המכונית בתחנת סוורן וויו: היעלמותו של ריצ'י אדוארדס
בשבע בבוקר, ב-1 בפברואר 1995, עשה ולשי בן 27 צ'ק-אאוט ממלון אמבסי ברחוב ביזוואטר בלונדון ויצא אל הקור. כמה שעות אחר כך היה אמור להיות בהית'רו, בטיסה לארצות הברית עם חבר הלהקה ג'יימס דין ברדפילד, כדי לקדם אלבום שכבר הצליח להטריד את כל מי ששמע אותו. הוא לא הגיע לשדה התעופה. הוא השאיר בחדר את המזוודה הארוזה, את כלי הרחצה שלו, את המרשם לפלואוקסטין ואת הדרכון.
שמו היה ריצ'רד ג'יימס אדוארדס, ולדור שלם של חובבי מוזיקה בריטית הוא היה פשוט ריצ'י. מאז לא נראה, בשום גרסה שמישהו הצליח לאמת.
אדוארדס נולד ב-22 בדצמבר 1967 בבלקווד, עיירת כרייה לשעבר במחוז קרפילי שבדרום ויילס, וגדל בקרבה גדולה לאחותו הצעירה רייצ'ל. הוא היה תלמיד מצטיין, קורא נלהב, ולפי כמעט כל מי שהכיר אותו אדם עדין. הוא הצטרף למניק סטריט פריצ'רס ב-1989, בתחילה כנהג ואיש צוות, והפך לחבר הרביעי: רשמית גיטריסט קצב, אף שכמעט לא ניגן בהקלטות, ולמעשה הדמות שעיצבה את הדימוי של הלהקה וכתבה את רוב המילים שלה יחד עם ניקי ווייר.
הוא הפך למוכר בכל בריטניה בזכות מעשה יחיד. ב-15 במאי 1991, אחרי שהעיתונאי סטיב לאמאק פקפק בכנות הלהקה, לקח אדוארדס סכין גילוח וחרט על אמת ידו את המילים 4 REAL. הפצע דרש שמונה עשר תפרים. התצלום שצולם באותו ערב הפך לאחת התמונות המזוהות ביותר עם המוזיקה הבריטית של אותו עשור, וקיבע עליו זהות ציבורית שבתוכה חי עד סוף הקריירה.
מה שהיה מתחת לזה תועד בידיו שלו, בגלוי יותר מכמעט כל מוזיקאי אחר בתקופה. הוא דיבר בראיונות על דיכאון, נדודי שינה, פגיעה עצמית בחיתוך ובכוויות סיגריות, אנורקסיה ואלכוהול. ב-1994, לפני יציאת האלבום השלישי של הלהקה, אושפז תחילה בבית החולים וויטצ'רץ' בקארדיף ואחר כך במרפאת פריורי בלונדון. המניק סטריט פריצ'רס ניגנו באותו קיץ בפסטיבלים כשלישייה.
האלבום, The Holy Bible, יצא באוגוסט 1994. אדוארדס כתב כשמונים אחוז מהמילים, והן עסקו ישירות בהרעבה עצמית, באלימות פוליטית, בעונש מוות ובגועל עצמי. כיום הוא נחשב לאחד מתקליטי הרוק הבריטיים החשובים של שנות התשעים. אז הוא נמכר במידה צנועה והפחיד אנשים.
הופעתו החיה האחרונה הייתה ב-21 בדצמבר 1994 באסטוריה בלונדון, מופע שהסתיים בכך שהלהקה ניפצה את הציוד. אדוארדס שבר את הגיטרה שלו.
בשבועיים שקדמו להיעלמותו משך 200 לירות שטרלינג ביום מחשבונו, בסך הכול כ-2,800 לירות במזומן. בימים שלפני 1 בפברואר נתן לחברה עותק של הרומן Novel with Cocaine ואמר לה לקרוא את ההקדמה, שמתארת את אשפוזו של הסופר במוסד ואת היעלמותו בהמשך. במלון עטף קופסה של ספרים וקלטות, קישט אותה, ומיען אותה לג'ו, בת זוג שהכיר שנים וממנה נפרד זמן קצר קודם לכן.
אחרי הצ'ק-אאוט נסע במכוניתו, ווקסהול קוואליר כסופה, מערבה, חזרה לדירתו בקארדיף. שם השאיר את הדרכון ואת כרטיסי האשראי. הוא דווח כנעדר כשלא הופיע לטיסה.
מה שקרה בשבועיים שאחר כך מורכב מרסיסים ולא מעדים. נמצאה קבלה מאגרת המעבר בגשר הסוורן שיוחסה לו. במשך יותר מעשרים שנה נקראה הקבלה כ-2:55 אחר הצהריים. החוקרים שרה הייס רוברטס וליאון נואוקס, שספרם Withdrawn Traces יצא ב-2019 עם הקדמה מאת אחותו רייצ'ל אלייאס, דיווחו שהקבלה הודפסה בשעון של עשרים וארבע שעות ולכן תיעדה מעבר ב-2:55 לפנות בוקר, מה שמזיז את ציר הזמן המקובל בחצי יממה.
ב-7 בפברואר סיפר נהג מונית שאסף נוסע ממלון קינגס בניופורט. הנוסע ביקש לנסוע בעמקים, אחר כך לתחנת הרכבת בפונטיפול, ולבסוף לתחנת השירות סוורן וויו באוסט שבגלוסטרשייר, ושילם 68 לירות במזומן. הנהג אמר שהמבטא של האיש נע בין ולשי לקוקני. אם אותו נוסע היה אדוארדס, הדבר מעולם לא הוכח.
ב-14 בפברואר קיבלה הקוואליר, שחנתה בתחנת השירות באוסט, דוח חנייה. ב-17 בפברואר נאספה המכונית. המצבר היה ריק, והיו סימנים לכך שמישהו התגורר בה. בתוכה נמצאו תצלומים שאדוארדס צילם למשפחתו בתקופת חג המולד.
סוורן וויו יושבת בקצה המזרחי של גשר הסוורן הישן, מעבר בעל היסטוריה ארוכה וקשה כאתר התאבדויות. לשפך הסוורן יש אחד ממפלי הגאות והשפל הגדולים בעולם, וגופות שנכנסות אליו לרוב אינן נמצאות. שום גופה לא נמצאה כאן.
בשנים שלאחר מכן הופיעו דיווחים בלתי מאומתים שראו את אדוארדס בגואה שבהודו, בפוארטוונטורה ובלנסרוטה. אף אחד מהם לא אושר על ידי המשטרה או על ידי מישהו שהכיר אותו.
לפי החוק באנגליה ובוויילס יכלה משפחתו לבקש הכרזת מוות כבר משנת 2002. הם לא עשו זאת. רק ב-23 בנובמבר 2008 הוכרז רשמית כמת בחזקת, וההכרזה המשפטית למחרת קבעה מוות ב-1 בפברואר 1995 או לאחריו. חברי הלהקה הנותרים ממשיכים להפקיד רבע מהתמלוגים בחשבון על שמו. ב-2009 הוציאו את Journal for Plague Lovers, אלבום שנבנה כולו ממילים שהשאיר אחריו בתיקייה שמסר להם זמן קצר לפני שנעלם.
רייצ'ל אלייאס מתעקשת כבר שלושה עשורים שמדובר בחקירת נעדר פתוחה ולא בתיק סגור. שלושים ואחת שנים אחרי הבוקר שבו יצא ממלון אמבסי, זו עדיין העמדה הרשמית.
מסקנות ושאלות פתוחות
כמעט כל רכיב בתיק הזה ניתן לקריאה בשתי דרכים, ולכן הוא מעולם לא נסגר.
המסקנה שאליה מגיעים רוב האנשים, ושרבים מהמעגל הקרוב ללהקה קיבלו בשקט, היא התאבדות בגשר הסוורן. היא מתיישבת עם היסטוריה מתועדת של דיכאון, אשפוז ופגיעה עצמית; היא מתיישבת עם מכונית נטושה בתחנת שירות ליד גשר ידוע לשמצה בדיוק בשל כך; והיא מתיישבת עם היעדר מוחלט של עקבות מאומתות מאז. חולשתה היא שהיא נשענת על גאוגרפיה ולא על ראיות. מכונית שנעזבה בתחנת שירות וקבלת אגרה מוכיחות נסיעה, לא סוף, ושום גופה לא נמצאה כדי לסגור את השאלה, אף שהגאות בשפך מותירה גם את זה רחוק מהכרעה.
הטענה הנגדית היא שהוא תכנן להיעלם. רוברטס ונואוקס טענו זאת בWithdrawn Traces, והצביעו על משיכות המזומן היומיות והמתמשכות, על ההשארה המכוונת של הדרכון והכרטיסים, על מתנת הספר שעוסק באדם שנעלם, ועל החבילה הארוזה בקפידה שהושארה לג'ו. תרומתם החזקה ביותר היא הקריאה מחדש של קבלת האגרה, שאם היא נכונה, ציר הזמן המקובל היה שגוי במשך שני עשורים. החולשה היא שכל אחת מהפעולות האלה מתיישבת באותה מידה עם אדם במשבר שמסדר את ענייניו, ושהיעלמות מבוימת מחייבת אותו לחיות שלושים ואחת שנים בלי דרכון, בלי ליצור קשר עם אחותו, ובלי ראייה מאומתת אחת.
רייצ'ל אלייאס עצמה מתנגדת לחלוקה הבינארית. היא אמרה שנדמה שאנשים חושבים שיש רק שתי אפשרויות, שהוא הלך למקום אקזוטי או שקפץ מהגשר, בעוד שיש שלל תרחישים בין השניים. עמדתה היא ההגנתית ביותר מבין העמדות הקיימות: אדם נעדר הוא נעדר עד שיוכח אחרת.
בין שני הקטבים ניצבות כמה תאוריות פתוחות. אחת גורסת שהוא התכוון להיעלם רק לזמן מה, ומת אחר כך מתאונה או ממחלה בעודו חי ברחוב, מה שיסביר גם את ההיערכות וגם את השתיקה, אך אינו ניתן לבדיקה. אחרת מציינת שהמכונית נשאה סימני מגורים ושואלת אם שהה בה ימים, בלי שאיש הבחין, בתחנת שירות סואנת. יש הטוענים שנסיעת המונית של 7 בפברואר הייתה של אדם אחר לגמרי, ושההתייחסות אליה כאל עובדה עיוותה את כל השחזור.
מה שנותר באמת בלתי מוסבר צר וספציפי. מי היה הנוסע במונית, ומדוע המבטא שלו השתנה? היכן היה אדוארדס בין 1 ל-17 בפברואר, ואם אכן התגורר בקוואליר, כיצד מכונית שלא זזה נותרה בלי שאיש הבחין בה במשך שבועיים בתחנת שירות על כביש מהיר? מדוע חולקו חפציו בכוונה כה ברורה בין המלון, הדירה והמכונית? מהי הקריאה הנכונה של קבלת האגרה, ומי בדק אותה ב-1995? ומדוע אדם שתיעד את סבלו בפומבי, באריכות ובכתב, לא הותיר דבר שעונה על השאלה היחידה שנשאלת מאז?