הכדור הפורח של אנדרה: שלושה גברים טסו לקוטב הצפוני ונמצאו אחרי 33 שנה
בוקר ה-11 ביולי 1897. חוף סלעי וקר בצפון הרחוק.
שלושה גברים מטפסים לתוך סל קלוע.
מעליהם תלוי כדור פורח ענק, עשוי משי מצופה לכה. הקוטר שלו 20.5 מטר, והוא מלא מימן. אחרי שבועות של המתנה, הרוח סוף סוף התהפכה. עכשיו היא נושבת לכיוון הקוטב הצפוני.
חותכים את החבלים. הכדור עולה, צונח לרגע לכיוון הים, עולה שוב ונסחף צפונה. האנשים על החוף מסתכלים עליו הולך וקטן, עד שהוא נעלם.
איש לא ראה את שלושת הגברים האלה בחיים שוב.
זה הסיפור של הכדור הפורח של אנדרה, ניסיון שוודי להגיע לקוטב הצפוני באוויר. הכדור נחת על הקרח אחרי כ-2 ימים. הגברים הלכו ברגל כמעט 3 חודשים, ומתו על אי קפוא. את הגופות שלהם מצאו במקרה, 33 שנה אחר כך. אנחנו יודעים איפה הם מתו. אנחנו עדיין לא יודעים ממה.
תוכנית שנשמעה מודרנית
בשנות ה-90 של המאה ה-19, איש עוד לא הגיע לקוטב הצפוני.
אנדרה היה מהנדס שוודי בן 42, שעבד במשרד הפטנטים של המדינה. היה לו רעיון. למה ללכת על הקרח, אם אפשר לעוף מעליו?
הכדור שלו נקרא "הנשר". אנדרה האמין שיוכל לנווט אותו. מהסל ישתלשלו חבלים ארוכים וכבדים, שיגררו על הקרקע. החיכוך שלהם יאט את הכדור, ומפרשים קטנים יאפשרו לו לסטות מכיוון הרוח.
מלך שוודיה נתן כסף. גם התעשיין שההון שלו הקים אחר כך את פרס נובל.
נקודת היציאה הייתה אי קטן בצפון-מערב סבאלברד. סבאלברד היא קבוצת איים נורווגיים באוקיינוס הארקטי. משם, הקוטב היה רחוק כ-1,100 קילומטר.
הניסיון הראשון, ואזהרה
הניסיון הראשון היה בקיץ 1896. כל הקיץ נשבה רוח מהצפון, הכיוון הלא נכון. הכדור לא המריא בכלל.
אבל הקיץ ההוא השאיר אזהרה רצינית. מטאורולוג שהיה בצוות מדד את הכדור כל יום. הכדור דלף. כל יום הוא איבד כוח הרמה של כ-68 קילוגרם, דרך מיליוני חורים זעירים בתפרים.
לפי החישוב שלו, הכדור יכול להחזיק באוויר כ-17 ימים. לא 30 ימים, כמו שהבטיחה התוכנית. הוא סירב לצאת שוב אם לא יתקנו את זה.
אנדרה לא ביטל. הוא החליף את המטאורולוג במהנדס בן 27, ספורטאי חזק. האיש השלישי היה נילס סטרינדברג, פיזיקאי צעיר והצלם של המשלחת.
כמה דקות שהרסו הכול
ב-11 ביולי 1897, הצרות התחילו כמעט מיד.
כשהכדור יצא מהמבנה שלו, הוא צנח לכיוון המים, והחבלים הנגררים נתפסו. החבלים היו מחוברים בברגים מסוג חדש, שנועדו להשתחרר בשעת חירום. הם השתחררו. כ-530 קילוגרם של חבל נפלו לים.
באותו רגע, הגברים זרקו 210 קילוגרם של חול מהסל, כדי שהסל לא ייגע במים.
תוך דקות, הכדור היה קל ב-740 קילוגרם. הוא זינק גבוה הרבה יותר מהמתוכנן. בלי החבלים, שום דבר כבר לא יכול היה לנווט אותו. "הנשר" הפך לכדור פורח רגיל, שהולך לאן שהרוח לוקחת.
הודעות שאמרו שהכול בסדר
הגברים לקחו איתם יוני דואר. רק יונה אחת נמצאה אי פעם. אנשי צוות של ספינה נורווגית ירו בה. הפתק שלה נכתב ב-13 ביולי. כתוב בו שעל הסיפון הכול בסדר.
זה לא היה נכון. היומן של אנדרה עצמו מספר סיפור אחר. ערפל וקרח הכבידו על הכדור. במשך 41 שעות הוא נפל שוב ושוב, וקיפץ על פני הקרח.
ב-14 ביולי, אחרי כ-2 ימים באוויר, הגברים שחררו את הגז ונחתו על הקרח הצף. הם היו קצת לפני קו הרוחב ה-83. עד הקוטב נשארו עוד כ-780 קילומטר. איש לא נפגע.
הליכה על קרח שזז
היו להם רובים, מזחלות, אוהל וסירה מתקפלת קטנה. היו להם 767 קילוגרם של אוכל, רובו בשר משומר וחלב מרוכז.
מה שלא היה להם, זה בגדי פרווה. הם לבשו צמר ובדים מצופים שמן. מהיום ההוא ועד סוף חייהם, הם היו רטובים.
הם העמיסו על כל מזחלת יותר מ-200 קילוגרם. המזחלות נשברו. הם הורידו את המשקל לכ-130 קילוגרם כל אחת, וב-22 ביולי יצאו לדרך. היעד היה מחסן אספקה באיים רחוקים בדרום-מזרח.
אבל קרח צף הוא לא יבשה. הוא צף, והרוח והזרמים דוחפים אותו. כל היום הגברים משכו את המזחלות דרומה. ושוב ושוב התברר שהקרח החזיר אותם אחורה.
הדרך הייתה אכזרית. היו רכסים של קרח שבור, בגובה של בית בן 2 קומות. היו תעלות של מים פתוחים בין גושי הקרח. לפעמים הם זחלו על הידיים והברכיים, וגררו את המזחלות אחריהם. הם צדו דובי קוטב וכלבי ים, ואכלו את הבשר, לעתים קרובות חצי מבושל.
ב-4 באוגוסט הם שינו כיוון, לעבר מחסן אחר, באיים קטנים מצפון לסבאלברד. הם חשבו שזה ייקח 6 עד 7 שבועות של הליכה. גם מהיעד הזה הקרח הרחיק אותם.
מוותרים על ההליכה
עד ה-12 בספטמבר, הם הבינו. אי אפשר לצאת מכאן ברגל.
הם בחרו גוש קרח גדול ועבה, ובנו עליו בקתה. את הקירות בנו משלג, והקשו אותו במים. התוכנית הייתה לעבור שם את החורף, ולתת לקרח לסחוף אותם.
גוש הקרח נסחף מהר דרומה. ואז, ב-2 באוקטובר, הקרח התחיל להיסדק. ממש מתחת לבקתה. גוש הקרח נמחץ אל החוף של אי.
האי הזה הוא האי הלבן, בקצה המזרחי של סבאלברד. כמעט כולו מכוסה קרחון, וברוב השנים הוא מוקף קרח וערפל. ספינות כמעט לא מצליחות להתקרב אליו.
בימים הבאים הגברים העבירו את הציוד שלהם לחוף. עד ה-5 באוקטובר הם עמדו על אדמה מוצקה, בפעם הראשונה מזה כמעט 3 חודשים.
המילים האחרונות
היומן של סטרינדברג נגמר ב-7 באוקטובר. המילה האחרונה שאפשר לקרוא בו היא "עוברים".
אנדרה כתב עוד רשומה אחת, ב-8 באוקטובר. הוא כתב שטוב לישון על אדמה יציבה, אחרי שבועות ששמעו את הקרח נסדק מתחתם. הוא כתב שיצטרכו לאסוף עצים שנסחפו לחוף ועצמות של לווייתנים.
**כאן נגמר מה שכתוב. מכאן והלאה, איש לא יודע בוודאות מה קרה לשלושת הגברים, ובאיזה סדר הם מתו.**
33 שנים של שקט
בשוודיה חיכו. החיפושים לא מצאו שום סימן. שלושת הגברים הפכו לגיבורים לאומיים, ואחר כך לאגדה עצובה.
בקיץ 1930, מזג האוויר סביב האי הלבן היה חם במיוחד, והקרח נסוג. ספינת ציד כלבי ים נורווגית, שהסיעה צוות של מדענים, הצליחה לעגון שם.
בתחילת אוגוסט, שני ציידים הלכו לחפש מים מתוקים. ליד נחל קטן הם ראו משהו בולט מתוך השלג. זאת הייתה הסירה של המשלחת, עדיין מלאה ציוד.
הם מצאו שתי גופות. אחת שכבה ליד המחנה, חצי ישובה ונשענת על סלע, ורובה לצידה. זה היה אנדרה. היומן שלו היה עטוף בקפידה, בבגדים, בקש ובבד של הכדור.
הגופה השנייה הייתה של סטרינדברג. היא הייתה תקועה בסדק בין הסלעים ומכוסה באבנים. מישהו קבר אותו. כלומר, הוא מת ראשון.
ב-5 בספטמבר הגיעה לאי ספינה שנייה, עם עיתונאים. הם מצאו את הגופה של האיש השלישי, במה שנשאר מהאוהל. הם מצאו גם קופסת מתכת, ובתוכה גלילים של סרט צילום.
צלם בשטוקהולם, בירת שוודיה, הציל מהסרט הספוג 93 תמונות.
ב-5 באוקטובר 1930, בדיוק 33 שנה אחרי שהגברים עלו על האי הלבן, הגופות הגיעו לשטוקהולם. המונים מילאו את הרחובות. אחר כך שרפו את הגופות, בלי נתיחה מלאה.
ההחלטה הזאת היא הסיבה העיקרית שהשאלה עדיין פתוחה. אנחנו יודעים איפה הגברים מתו, בערך מתי, ושמסביבם היו אוכל, רובים ודלק. אנחנו לא יודעים מה הרג אותם.
מסקנות ושאלות פתוחות
אף אחד מההסברים לא מסביר הכול.
**מחלה מבשר דוב קוטב לא מבושל.** ב-1952 טען רופא שהגברים נדבקו בתולעת טפילית מבשר הדוב. זחלים של התולעת הזאת נמצאו בשרידי דוב מהמחנה, והיומנים מזכירים שלשולים וכאבים. הבעיה: היומנים אף פעם לא מזכירים חום, הסימן העיקרי של המחלה. המחלה הזאת ממיתה לעתים רחוקות. וחוקרים אחרים חיו על בשר דוב באותו אזור יותר משנה, בלי שום נזק.
**גז מהפרימוס.** חוקר ארקטי מפורסם טען שפרימוס תקול מילא את האוהל בפחמן חד-חמצני. הבעיה: הפרימוס נמצא עם דלק בתוכו, וכנראה הוא עמד מחוץ לאוהל.
**קור, תשישות וייאוש.** חוקר מוזיאון שוודי, שחקר את המשלחת עשרות שנים, טען שאין סיבה אחת. אחרי 3 חודשים של רטיבות וקור, אובדן הבקתה היה המכה האחרונה. לדעתו, מה שמפתיע זה לא שהם מתו, אלא שהם החזיקו מעמד כל כך הרבה זמן. הבעיה: זה מסביר למה הם היו חלשים. זה לא מסביר למה כל ה-3 מתו תוך ימים ספורים מהרגע שהגיעו ליבשה.
**דוב קוטב, ואחר כך מורפיום.** רופאה שוודית, שהקדישה למקרה שנים, בדקה את הדוחות הרפואיים מ-1930 ואת הבגדים שנשמרו. היא מצאה קרעים בבגדים של סטרינדברג, שאולי נעשו מטופרי דוב. לדעתה, דוב הרג אותו ראשון. האיש השלישי מת אחר כך באוהל. ואנדרה, שנשאר לבד, אולי לקח מורפיום מתיק התרופות. במקום נמצאו בקבוקי מורפיום כמעט ריקים. הבעיה: קרע בבד, אחרי 33 שנה בקרח, הוא לא הוכחה. ובלי הגופות, אי אפשר לבדוק כלום.
הוצעו גם הסברים אחרים: עופרת מקופסאות השימורים, הרעלת בוטוליזם, צפדינה. לכל אחד יש משהו שתומך בו, ולכל אחד יש חולשה.
מה שנשאר פתוח, קל לומר במשפט אחד. שלושה גברים, עם אוכל ורובים, הגיעו ליבשה אחרי 3 חודשים על הקרח. תוך ימים, כל ה-3 היו מתים. לאנדרה היה זמן לעטוף את היומן שלו בקפידה. מה קרה בימים האלה, עדיין לא ידוע.