הילד שחזר הביתה: איך בדיקת DNA הפכה את פרשת בובי דנבר
בבוקר 23 באוגוסט 1912 יצאו פרסי ולסי דנבר מהעיירה אופלוסס שבלואיזיאנה לטיול דיג באגם סווייז יחד עם חברים. האגם היה ביצת ברושים רדודה במחוז סנט לנדרי, מים שחורים ותנינים, כשלושים קילומטרים מהבית. איתם היו שני בניהם הקטנים. הבכור, רוברט קלרנס דנבר, שכולם קראו לו בובי, היה בן ארבע, יליד 23 במאי 1908. משפחת דנבר הייתה משפחה מבוססת ומקושרת בעיירה שבה השם שלה נשא משקל.
באיזשהו רגע במהלך היום התרחק בובי מהמבוגרים ולא חזר. הצעקה עלתה תוך דקות. גברים נכנסו לביצה, סרקו את הרדודים וחיפשו לאורך קו העצים עד רדת החשכה. לא נמצא דבר: לא גופה, לא בגד, לא סימן ברור. שני ההסברים המתבקשים היו נוראים באותה מידה. או שהילד טבע במים שיכולים להעלים אדם לגמרי, או שמישהו לקח אותו לאורך מסילת הרכבת שעברה סמוך לאגם. בני הזוג דנבר סירבו לקבל את ההסבר הראשון, והחיפוש התרחב.
מה שבא אחר כך היה אחד ממצודי האדם הגדולים שידע הדרום. פרסי דנבר הציע פרס של אלף דולר ואחר כך העלה אותו לששת אלפים, סכום עצום בשנת 1912. כרזות עם תיאורו של בובי הופצו ברחבי המדינה, עיתונים בניו אורלינס, בשיקגו ובניו יורק סיקרו את הפרשה, ודיווחים על ילד שנראה כאן ושם הגיעו מתריסר מדינות. כל נווד וכל פועל נודד שהסתובב עם ילד קטן הפך לחשוד. במשך שמונה חודשים לא הוביל אף קצה חוט לשום מקום.
ב-13 באפריל 1913 נשברה הפרשה. שוטרים ליד קולומביה שבמיסיסיפי עצרו איש מלאכה נודד בשם ויליאם קנטוול וולטרס, שהסתובב בכפרים וכיוון ותיקן פסנתרים ועוגבים. איתו היה ילד קטן שהתאים לתיאור שבכרזות. וולטרס נעצר, והידיעה נשלחה לאופלוסס: בובי דנבר נמצא.
לוולטרס היה הסבר, והוא לא שינה אותו לעולם. הילד, כך אמר, הוא צ'ארלס ברוס אנדרסון, ברוס בפי כל, בנה של אישה צעירה בשם ג'וליה אנדרסון שעבדה אצל משפחת וולטרס בצפון קרוליינה. אביו של ברוס, לפי וולטרס, היה אחיו שלו. ג'וליה אנדרסון, לא נשואה וענייה, הרשתה לו לקחת את הילד איתו לדרכים. הוא התעקש שהוא נוסע עם ברוס בגלוי כבר חודשים, ושאנשים במיסיסיפי ראו את שניהם יחד הרבה לפני שהילד של משפחת דנבר נעלם.
הזיהוי במיסיסיפי לא עבר חלק. הדיווחים בעיתונים על המפגש בין לסי דנבר לילד סתרו זה את זה. חלקם תיארו זיהוי מיידי ורגשי. אחרים דיווחו שהילד לא גילה שום סימן שהוא מכיר אותה, ושלסי עצמה לא הייתה בטוחה. למחרת רחצה את הילד, בדקה את הסימנים על גופו והכריזה שהיא מזהה שומות וצלקות. מאותו רגע התייחסה המשפחה לשאלה כסגורה.
אופלוסס הסכימה. הילד הובא הביתה למצעד, לתזמורת כלי נשיפה ולהמונים ברחוב. תצלומי המשפחה המאוחדת התפרסמו בכל המדינה. לסיפור היה בדיוק המבנה שכולם רצו: ילד גנוב שהושב, וזר נודד שאפשר להאשים. דעת הקהל התקבעה סביבו הרבה לפני שבית משפט כלשהו בחן ראיה אחת.
ואז הגיעה ג'וליה אנדרסון. עיתון מימן את נסיעתה מצפון קרוליינה כדי שתוכל לראות את הילד. המפגש נערך כמבחן. הילד הועמד בין חמישה ילדים בני גילו, והיא התבקשה להצביע על בנה. היא היססה, והילד לא נתן לה שום סימן של היכרות. למחרת הרשו לה לבדוק אותו לבד וללא בגדים, והיא זיהתה סימנים על גופו. מאז ואילך אמרה בלי היסוס שהילד הוא ברוס, בנה.
זה לא שינה דבר. אותם עיתונים שמימנו את נסיעתה ניתחו כעת את חייה הפרטיים, דיווחו שילדה שלושה ילדים מחוץ לנישואים, והציגו את היסוסה במסדר הזיהוי כהוכחה להונאה. לא היה לה כסף, לא היה לה עורך דין משלה ולא היה לה מעמד בלואיזיאנה. הילד נשאר אצל בני הזוג דנבר. ג'וליה אנדרסון חזרה לצפון קרוליינה בידיים ריקות, ושבה למדינה רק כדי להעיד.
ויליאם וולטרס הוסגר ללואיזיאנה והועמד לדין באופלוסס בשנת 1914 באשמת חטיפה. עדים מפופלרוויל שבמיסיסיפי, שם שהו וולטרס והילד זמן רב, העידו שראו את השניים יחד לפני אוגוסט 1912, דבר שהיה הופך את החטיפה לבלתי אפשרית. ג'וליה אנדרסון העידה מטעם ההגנה. בית המשפט קיבל את זיהוי משפחת דנבר, קבע שהילד הוא בובי דנבר, הרשיע את וולטרס וגזר עליו מאסר עולם.
ההרשעה לא החזיקה. בית המשפט העליון של לואיזיאנה ביטל אותה והורה על משפט חוזר. התביעה, בנימוק של עלות המשפט הראשון, החליטה לא לשוב ולשפוט אותו, ווולטרס יצא לחופשי אחרי כשנתיים בכלא. הוא חזר לדרכים ולמקצועו, ועד יומו האחרון אמר לכל מי ששאל שמעולם לא גנב ילד. הוא נפטר ב-7 באפריל 1945 בפואבלו שבקולורדו.
הילד גדל באופלוסס בשם בובי דנבר. הוא התחתן, הביא ארבעה ילדים, ניהל תחנת דלק ולפי כל עדות חי חיים רגילים. בשנת 1954, כשבנו בובי דנבר הבן שאל אותו ישירות אם הוא בטוח מי הוא, השיב שהוא יודע מי הוא ויודע מי בנו, ושכל השאר לא משנה. הוא נפטר ב-8 במרץ 1966 ונקבר בבית העלמין בלוויו באופלוסס. ג'וליה אנדרסון הלכה לעולמה הרבה לפניו, ב-1 בפברואר 1940. היא השתקעה בפופלרוויל, נישאה, גידלה שבעה ילדים נוספים, עבדה כאחות ומיילדת וסייעה בהקמת כנסייה. בני משפחתה סיפרו שדיברה על הבן שאבד לה עד סוף חייה.
בשנת 1999, שלושים ושלוש שנים אחרי מותו, החלה נכדתו מרגרט דנבר קטרייט לעבור על התיק. היא קראה את פרוטוקול המשפט, את ארכיוני העיתונות ואת מסמכי המשפחה, וראיינה את ילדיה של ג'וליה אנדרסון שעודם בחיים. היא ציפתה לאשש את הסיפור המשפחתי. במקום זאת המסמכים משכו לכיוון ההפוך. בשנת 2004, בעקבות פנייה של כתב סוכנות אסושייטד פרס, הסכים אביה בוב דנבר הבן לבדיקת DNA. הדגימה שלו הושוותה לדגימה של בן דוד ראשון, בנו של אלונזו, אחיו הצעיר של בובי דנבר. שני הגברים לא היו קרובי משפחה. הילד שהובא הביתה לאופלוסס ב-1913 לא היה בובי דנבר. בשנת 2008 סופרה הפרשה בתוכנית הרדיו האמריקאית This American Life, ובשנת 2012 פרסמו קטרייט והסופר טל מקת'ניה ספר על המקרה.
מסקנות ושאלות פתוחות
תוצאת ה-DNA סגרה שאלה אחת ופתחה אחרת. היא קבעה שהילד שגודל כבובי דנבר לא היה בן משפחת דנבר. משמע, בתי המשפט של 1913 ו-1914 טעו בעובדה המרכזית, ויליאם וולטרס הורשע בחטיפה שהראיות אינן תומכות בה, וג'וליה אנדרסון איבדה ילד שזיהתה נכון. היא אינה אומרת דבר על מה שקרה לבובי דנבר האמיתי. שם הרשומה עדיין ריקה.
התאוריה שיש לה הכי הרבה תמיכה היא הפשוטה ביותר. מרגרט דנבר קטרייט, שחקרה את המקרה יותר מכל אחד אחר, הגיעה למסקנה שבובי כנראה טבע באגם סווייז ושגופתו מעולם לא נמצאה, אולי משום שתנין לקח אותה. החולשה היא שהביצה נסרקה מהר ובכוח בידי אנשים שהכירו אותה, ולא נמצא דבר: לא גופה, לא נעל, לא פיסת בד.
האפשרות השנייה היא שמישהו לקח אותו. מסילת רכבת עברה סמוך לאגם, והמשפחה האמינה תמיד שזר נשא אותו משם. החולשה כאן היא שביותר ממאה שנה לא צף שום עקבות אמין של אדם כזה. לא הייתה דרישת כופר, לא הודאה, לא זיהוי מאוחר, והאיש היחיד שהועמד לדין התברר כמי שנסע עם ילד אחר לגמרי.
השאלה הפתוחה הקשה ביותר היא מה באמת האמינו פרסי ולסי דנבר. קריאה אחת, שרבים מהחוקרים את התיק מעדיפים, היא טעות בתום לב: אם שמונה חודשים בתוך אבלה, שמראים לה ילד בגיל הנכון בחדר שבו כולם כבר החליטו, משכנעת את עצמה דרך שומות וצלקות. הקריאה המתחרה, שבה מחזיקים צאצאיה של ג'וליה אנדרסון, היא שהמשפחה הבינה בשלב מסוים את האמת ולא יכלה לסגת אחרי שכבר נערך המצעד. אף אחת מהן אינה ניתנת להוכחה. שום מסמך אינו מתעד הודאה פרטית של מי מההורים.
מה שאינו מוטל בספק הוא שנעשה עוול לג'וליה אנדרסון. היא הייתה ענייה, לא נשואה ובת מדינה אחרת. ערכו לה מסדר זיהוי לפי דרישה, וכשהיססה הפכה העיתונות את חייה הפרטיים לראיה נגדה. לא היה לה עורך דין משלה. היא צדקה לגבי בנה ואיבדה אותו בכל זאת, ונפטרה ב-1940 בלי לדעת שיום אחד יאמינו לה.
השאלות שנותרו קצרות ועקשניות. מה קרה בשעות שאחרי שילד בן ארבע התרחק מהמבוגרים באגם סווייז. האם ברוס אנדרסון, שחי את חייו באופלוסס, חשד אי פעם בלבו באמת, ולמה התכוון ב-1963 כשעבר בפופלרוויל והעיר שאלה הם האנשים שממנו לקחו אותו. והאם נשאר עוד משהו שאפשר למצוא. עד שיימצא, בפרשה הזאת הוחזרו שני שמות ונותר ילד אחד שעדיין נעדר.