שלושה גברים, רפסודת מעילי גשם ומפרץ קר: הלילה שבו ניצחו את אלקטרז
בפעם האחרונה שבה ראה אותם אדם מטעם השלטונות, שכבו פרנק מוריס, ג'ון אנגלין וקלרנס אנגלין בדרגשים שלהם באגף B, והאורות כבו. זה היה ערב יום שני, 11 ביוני 1962. מה שהסוהר שעבר במסדרון באמת ראה, בשלב כלשהו בשעות שאחר כך, היה שלושה ראשים על שלוש כריות. הראשים היו עשויים סבון, משחת שיניים, אבק בטון ונייר טואלט, נצבעו בצבע מערכות הציור של הכלא והושלמו בשיער אמיתי שנאסף מרצפת המספרה.
הגברים עצמם כבר היו במסדרון שירות אפל מאחורי הקיר, ומטפסים.
אלקטרז ישב שני קילומטרים וחצי מהחוף במפרץ סן פרנסיסקו, והמוניטין שלו נשען על המים ולא על החומות. הכלא הפדרלי החזיק אנשים שהמערכת ויתרה עליהם, ובהם כאלה שניסו לברוח ממקומות אחרים. פרנק לי מוריס היה אחד מהם, יתום שגדל במשפחות אומנה, פורץ ושודד בנקים מקצועי עם עבר של בריחות, ולפי הערכת הכלא עצמו בעל אינטליגנציה חריגה. הוא הגיע לאי בינואר 1960. ג'ון וקלרנס אנגלין היו אחים ממשפחת חקלאים גדולה בפלורידה, שניהם ריצו עונשים פדרליים ארוכים אחרי שדדו בנק באלבמה בינואר 1958, ושניהם ניסו לצאת ממוסדות אחרים קודם לכן. שלושתם הכירו זה את זה בכלא ביבשת. אדם רביעי, אלן ווסט, היה שותף לתוכנית.
העבודה ארכה כשישה חודשים ונעשתה בחומרים של הכלא עצמו. בקיר האחורי של כל תא היה פתח אוורור בגודל של כעשרים וחמישה על חמישה עשר סנטימטרים, מוקף בבטון שעשרות שנים של אוויר מלוח ריככו. הגברים הרחיבו את הפתחים בגירוד, בעזרת כפות מושחזות מחדר האוכל, להבי מסור שנמצאו זרוקים בשטח, ומקדחה מאולתרת ממנוע של שואב אבק. הם עבדו בשעת המוזיקה, כשהאקורדיונים ורעש האגף כיסו על הקול. בכל לילה הוסתר החור מאחורי סורג מזויף מקרטון צבוע.
הפתחים הובילו למסדרון שירות לא מאויש, מלא צנרת שעלתה לגובה האגף. מעליו, בראש בית התאים, היה חלל שאיש לא ביקר בו. הגברים הקימו שם סדנה, מוסתרת בשמיכות תלויות, ובנו את הציוד למעבר ימי. הרפסודה היתה בגודל של כשני מטרים על ארבעה, מורכבת מיותר מחמישים מעילי גשם, חלקם גנובים וחלקם שנתרמו בידי אסירים אחרים, כשהתפרים נתפרו ביד ואוחו על צינורות הקיטור החמים. באותה שיטה הכינו חגורות הצלה ומשוט, ולקחו אקורדיון מתוכנית המוזיקה כדי לנפח את הרפסודה. הם למדו לוחות גאות מחומרי ספריית הכלא ומכתבי עת ישנים שדנו במפרץ.
בליל 11 ביוני יצאו שלושת הגברים דרך פתחי האוורור, טיפסו על הצנרת במסדרון ועלו לגג בית התאים דרך פתח שכבר רופף קודם. אלן ווסט לא יצא איתם. הוא סתם את הבטון המתפורר סביב פתח האוורור שלו במלט כדי שיישאר במקומו בזמן שעבד, והמלט התקשה. עד שפרץ סוף סוף החוצה, שלושת חבריו כבר לא היו שם.
הם חצו את הגג, ירדו כחמישה עשר מטרים על צנרת אוורור המטבח בפינת הבניין, עברו שתי גדרות תיל בגובה שלושה מטרים והגיעו לקו החוף בצד הצפוני מזרחי של האי. סביב עשר בלילה, לפי השחזור שערך ה-FBI אחר כך, הם ניפחו את הרפסודה ודחפו אותה אל החושך.
הבריחה התגלתה במפקד הבוקר של 12 ביוני, כשסוהר הושיט יד בין הסורגים כדי לדחוף אדם שלא קם, וראש התגלגל מהכרית לרצפה. מה שבא אחר כך היה אחד המצודים הגדולים של התקופה, כשה-FBI, משמר החופים, סירות הכלא, מטוסים ויחידות צבא סורקים את המפרץ ואת קו החוף.
החיפוש העלה חפצים ולא יותר מזה. ב-14 ביוני נמצא משוט צף כמאתיים מטר מהחוף הדרומי של אנג'ל איילנד. נמצאה שקית ניילון אטומה ובה שמות, כתובות ותצלומים של חברים וקרובים של האחים אנגלין, מהסוג שאדם לוקח איתו כשהוא מתכוון להגיע לאנשהו. ב-21 ביוני נסחפה חגורת הצלה לחוף קרונקייט, מחוץ לשער הזהב. חגורה שנייה נמצאה במפרץ. הרפסודה מעולם לא נמצאה. גופה מעולם לא נמצאה.
המפרץ ביוני נע בין עשר לשתים עשרה מעלות, קר מספיק כדי לרוקן שחיין תוך שעה, והזרמים דרך שער הזהב חזקים מספיק כדי לסחוף כלי קטן אל הים הפתוח. זה הבסיס לגרסת הטביעה, וזו המסקנה שאליה הגיע ה-FBI כשסגר את התיק ב-31 בדצמבר 1979, אחרי שבע עשרה שנות עבודה.
התיק למעשה מעולם לא נסגר. שירות המרשלים של ארצות הברית שמר על צווי המעצר בתוקף והמשיך להפיץ תמונות מעודכנות לגיל של שלושת הגברים. השירות אמר שהתיק יישאר פתוח עד שהבורחים היו מגיעים לגיל מאה, ולגבי פרנק מוריס, יליד ספטמבר 1926, זה החודש הזה.
לאורך העשורים צצו שברי מידע, אף אחד מהם לא אומת. ב-2018 אישר ה-FBI שב-2013 קיבלה משטרת סן פרנסיסקו מכתב מכותב שטען שהוא ג'ון אנגלין, שכתב שהוא חי, שפרנק מוריס מת ב-2008 וקלרנס אנגלין ב-2011, והציע להסגיר את עצמו בתמורה לטיפול רפואי ולעונש קצר. הלשכה בדקה טביעות אצבע ודנא וניתחה את כתב היד. התוצאות לא היו חד משמעיות, כלומר המכתב לא אושר ולא הופרך.
ב-2015 הציגו קרובים של האחים אנגלין תצלום שלטענתם צולם בברזיל ב-1975 בידי ידיד משפחה, ובו שני גברים שהם זיהו כג'ון וקלרנס. שני בוחנים משפטיים שנשכרו לסרט תיעודי אמרו שסביר יותר מלא שהגברים בתמונה הם האחים. שירות המרשלים לא השתכנע, וציין שמקור התמונה נשען על עדות של אדם אחד. בני משפחה גם תיארו כרטיסי ברכה לחג וטענה ששתי נשים גבוהות ולא מוכרות הופיעו בלוויית אמם. שום דבר מזה לא אומת באופן עצמאי.
הראיה החדשה המועילה ביותר הגיעה מפיזיקה ולא מעדויות. ב-2014 העבירו חוקרים מאוניברסיטת דלפט שבהולנד את זרמי הגאות של המפרץ במודל הידראולי ובחנו את הסחיפה הצפויה של הרפסודה. התוצאה שלהם היתה מדויקת. אם הגברים נכנסו למים בסביבות אחת עשרה וחצי בלילה, השפל יכול היה לשאת אותם ליבשה מצפון לשער הזהב. אם יצאו הרבה קודם או הרבה אחר כך, אותם מים היו מוציאים אותם אל הים.
מסקנות ושאלות פתוחות
הסבר הטביעה הוא ההסבר הרשמי והוא אינו חלש. שלושה גברים על רפסודת מעילי גשם תפורה ביד נכנסו למים קרים בחשכה, ובשישים וארבע שנים אף אחד מהם לא אומת כחי, אף אחד לא נעצר, ושום פשע לא יוחס להם בצורה אמינה. שתי חגורות הצלה ומשוט יצאו מהמים, והרפסודה לא. מנגד עומדת העובדה שגופה מעולם לא נמצאה, במפרץ שהחזיר גופות בעבר, ושהחפצים שנמצאו מתיישבים באותה מידה עם אנשים שהגיעו לחוף וזנחו את הציוד.
תיאוריית ההישרדות נשענת על חישוב דלפט, שמראה חלון זמן אמיתי שבו החצייה עובדת, ועל שקית הכתובות האטומה, שמרמזת על אנשים שמתכננים הגעה ולא הימור. החולשה שלה היא כל מה שלא קרה אחר כך. לשניים מהשלושה היתה משפחה גדולה בפלורידה שהיתה תחת מעקב במשך שנים, ומעולם לא נוצר קשר מאומת.
התצלום מברזיל והמכתב מ-2013 הם שתי הראיות שמצטטים הכי הרבה, ושתיהן לוקות באותו פגם. את התצלום תומכים שני בוחנים שהשוו פנים, אבל ההיסטוריה שלו תלויה כולה במילתו של האיש שהציג אותו, ושירות המרשלים דחה אותו. המכתב מכיל פרטים, אבל המעבדה לא הצליחה לקשור אותו לאף אחד מהשלושה, ומכתב מתיחה על הבריחה המפורסמת ביותר בתולדות בתי הכלא באמריקה אינו דבר מפתיע לקבל.
אלן ווסט הוא המרכיב האחרון שלא נפתר. הוא היה האדם היחיד שיכול היה לתאר את התוכנית מבפנים, והוא עשה זאת באריכות, וסיפר לחוקרים שהשלושה התכוונו לנחות באנג'ל איילנד, לגנוב בגדים ומכונית ולהיפרד. כל מה שידוע על המסלול ועל הסדנה מגיע בחלקו ממנו. אבל הוא גם היה אדם שנעזב מאחור בידי שותפיו, שנחקר בידי הרשויות שמהן ניסה לברוח, וגרסתו מעולם לא נבחנה מול משהו שאמרו האחרים, מפני שהאחרים מעולם לא נמצאו.
מה שנשאר היא שאלה צרה עם שתי תשובות נקיות ובלי דרך לבחור ביניהן. או שהזרם הוציא אותם דרך שער הזהב תוך שעה מהשקת הרפסודה, או ששלושה גברים יצאו מהמים אי שם בחוף הצפוני לפני עלות השחר של 12 ביוני 1962 וחיו את שארית חייהם כאנשים אחרים. הראיות הפיזיות נעצרות בקו המים.