סוללת בגדאד: כד חרס שאולי ייצר ניצוצות — או רק אחסן מגילות
ב-1936 חפרו פועלי רכבת עיראק תעלת יסודות בחוג'וט רבו, כפר בשולי בגדאד לא הרחק מחורבות קטסיפון, ופרצו אל תוך קבר עתיק. בתוכו מצאו אשכול של כדי חרס קטנים. כדרכם של ממצאים משונים, הם הגיעו אל מוזיאון עיראק בבגדאד ואל מחסני האיש שניהל את מעבדתו.
שנתיים אחר כך, ב-1938, סובב אותו איש - חוקר אוסטרי בשם וילהלם קניג - את אחד הכדים בין ידיו. הוא היה קטן וצנוע למראה: כשלושה-עשר סנטימטרים של חרס בהיר ולא מזוגג, שפיו הצר נאטם פעם בפקק של זפת שחורה. בתוכו ישב גליל נחושת מגולגל, ובתוך הגליל עמד מוט ברזל אכול חלודה. כל המכלול הוחזק במקומו באותה זפת שחורה שאטמה את הפתח.
מחסני מוזיאונים מלאים כדים משונים, אך קניג החליט שהכד הזה אינו סתם משונה. במאמר שפרסם באותה שנה הציע שהחפץ הוא תא גלווני - סוללה חשמלית פועלת, שהורכבה כאלפיים שנה לפני שאלסנדרו וולטה הרכיב את ערמתו המפורסמת ב-1800. ההיגיון היה פשוט: סוללה זקוקה רק לשתי מתכות שונות ולנוזל חומצי ביניהן, והכד סיפק את המתכות בלי ספק - ברזל ונחושת, הצמד הקלאסי.
יותר מכול שכנעה את קניג החלודה. מוט הברזל היה אכול כליל, והנחושת מוכתמת ומחוררת בדפוס שקרא כחתימה של חומצה שעמדה פעם ביניהם. חומצה בתוך כלי של שתי מתכות שונות היא, בהגדרה, ראשיתו של תא. בעיני קניג החלודה לא הייתה נזק אלא ראיה.
התיארוך הציב את הכד עמוק בעת העתיקה. קניג ייחס אותו לתקופה הפרתית, אי-שם בין המאה השלישית לפני הספירה למאה השלישית לספירה; חוקרים מאוחרים יותר, על פי סגנון החרס, נטו לתקופה הסאסאנית שאחריה. כך או כך, החפץ היה מבוגר ביותר מאלף שנה מכל סוללה שאירופה תבנה במודע, ומבוגר מכל אזכור כתוב של חשמל בכל מקום שהוא.
הכימיה, כשנבדקה, שיתפה פעולה. בשנות הארבעים בנה וילארד פ. מ. גריי, מהנדס במעבדת המתח הגבוה של ג'נרל אלקטריק בפיטספילד שבמסצ'וסטס, שחזור של הכד, מילא אותו בתמיסת גופרת נחושת והפיק ממנו כחצי וולט. נסיינים מאוחרים יותר השתמשו בנוזלים שבאמת עמדו לרשות הקדמונים - חומץ, מיץ ענבים וחומצות חלשות אחרות - ודיווחו על 0.87 עד כשני וולט. ב-2005 חיברה תוכנית הטלוויזיה MythBusters עשרה תאים משוחזרים בטור והפיקה כארבעה וולט, מספיק לרמז של ציפוי מתכת ולעקצוץ קל בעור. שכד בעיצוב כזה יכול לייצר זרם חשמלי מדיד מעולם לא היה באמת מוטל בספק.
קניג עצמו הציע שני ניחושים לגבי מה נועד הזרם: הזהבת תכשיטים בציפוי חשמלי, או צורה עדינה של ריפוי רפואי בחשמל. רעיון הציפוי הפך למפורסם, ועם הזמן קיבל מופת ראווה. ב-1978 חיווט ארנה אגברכט, אז מנהל מוזיאון רמר ופליציאוס בהילדסהיים, על פי הדיווחים שורה של כדים משוחזרים והניח בעזרתם שכבת זהב דקה על פסלון כסף קטן. ההדגמה תוארה וסופרה שוב ושוב בספרים ובתוכניות טלוויזיה במשך עשרות שנים.
ואולם בעוד סיפור הסוללה מתפשט, ארכאולוגים באזור שבו וגילו כדים שנראו דומים להפליא - וברור שהכילו מסמכים, לא חומצה. בסלווקיה, מעבר לחידקל, מצאה משלחת בראשות לירוי ווטרמן ב-1930 כלים דומים ובהם גלילי ארד עם פפירוס מגולגל בפנים. בקטסיפון, ב-1931, חשף הארכאולוג ארנסט קינל שישה נוספים, שלושה מהם עדיין אטומים, ובהם גליל ארד אחד, שלושה ועשרה עטופים; בתוך אותם גלילים שכבו שרידי סיבי תאית אכולים - רוח הרפאים של פפירוס או קלף. בכלים מן הבנייה הזאת בדיוק, מוט ברזל משמש ציר למגילה, שרוול נחושת מעטפת מגן, ופקק זפת אטם נגד לחות.
במשך עשורים ישב הכד מבגדאד במקום שאליו יכול היה הוויכוח תמיד לשוב, ממתין למכשירים המודרניים שאולי היו מכריעים את ייעודו אחת ולתמיד. הבדיקות האלה מעולם לא נעשו ברמה קפדנית, וכעת ייתכן שכבר אי אפשר. על פי הדיווחים נעלם החפץ בביזת מוזיאון עיראק בכאוס של 2003, ומקום הימצאו אינו ידוע עד היום. החפץ המפורסם ביותר בכל הוויכוח הוא כעת בעצמו נעדר.
מסקנות ושאלות פתוחות
העובדות הפיזיות אינן באמת שנויות במחלוקת; המחלוקת כולה על התכלית. אם הכד היה סוללה - למה נועד הזרם, ומדוע לא שרד דבר נוסף שילווה אותו?
תיאוריית הציפוי החשמלי, הפופולרית ביותר, מתנגשת במספרים קשים. ב-1993 חישב פול קייזר מאוניברסיטת אלברטה שעם האלקטרוליטים החלשים שבאמת היו זמינים בעת העתיקה, התא היה חלש מכדי להשקיע שכבת מתכת שימושית. יתר על כן, לצורפי האזור כבר הייתה שיטה מוכחת - הזהבה באש בעזרת כספית, בדיוק הטכניקה שנמצאה על חפצים מוזהבים מהתקופה - כך שהסוללה הייתה פותרת בעיה שלא הייתה קיימת. אף חפץ מצופה חשמלית אחד מאותו עולם לא זוהה מעולם, וגם הדגמת ההזהבה המהוללת מ-1978 מתבררת כבלתי ניתנת לאימות: כשחיפשה בטינה שמיץ, חוקרת באותו מוזיאון בהילדסהיים, את רישומיה כעבור שנים, לא מצאה רשומות, לא תצלומים ולא תוצאות מעבדה.
רעיונו השני של קניג, ריפוי חשמלי עדין, צנוע יותר. רופאים בעת העתיקה אכן הצמידו את דג הרעד החשמלי לגוף כדי לשכך צינית וכאב ראש, וכד שרק עוקץ את היד זקוק להרבה פחות זרם מכד שמזהיב מתכת. חולשתו בכך שדבר אינו תומך בו: שום טקסט, ציור או תיאור רפואי אינו קושר את הכדים המסוימים האלה לריפוי. קריאה שלישית, שהעלו גרהרד אגרט ואחרים, גורסת שהכדים היו מאגיים או מנחתיים - קמע או שם קדוש שנאטם בנחושת וברזל והופקד בקבר מטעמים סמליים ולא חשמליים. זה מתאים יפה לאטימה ולקבורה, אבל המאגיה מותירה עוד פחות עקבות בכתב מן הרפואה.
ההסבר המקובל משעמם יותר ומבוסס הרבה יותר: הכד היה כלי למגילה. ההקבלות הקרובות בסלווקיה ובקטסיפון הן מסמכים בכלים מן הסוג הזה בדיוק, ויש כאן תפנית שקטה שמחברת בין שני הסיפורים. קלף או פפירוס שנותרים לרקוב בתוך צינור נחושת אטום במשך מאות שנים מתפרקים לשארית אורגנית חומצית קלושה - כלומר כלי למגילה, במקרה גמור, מוצא את עצמו מחזיק בדיוק את מרכיביו של תא חלש. ייתכן שהחשמל שהשחזורים ממשיכים לייצר הוא תוצר לוואי של ריקבון ולא של תכנון. הכימאי גרהרד אגרט הסיק שהסבר כלי האחסון סביר הרבה יותר מן הסוללה, וב-2012 אמרה הארכאולוגית אליזבת סטון שאינה מכירה ולו עמית אחד שמאמין שהכדים היו סוללות.
שתי בעיות משאירות את השאלה פתוחה. הכד מעולם לא הוצא בחפירה מבוקרת - הוא עלה מן האדמה בידי פועלי רכבת, בלי סטרטיגרפיה ובלי הקשר מתועד - כך שכל טענה מאוחרת נשענת על חפץ שכבר נתלש מסביבתו. ומאז שנות השבעים גייסו הסופר אריך פון דניקן ומדף שלם של ספרי אסטרונאוטים קדומים את הכד כהוכחה למדע-על אבוד, והחרישו את הקריאה הרגילה שמתחת לסנסציה.
אפשרות אחת ממעטים לנסח במפורש. נניח שהכד באמת היה כלי למגילות, ונניח שפעם, כשהיה מלא ביין או בחומץ לטקס או לניקוי, העניק עקיצה ליד שנגעה במוט. האם אדם במסופוטמיה הקדומה נגע בחשמל יותר מאלף שנה לפני זמנו, חש בעקיצה המוזרה, והמשיך הלאה - מפני שלא הייתה מסגרת שבתוכה התחושה יכולה להביע דבר? שום תיעוד אינו תומך בכך; זו שאלה, לא טענה. אבל משהכד עצמו אבד, זו שאלה שאולי לעולם לא נוכל לסגור.