הכוכב של טאבי: השמש המהבהבת שגרמה לאסטרונומים לומר את המילה האסורה
בין 2009 ל-2013 החזיק טלסקופ החלל קפלר של נאס"א כתם שמים אחד תחת תצפית רצופה. שדה הראייה שלו כיסה כ-150,000 כוכבים סמוך לקבוצת הברבור, ותפקידו היה לקלוט את ההבהובים הקלושים והסדירים שמסגירים כוכב לכת החולף מול שמשו. העמעום המדובר זעיר. אפילו ענק בגודל צדק חוסם רק כאחוז אחד מאור כוכבו, והמכשיר נבנה כדי למדוד שינויים קטנים בהרבה מכך. כמות הנתונים הייתה גדולה מכדי שצוות המשימה יבחן אותה בעין, ולכן פרויקט מדע אזרחי בשם "ציידי כוכבי הלכת" הזמין את הציבור לסרוק את עקומות האור. דווקא המתנדבים האלה, אנשים רגילים מול מקלדותיהם, שבו והקיפו כוכב אחד בארכיון והשאירו לצדו את אותן הערות נבוכות. הכוכב היה KIC 8462852, כוכב מסדרה ראשית מטיפוס F במרחק כ-1,470 שנות אור, חם וגדול מעט מהשמש וחסר ייחוד בכל היבט אחר.
אורו לא התנהג כמו שום דבר אחר בקטלוג. במקום צניחה רדודה החוזרת בלוח זמנים קבוע, הבהירות התמוטטה בצלילות פרועות וא-סימטריות. סביב יום 792 של המשימה איבד הכוכב כ-15 אחוזים מאורו. סביב יום 1519 איבד 22 אחוזים מדהימים. סביב אותם אירועים וביניהם הופיע אשכול של צניחות קטנות ולא-סדירות, אחדות נמשכו ימים אחדים, אחרות נמתחו על פני שבועות, והגיעו במרווחים חסרי מקצב ברור. אחדות צנחו בחדות והתאוששו לאט, אחרות להפך. כוכב לכת מייצר את אותה צניחה מסודרת באותו לוח זמנים נוקשה, משום שהוא כדור במסלול קבוע. מה שחלף מול הכוכב הזה חסם קרוב לרבע מאורו, בזמנים בלתי צפויים, בצורות ששום כדור במסלול אינו יכול לייצר.
האסטרונומית טבתה בויאג'יאן, אז מאוניברסיטת ייל, הובילה את המחקר הרציני הראשון על הגוף הזה. המאמר, שפורסם ב-2015, נשא כותרת עבודה כנה, "לאן נעלם האור?", שהעניקה לכוכב את הכינוי שהוא נושא עד היום בקרב חוקרים, לצד הכינוי המוכר יותר "הכוכב של טאבי". צוותה עבר על ההסברים הטבעיים אחד-אחד. תקלת מכשור נשללה; הצניחות היו אמיתיות, לא פגם בפוטומטריה של קפלר. כוכב צעיר העטוף עדיין בדיסקת אבק חמה שממנה נולדים כוכבי לכת אמור להתלקח בתת-אדום, אך תצפיות המשך לא מצאו זוהר עודף כזה, מה ששלל מערכת צעירה ומאובקת. פסולת בין-כוכבית, כוכב לכת נווד חולף וכוכב לוויין מעוות, כל אחד מהם קרס תחת בחינה. האפשרות החזקה ביותר שנותרה הייתה נחיל עצום של שביטים ענקיים, שנקרעו ונמתחו לאורך מסלול אקסצנטרי, והמאמר עצמו הודה שאפילו ההסבר הזה דחוק.
ואז העלה על הכתב ג'ייסון רייט, אסטרונום מאוניברסיטת פן סטייט, את האפשרות שחוקרים אחרים נמנעו ממנה. צניחות עמוקות, פרועות ולא-סדירות, ציין, מתיישבות גם עם נחיל של מבנים מלאכותיים עצומים החגים סביב הכוכב, מסוג לוחות קליטת האנרגיה שפיזיקאים מכנים נחיל דייסון. רייט הציג את הרעיון במפורש כהשערת מוצא אחרון, כזו שראויה לבדיקה נאותה דווקא כדי שניתן יהיה לשלול אותה, ולא כטענה שמבנים כאלה קיימים. סיקור העיתונות היה זהיר הרבה פחות. הצירוף "כוכב מבנה-העל החייזרי" הקיף את העולם, ו-KIC 8462852 הפך לרגע לכוכב המפורסם בגלקסיה.
הבדיקה בוצעה. מכון SETI הפנה אל הכוכב את מערך הטלסקופים אלן שבקליפורניה וחיפש קרינת רדיו ממקור טכנולוגי. פרויקט Breakthrough Listen האזין לו מאוחר יותר בטלסקופ גרין בנק שבמערב וירג'יניה, על פני טווח תדרים רחב. אף אחד משני החיפושים לא איתר אות מלאכותי מכל סוג שהוא.
בעוד העבודה הזאת נמשכת, הצד הטבעי של החידה נעשה מסובך יותר. האסטרונום בראדלי שייפר בחן את אוסף לוחות הצילום מזכוכית של הרווארד, שעליהם תיעדו מצפי כוכבים את השמים במשך יותר ממאה שנה. בהשוואת תמונות של KIC 8462852 לאורך העשורים, דיווח שהכוכב דעך בכ-15 אחוזים בין 1890 ל-1989. הטענה עוררה מחלוקת מיד. חוקרים אחרים שעבדו עם אותם לוחות טענו שהדעיכה הנראית היא ארטיפקט של אופן הכיול והטיפול בתחליבי הצילום הישנים, והוויכוח לא הוכרע עד היום. אחר כך ניתח צוות נפרד את מדידותיו המדויקות של קפלר עצמו ומצא שהכוכב מתעמעם במידה מדידה גם בתוך ארבע שנות המשימה, ירידה איטית המונחת מתחת לצניחות הדרמטיות.
הכרעת השאלה חייבה לתפוס צניחה בזמן התרחשותה, בעזרת מכשירים שיכולים למדוד את האור ביותר מאורך גל אחד. קפלר לא יכול היה לעשות זאת. הוא תיעד בהירות בפס רחב יחיד, וכל צניחותיו התגלו זמן רב לאחר מעשה. בויאג'יאן, שעד אז כבר תיארה את החידה לקהל עצום בהרצאת TED בשם "הכוכב המסתורי ביותר ביקום", פנתה למימון המונים. מסע בקיקסטארטר גייס כמאה אלף דולר מאלפי תומכים קטנים, די כדי לרכוש זמן תצפית במצפה לאס קומברס, רשת עולמית של טלסקופים רובוטיים שיכולה לקיים מעקב כמעט רצוף ולהגיב ברגע שהכוכב מתחיל לדעוך.
במאי 2017 הכוכב שיתף פעולה. הוא פתח בסדרת צניחות טרייה, שהצופים כינו אלסי, סלסט, סקרה בריי ואנגקור. אף אחת מהן לא הייתה עמוקה כמו אירועי קפלר הגדולים, והגדולה בהן הגיעה לאחוזים בודדים בלבד, אך הפעם נערכו המדידות בכמה צבעים בו-זמנית בזמן שהאור צנח. התוצאה הייתה חד-משמעית. גוף מוצק ואטום, בין אם כוכב לכת ובין אם לוח, חוסם כל צבע של אור במידה שווה ומטיל צל אפור אחיד. הצניחות האלה היו באופן עקבי עמוקות יותר באור כחול מאשר באדום. זהו טביע האצבע של אבק דק, שגרגיריו הזעירים מפזרים הצדה את האור הכחול ומניחים לאור האדום יותר לחלוף. המאמרים שדיווחו על התוצאה ב-2018 היו ברורים: את הכוכב מצעיף אבק רגיל, בעננים דקים ושקופים הרבה מכדי להיות מבנה מוצק מכל סוג.
הכוכב המשיך לצנוח מאז, והמשיכו לצפות בו. מעקב ארוך טווח מאשש שהדעיכה מתרחשת בכמה סולמות זמן בבת אחת, מצניחות בנות ימים ועד ירידות והתאוששויות איטיות הפרוסות על חודשים ושנים. מה שהתצפיות לא סיפקו הוא מקור. אבק סביב כוכב בוגר מטיפוס כזה אינו אמור להתמיד. הוא נסחף פנימה או נהדף החוצה בסולמות זמן קצרים ביחס לחיי כוכב, ולכן מסך מתמשך מחייב משהו שימשיך לייצר גרגירים טריים. דבר כזה טרם זוהה.
מסקנות ושאלות פתוחות
מדידת 2018 סגרה שאלה אחת והותירה את הגדולה ממנה פתוחה. ארבעה הסברים טבעיים נותרו במשחק, לכל אחד חוזק אמיתי וחולשה עיקשת.
השערת השביטים החוץ-שמשיים, שבויאג'יאן והאסטרונום מאסימו מרנגו מעדיפים, גורסת שמשפחת שביטים גדולים מתפרקת לאט ומשירה אבק בעודה חולפת סמוך לכוכב. חוזקה הוא ששביטים אכן מייצרים אבק ואכן נעים במסלולים אקסצנטריים. חולשתה היא אריתמטית: מספר השביטים הדרוש כדי לחסום חמישית מאור הכוכב הוא ראוותני.
תיאוריה שנייה גורסת שהפסולת מגיעה מירח או מכוכב לכת קטן שנקרע בהתנגשות שאירעה לאחרונה וטוחן כעת את עצמו לאבקה. אסון יחיד עשוי לספק כמויות עצומות של אבק בבת אחת. חולשתה היא שאירועים כאלה אמורים להיות נדירים ואמורים לדעוך, בעוד הכוכב הזה ממשיך לצנוח.
רעיון שלישי, שהעלו רייט ואחרים, גורס שהאבק כלל אינו סמוך לכוכב אלא נסחף בחלל הבין-כוכבי שבינו לבינינו, גוש קר שבמקרה אנו מציצים דרכו. הוא חומק בקלילות מבעיית התת-אדום החסר. נגדו עומדת העובדה שהיישור הנדרש הוא צירוף מקרים גדול, ושקשה לבדוק את הרעיון.
הצעה רביעית, מהתאורטיקן בריאן מצגר ועמיתיו, גורסת שהכוכב בלע כוכב לכת בעבר הלא-רחוק, התלקח לרגע וכעת שב לאט לקדמותו בעודו מוקף בהריסות. יתרונה הוא שהיא מסבירה דעיכה ארוכה ואיטית. היא גם מבקשת מאיתנו לתפוס אירוע נדיר בדיוק ברגע הנכון.
נחיל הדייסון של רייט שורד רק כתיאוריה פתוחה של מיעוט ברור. יש הטוענים שמבנה מלאכותי נקבובי מספיק או עטוף אבק יכול היה עקרונית לחקות עמעום תלוי-צבע, אך שום ראיה אינה תומכת בכך, חיפושי הרדיו היו שליליים, והקריאה המקובלת היא שמדידות הצבע הסירו את מבנה-העל מהשולחן. רייט הציע אותו כדבר שיש לחסל, והתצפיות חיסלו אותו.
מה שנותר באמת בלתי מוסבר הוא מקור האבק. מדוע דווקא הכוכב הזה, וכנראה שום אחר מסוגו, יושב מאחורי מסך גרגירים מתחלף שמתחדש שוב ושוב? מדוע העמעום מגיע בגושים ולא באד יציב? הדעיכה בת המאה שנרשמה על לוחות הרווארד אינה פתורה באופן אחר. או שהלוחות הישנים הטעו אותנו, או ששני מנגנונים נפרדים פועלים על אותו כוכב, ואף תשובה אינה נוחה.
תיאוריה אחת גורסת שהתשובה האמיתית היא שילוב, גוף מנופץ המזין נחיל שביטים, אולי, או אסון פלנטרי שהתרחש לאחרונה ואת פיזור הריסותיו אנו צופים בזמן אמת. ראוי גם לשאול אם KIC 8462852 ייחודי בכלל, או שמא כוכבים כאלה שכיחים ופשוט לא צפו באף אחד אחר מקרוב מספיק או ארוך מספיק כדי להבחין. העמדה הכנה היא זו שהאור עצמו תומך בה: המסך הוא אבק, ומאין בא האבק אינו ידוע.