000 קילומטר רבוע של צפון האוקיינוס האטלנטי, מזרחה מהחוף האמריקאי, לאורך המסלול שהיא הייתה אמורה לעשות.
הם לא מצאו כלום.
לא רפסודה. לא מכסה של מחסן מטען. לא גלגל הצלה עם שם. תירס צף, לפחות לזמן מה, ולא נראה תירס. האזור שבו היא כנראה אבדה, בערך 900 ק"מ ממזרח למפרץ דלאוור, היה ריק.
החיפוש הופסק ב-17 בנובמבר.
מה החקירה יכלה לומר, ומה לא
שני גופים רשמיים בדקו את המקרה, וועדה של הקונגרס האמריקאי קיימה שימועים ביוני 1981.
חוקרי התאונות הלאומיים כתבו את המשפט הכי פשוט בכל התיק: הם לא הצליחו לקבוע סיבה סבירה, כי מעולם לא נשמעה קריאת מצוקה ומעולם לא נמצא שום סימן לספינה או לצוות שלה.
הם כן הציעו חישוב אחד. לפי מצב הים המשוער, מהירות הספינה והכיוון שלה, הם מצאו שהיא יכלה להיכנס לגלגול מסונכרן.
גלגול מסונכרן הוא מה שקורה כשקצב הנדנוד הטבעי של הספינה מתלכד עם הקצב שבו הגלים פוגעים בה. כל גל מגיע בדיוק בזמן ודוחף את הנדנוד קצת יותר. ספינה שהתנדנדה בבטחה יכולה, תוך כמה דקות, לעבור את נקודת האיזון ולהתהפך.
אם זה מה שקרה, לא היה זמן לשדר שום דבר. זאת החוזקה של ההסבר, וזאת גם החולשה שלו: הוא מסביר את השתיקה בכך שאי אפשר להפריך אותו.
החוקרים כתבו גם שהעיכוב בדיווח על היעלמות הספינה אולי תרם לאובדן החיים.
בשימוע בקונגרס העיד הבעלים שהספינה התהפכה פתאום ובלי אזהרה. שאלו אותו למה חיכה 10 ימים, והוא ענה שהיה בטוח בספינה. יושב ראש הוועדה אמר שהיעלמות כזאת לא נשמעה בעת החדשה. את השימוע ביקש קצין בדימוס של משמר החופים, אביו של אותו חובל שלישי שעשה את שיחת הטלפון האחרונה.
קצין בכיר במשמר החופים העיד שהמערכת פעלה ביעילות ובצורה נכונה. הוא אמר שהוא עצמו שמע על כשל התקשורת ב-7 בנובמבר, והורה על חיפוש אווירי למחרת, בניגוד להמלצת הצוות שלו.
שתי העדויות האלה נמצאות בפרוטוקול. הן לא מסתדרות זו עם זו בנוחות.
מה ידוע ומה לא
זה מה שמתועד: ספינת משא בת 36 יצאה מפילדלפיה עמוסה דגן, דיווחה על מיקומה כרגיל ב-21:00, נשמעה עוד פעם אחת בערך בחצות כשאיש צוות התקשר הביתה, ומאז לא נשמעה יותר. סערה חצתה את דרכה. הבעלים שלה שתק 10 ימים. החיפוש התחיל ביום ה-15 ולא מצא שום דבר, ושום שבר לא אותר עד היום.
כל השאר הוא השערה.
בפילדלפיה יש לוח ברונזה ל-34 האנשים. כתובה עליו תפילת מלחים ישנה: "אלוהים, הים שלך כל כך גדול והסירה שלי כל כך קטנה."
מסקנות ושאלות פתוחות
יש ארבעה הסברים על השולחן. אף אחד מהם לא שלם.
**היא התהפכה תוך שניות בגלל גלגול מסונכרן.** החישוב הרשמי תומך בזה, וזה ההסבר היחיד שמסביר למה לא שודר שום דבר. הבעיה: הוא בנוי על מצב ים משוער, מהירות משוערת וכיוון משוער. אף אחד משלושת המספרים האלה לא נמדד באמת באותו לילה.
**גוף ספינה ישן נכשל.** היא הייתה בת 36, הוסבה מספינת חיילים, וספינות דגן מהדור הזה נודעו בסדקים במזג אוויר קשה. גוף שנסדק בים יכול להציף מחסן מטען מהר יותר ממה שצוות מספיק להגיב. הבעיה: אין שבר. בלי הפלדה אף אחד לא יכול להראות שבר, וההסבר נשאר דעה על הגיל שלה.
**המטען זז, או נרטב.** דגן בתפזורת יכול לזוז בתוך נדנוד ולהשאיר ספינה נוטה על צד. תירס שסופג מים מתנפח בכוח אמיתי, מספיק כדי ללחוץ על המבנה מבפנים. הבעיה: זה דורש מים במחסן עוד לפני האובדן, ואין שום עדות להצפה, רק אפשרות שלה.
**היא בכלל לא טבעה.** בשנים שאחרי הסתובבו שני סיפורים: שפושעים חטפו אותה, ושהיא הייתה חלק מעסקת נשק פוליטית שקשורה לבני הערובה שהוחזקו אז באיראן. הבעיה: 34 אנשים היו צריכים לשתוק 46 שנה, וספינה באורך 159 מטר הייתה צריכה להיעלם או להיגרס בלי שמסמך אחד יצוץ. שום דבר מעולם לא תמך באף אחת מהגרסאות.
שלוש שאלות נשארות פתוחות.
למה ספינה שהייתה באותה סערה עם כלי שיט אחרים, שכולם שרדו, לא שידרה כלום? גם ספינה שנכשלת בדרך כלל מספיקה להוציא מילה אחת.
למה עברו 10 ימים עד שהבעלים אמר למישהו שהיא שותקת?
ואיך כלי שיט באורך 159 מטר, שמוביל דגן שצף, טובע בצפון האטלנטי ולא משאיר על פני המים חפץ אחד ש-7 מטוסים יוכלו למצוא?
התיק עדיין פתוח. הוא פתוח מאז 1980, ואם לא ימצאו את השבר על קרקעית הים, הוא יישאר כך.