ארבעה בני אדם בשני חביות: ארבעים השנים שלקח לגלות את שמותיהם
החבית שכבה על צידה בין השיחים, כשלושים מטר משלד שרוף של חנות כפרית על כביש 28, ממש מחוץ לגבול הפארק הלאומי בר ברוק שבאלנסטאון, ניו המפשייר. זו הייתה חבית פלדה תקנית של 55 גלון, מהסוג שמוביל שמן או ממס תעשייתי, והיא שכבה שם מספיק זמן כדי שעלים ייערמו סביבה. ב-10 בנובמבר 1985 צייד שהלך לאורך קו העצים הבחין בה והציץ פנימה.
מה שמצא היו שרידי שלד עטופים ביריעת ניילון: אישה בוגרת וילדה צעירה. הן הוכנסו לחבית יחד. הנתיחות קבעו ששתיהן מתו ממכות קהות. מעבר לכך, מדינת ניו המפשייר לא הצליחה לקבוע כמעט דבר.
לא היה ארנק, לא תעודה מזהה, לא בגד שניתן לעקוב אחריו, ולא רשומת שיניים באף מקום במדינה שהתאימה. הפתולוג העריך שגיל האישה בין עשרים ושלוש לשלושים ושלוש, וגיל הילדה בין שמונה לעשר. החוקרים סרקו תיקי נעדרים בניו המפשייר ואחר כך מחוצה לה, ולא מצאו איש שהתאים. בסופו של דבר נקברו השתיים בבית קברות באלנסטאון תחת אבן שלא נשאה שמות, אלא רק תיאור: כאן מונחים שרידיהם בני התמותה, הידועים לאל בלבד, של אישה בת 23 עד 33 וילדה בת 8 עד 10.
שם עמד התיק חמש עשרה שנים.
החבית השנייה
ב-9 במאי 2000 חזרו החוקרים לאתר כדי להסתכל שוב. זו הייתה עבודת שגרה, מסוג הבדיקות התקופתיות שתיקים קרים מקבלים לפעמים כשבלש חדש יורש אותם. כתשעים מטר מהמקום שבו נמצאה החבית הראשונה, הרחק מחוץ לתחום שנסרק ב-1985, הם מצאו חבית 55 גלון שנייה. בתוכה היו שרידיהן של שתי ילדות נוספות.
גילה של האחת הוערך בשנה עד שלוש. השנייה הייתה בת שנתיים עד ארבע. שתיהן מתו באותה דרך שבה מתו שני הקורבנות הראשונים. שתיהן שכבו באדמה, בתוך אותה חבית, בדיוק כמו האחרות.
ארבעה בני אדם. שתי חביות. חלקת יער אחת. ועדיין לא שם אחד.
עבור החוקרים שירשו את התיק, קיבלה הפרשה כינוי שהיה למעשה רק כתובת. זה היה תיק אלנסטאון, או רציחות בר ברוק, על שם הפארק שמעבר לכביש. אף אחד מהשמות לא שייך לאיש מיושבי החביות. שוחזרו פרצופיהם של כל הארבעה והתמונות הופצו. הגיעו ידיעות ולא הובילו לשום מקום. כל כמה שנים היה בלש מוציא את הקופסאות, קורא אותן מההתחלה, ומחזיר אותן למקום.
חקירת 1985 נכשלה בגלל בעיה שקשה להסביר למי שלא עבד על תיק באותה תקופה. לא היה מאגר DNA ארצי לשרידים בלתי מזוהים. לא היה מאגר נעדרים ארצי שהציבור יכול לחפש בו; מערכת NamUs, שסיפקה סוף סוף מאגר כזה, עלתה לאוויר רק ב-2007. גופה שנמצאה בניו המפשייר ומשפחה שהגישה תלונה בקליפורניה התקיימו בשני יקומים נפרדים, ושום דבר לא חיבר ביניהם מלבד שיחת טלפון שאיש לא חשב לעשות. קורבנות אלנסטאון היו, במובן הבירוקרטי המילולי, בלתי נראים.
מה שהעצמות יכלו לומר
בשנות העשרה של המאה הפכו השרידים עצמם לעד היחיד הזמין, והמדע הפורנזי השתפר מספיק כדי להתחיל לגבות ממנו עדות.
ב-2014 קבעה בדיקת DNA מיטוכונדריאלי שהאישה הבוגרת, הילדה הגדולה והילדה הקטנה קשורות זו לזו בקשר אימהי. ב-2015 אישרה בדיקה נוספת שהאישה הייתה אמן הביולוגית של שתיים משלוש הילדות. הילדה האמצעית, בת השנתיים עד ארבע, לא הייתה קשורה לאף אחת מהן.
ניתוח איזוטופים של העצמות והשיניים הוסיף גיאוגרפיה. החתימה הכימית של המים שאדם שותה נטמעת ברקמותיו, והיא משתנה מאזור לאזור. התוצאות הראו שקבוצת המשפחה הזו חיה בצפון-מזרח ארצות הברית רק שבועות או חודשים לפני מותה. הם הגיעו ממקום אחר. הממצא הבודד הזה שינה את מסגרת התיק: החוקרים בילו עשורים בחיפוש אחר משפחה מניו אינגלנד שנעלמה, והמשפחה כלל לא הייתה מניו אינגלנד.
ובכל זאת, שום דבר מזה לא הפיק שם. את השמות הפיק תיק אחר לגמרי, במרחק חמשת אלפים קילומטר.
הילדה שקראו לה ליסה
ב-1986 השאיר אדם שקרא לעצמו גורדון ג'נסון ילדה קטנה באתר קרוואנים בסקוטס ואלי שבקליפורניה, ולא חזר לקחת אותה. היא הייתה בת חמש בערך. היא לא ידעה לומר לאיש את שם משפחתה. היא נכנסה למערכת רווחת הילד של קליפורניה בשם ליסה, אומצה בסופו של דבר, וגדלה.
שנים לאחר מכן נעצר בקליפורניה אדם באשמת נטישת ילד, ומסר את השם קרטיס מאיו קימבל. טביעות אצבע קשרו מאוחר יותר את קימבל ואת ג'נסון לאותו אדם. בדיקת DNA ב-2003 קבעה שהוא אינו אביה הביולוגי של ליסה, כלומר איפשהו הייתה אישה שהיא אמה, ואיש לא ידע גם מי היא.
הבלש פיטר הדלי ממשרד השריף של מחוז סן ברנרדינו המשיך לעבוד על השאלה מי ליסה באמת. בסביבות 2015 הוא צירף את ברברה ריי-ונטר, עורכת פטנטים בדימוס שאימצה גנאלוגיה גנטית כתחביב והפכה לטובה בה בצורה יוצאת דופן. השיטה שבה השתמשה הייתה חדשה: מעלים פרופיל DNA למאגר גנאלוגי צרכני פתוח, מוצאים את בני הדודים הרחוקים שחולקים איתו מקטעים, בונים את עצי המשפחה שלהם אחורה עד שהעצים נחתכים, ומזהים את מי שיושב בנקודת החיתוך. השיטה שימשה לעזור למאומצים למצוא משפחות מולידות. היא מעולם לא שימשה לפתרון חקירה פלילית.
זה עבד. ליסה זוהתה כדון בודין, שנולדה בניו המפשייר. אמה הייתה דניז בודין ממנצ'סטר, ניו המפשייר, שעזבה את המדינה בסביבות חג ההודיה 1981 עם בתה התינוקת ועם חבר שהציגה למשפחתה בשם רוברט אוונס. דניז בודין מעולם לא דווחה כנעדרת. קרוביה הניחו שעברה למקום אחר והפסיקה להתקשר. רק ב-2016 נפתח עליה תיק נעדרים, שלושים וחמש שנה אחרי שמישהו ראה אותה בפעם האחרונה.
קורבנות בר ברוק נמצאו באלנסטאון, עשרים דקות נסיעה ממנצ'סטר. בינואר 2017 הודיעו הרשויות בניו המפשייר בפומבי שהן מחברות בין שני התיקים דרך האיש שקרא לעצמו רוברט אוונס.
האיש עם חמישה שמות
ביוני 2017 הודיעו החוקרים שקבעו מי הוא. DNA מכרומוזום Y שהתקבל מאחד מילדיו הביולוגיים מנישואיו הראשונים אישר שרוברט אוונס, גורדון ג'נסון, קרטיס קימבל ולארי ואנר הם כולם אדם אחד: טרי פדר רסמוסן, יליד דנוור, קולורדו, 1943.
רסמוסן נישא ב-1968, הוליד ארבעה ילדים בין 1969 ל-1972, וחי באריזונה ובצפון קליפורניה. אשתו עזבה אותו באמצע שנות השבעים. משפחתו ראתה אותו בפעם האחרונה בסביבות חג המולד 1974. אחר כך נע ברחבי המדינה תחת סדרה מתחלפת של זהויות במשך יותר מרבע מאה, עבד בעבודות רגילות, יצר קשרים עם נשים שהיו להן ילדים, והמשיך הלאה.
הזהויות הבדויות לא היו מתוחכמות. הוא לא זייף מסמכים ולא בנה סיפורי כיסוי מורכבים. הוא פשוט מסר שם אחר, לקח עבודה שלא בדקה אותו, והסתמך על כך שבשנות השבעים והשמונים שום דבר בארצות הברית לא השווה אוטומטית זהות אחת לאחרת. בכל פעם שקשר הסתיים או שמקום הפך לבעייתי, הוא הפך למישהו אחר, והאדם שהיה קודם חדל להתקיים בכל רשומה שהייתה חשובה.
הוא כבר ישב בכלא כשהחוקרים הבינו מי הוא, וכבר היה מת. ב-2002 נמצאה גופת אשתו, כימאית קליפורנית בשם יונסון ג'ון, מוסתרת בבית המשותף שלהם בריצ'מונד, קליפורניה. הוא נעצר תחת השם לארי ואנר והורשע ברציחתה. הוא מת בכלא בדצמבר 2010, מבלי שנשאל אי פעם שאלה אחת על ארבע גופות בשתי חביות בניו המפשייר, כי איש עדיין לא ידע שיש מה לשאול.
הספרנית
הידיעה מה שם הרוצח לא נתנה לקורבנות את שמם. את זה עשתה רבקה הית', ספרנית מקונטיקט שעקבה אחרי התיק כפרויקט מחקר פרטי.
הית' חיפשה בלוחות מודעות גנאלוגיים ישנים, שהם למעשה בקבוקים דיגיטליים שאנשים משליכים לים בחיפוש אחר קרובים אבודים. היא מצאה הודעה שנכתבה באתר Ancestry ב-1999 בידי גבר שחיפש אחות למחצה בשם שרה מקווטרס, שנעלמה כתינוקת יחד עם אמה ואחותה הגדולה. הית' החלה להתחקות אחרי האם, מרליז האניצ'רץ', ומצאה אזכור שקשר אותה לאדם עם שם המשפחה רסמוסן. היא לקחה את זה לחוקרים.
ב-6 ביוני 2019 קיימו רשויות ניו המפשייר מסיבת עיתונאים, ולראשונה מזה שלושים וארבע שנים אמרו בקול את שמותיהם של שלושה מהקורבנות. האישה הייתה מרליז אליזבת האניצ'רץ', ילידת 1954. הילדה הגדולה הייתה בתה מארי אליזבת ווהן, ילידת 1971. הקטנה הייתה בתה שרה לין מקווטרס, ילידת 1977. שלושתן נראו בפעם האחרונה בסביבות חג ההודיה 1978 בלה פואנטה, קליפורניה, אחרי ריב משפחתי. האניצ'רץ' עזבה עם גבר שהכירה זמן קצר. איש במשפחה לא שמע ממנה שוב, ואיש לא הגיש תלונה.
הילדה האמצעית, זו שלא הייתה שייכת לאף אחת מהן, עדיין הייתה בלי שם. בדיקות DNA כבר הראו שרסמוסן היה אביה.
השם האחרון
בתחילת 2024 צירפה יחידת התיקים הקרים של משטרת מדינת ניו המפשייר את פרויקט DNA Doe לתיק כדי לעבוד עליה במיוחד, בשיטות גנאלוגיה גנטית שהתקדמו מאוד מאז 2017. ב-5 בספטמבר 2025 אושר הזיהוי באמצעות DNA ורשומות תיעודיות, והתובע הכללי של ניו המפשייר, ג'ון פורמלה, הודיע עליו בפומבי.
שמה היה ריאה רסמוסן. היא נולדה ב-1976 במחוז אורנג', קליפורניה. אמה הייתה אישה בשם פפר ריד, ילידת 1952, שלא נראתה מאז סוף שנות השבעים ושהיעלמותה מעולם לא דווחה גם היא.
ארבעים שנה אחרי שנפתחה החבית הראשונה, לכל ארבעת קורבנות אלנסטאון יש שמות. וזיהוי האחרונה שבהם יצר מיד נעדרת חמישית.
מסקנות ושאלות פתוחות
תיק בר ברוק סגור כיום מבחינה פורמלית בשאלה מי ביצע את הרציחות. טרי רסמוסן הוא החשוד היחיד שרשויות ניו המפשייר אי פעם נקבו בשמו, ה-DNA מבסס את קרבתו לאחד הקורבנות, והדפוס המתועד שלו של היצמדות לנשים עם ילדים קטנים והיעלמות לבדו אחר כך תואם את צורת הפשע. אי אפשר להעמיד אותו לדין, מפני שהוא מת מאז 2010.
מה שלא סגור הוא כמעט כל השאר.
השאלה הפתוחה הראשונה היא כמה בני אדם הוא רצח. חוקרים אמרו בפומבי שלהערכתם רסמוסן אחראי לחמש רציחות לפחות וקרוב לוודאי ליותר, במספר מדינות ותחת מספר זהויות. הספירה הידועה היא מרליז האניצ'רץ', שתי בנותיה, בתו שלו ריאה, ויונסון ג'ון. דניז בודין מעולם לא נמצאה. פפר ריד מעולם לא נמצאה. אף אחת משתי ההיעלמויות לא דווחה בזמן אמת, וזו בדיוק הסיבה שהן לא נבדקו במשך עשורים, וזה מעלה את האפשרות הלא נוחה שכך היה גם עם אחרות. הטיעון הנגדי הוא שאין ראיה פיזית שקושרת אותו לקורבן נוסף כלשהו, ושאדם שהשתמש בחמישה שמות לפחות במשך עשרים וחמש שנה הוא דמות נוחה מדי להשליך עליה תיקים לא פתורים. שתי העמדות אינן ניתנות כרגע להפרכה.
השאלה השנייה היא הכרונולוגיה של החביות. אם האניצ'רץ' ובנותיה נעלמו בקליפורניה בסוף 1978, וריאה רסמוסן נולדה בקליפורניה ב-1976, וראיות האיזוטופים אומרות שהקבוצה חיה בצפון-מזרח רק שבועות או חודשים לפני המוות, אז הרציחות התרחשו בחלון צר למדי אחרי הגעתם לניו המפשייר. אבל החבית השנייה נמצאה חמש עשרה שנה אחרי הראשונה, פחות ממאה מטר ממנה, ואיש לא הסביר בפומבי מדוע הגופות הופרדו לשני מכלים או אם הונחו שם באותו זמן. השרידים לא נתנו לכך תשובה, והאדם היחיד שידע מת.
השאלה השלישית היא שאלה שהתיק כפה על מערכת המשפט כולה, ולא רק על ניו המפשייר. בר ברוק היה המקום שבו הופעלה לראשונה גנאלוגיה גנטית חקירתית נגד תיק פלילי, בעבודה שעשתה ברברה ריי-ונטר כדי לזהות את דון בודין. שנתיים לאחר מכן הופעלה אותה שיטה על רוצח מדינת הזהב והפכה לחדשות ארציות. התומכים מציינים שהיא זיהתה מאז עשרות קורבנות ועבריינים בתיקים שהיו אחרת מתים לצמיתות. המבקרים מציינים שהיא פועלת באמצעות חיפוש ב-DNA של אנשים שמעולם לא הסכימו שיחפשו בו, שרובם העלו את הפרופיל שלהם כדי למצוא סבא. תיק היסוד של השיטה הוא גם הטיעון החזק ביותר של שני הצדדים: בלעדיה, ארבעה בני אדם ביערות ניו המפשייר היו עדיין מספרים.
השאלה האחרונה היא הפשוטה והקשה ביותר. במשך כמעט ארבעים שנה שכבו ארבעה בני אדם בפארק מדינה בלי שמות, ובכל אותן שנים לא היה קיים ולו דיווח נעדרים אחד שהיה מתאים להם. משפחתה של מרליז האניצ'רץ' האמינה שהיא ניתקה מגע אחרי ריב. משפחתה של דניז בודין האמינה שהיא עברה דירה. היעלמותה של פפר ריד לא עוררה תשומת לב כלל. התיק לא היה בלתי פתיר מפני שהראיות היו גרועות. הוא היה בלתי פתיר מפני שאיש לא דיווח שמישהו נעלם.