ליזי בורדן והרצח בפול ריבר: שתי גופות, בוקר אחד, ואין תשובה
ביום חמישי בבוקר, 4 באוגוסט 1892, עלתה אבי בורדן לקומה השנייה כדי לסדר מיטה.
היא הייתה בת 64. היא הייתה נשואה לאנדרו בורדן 27 שנה. המיטה הייתה בחדר האורחים, כי בלילה הקודם הגיע קרוב משפחה לישון אצלם.
אבי לא ירדה יותר.
בערך שעה וחצי אחר כך חזר הבעל, אנדרו, מסיבוב הבוקר שלו בבנק ובדואר. הוא היה בן 69. הוא נשכב לנוח על הספה בסלון.
עד 11:10 באותו בוקר, שניהם כבר היו מתים.
הבית עמד ברחוב סקנד 92 בפול ריבר. זו עיירת מפעלי טקסטיל במדינת מסצ'וסטס, בצפון-מזרח ארצות הברית, כ-80 ק"מ דרומית לבוסטון. זה היה בית עץ צר, בן שתי קומות, צמוד לרחוב וצמוד לשכנים.
זו פרשת ליזי בורדן. במשפט אחד: שני אנשים נרצחו במכות גרזן בבית קטן, באמצע היום, כשאנשים אחרים היו בתוכו או לידו. הבת של המשפחה הואשמה וזוכתה. אף אחד אחר לא הואשם אף פעם. עברו יותר מ-130 שנה, ועדיין לא יודעים בוודאות מי רצח אותם.
מי גר בבית
אנדרו בורדן היה מהאנשים העשירים ביותר בפול ריבר. היו לו נכסים, הוא ישב בהנהלות של בנקים ומפעלים, והונו היה בערך 300,000 דולר. זה היה הון עצום באותם ימים.
הוא גם היה ידוע כקמצן. בקומה העליונה של הבית לא היו מים זורמים, אף שהוא יכול היה בקלות לקנות בית מפואר על הגבעה, איפה שגרו העשירים של העיירה.
היו לו 2 בנות מהנישואים הראשונים. אמא שלהן מתה ב-1863. אמה, הבכורה, הייתה בת 41 ב-1892. ליזי, הצעירה, הייתה בת 32. שתיהן לא היו נשואות. שתיהן עוד גרו בבית.
אבי הייתה האמא החורגת שלהן. אנדרו התחתן איתה ב-1865, כשליזי הייתה ילדה קטנה.
בבית גרה גם עוזרת בית, צעירה בת 25 שהגיעה מאירלנד. היא ישנה בחדרון בקומה השלישית, מתחת לגג.
במשפט סיפרה העוזרת שהבנות כמעט לא אכלו ארוחות עם אבא שלהן ועם אשתו. בתוך הבית, כמה דלתות בין החדרים היו נעולות תמיד.
היה גם ריב על כסף. כמה שנים קודם קנה אנדרו בית בשביל אחותה של אבי. הבנות כעסו. כדי לפצות אותן, הוא נתן להן בית משלהן. מאז הפסיקה ליזי לקרוא לאבי "אמא", והתחילה לקרוא לה "גברת בורדן".
השבוע שלפני
סוף יולי ותחילת אוגוסט 1892 היו חמים מאוד.
אמה הייתה בחופשה אצל חברים, בעיירה במרחק כ-25 ק"מ. גם ליזי נסעה לזמן מה, וחזרה.
בימים הראשונים של אוגוסט חלו אנדרו, אבי והעוזרת. הם הקיאו קשות. גם ליזי אמרה אחר כך שלא הרגישה טוב. אבי נבהלה. היא חצתה את הרחוב לרופא המשפחה ואמרה לו שהיא חושבת שהרעילו אותם. הרופא חשב שזה אוכל מקולקל, כנראה בשר שעמד יותר מדי זמן בחום.
לפי רוקח מקומי, יום לפני הרצח נכנסה לחנות שלו אישה שהוא זיהה כליזי. היא ביקשה לקנות חומצה כחולה, רעל קטלני. היא אמרה שזה בשביל לנקות שכמייה מפרווה. הוא סירב למכור בלי מרשם. ליזי הכחישה שזאת הייתה היא.
באותו יום הגיע לביקור הדוד של אמה וליזי, אח של אמא שלהן המנוחה. הוא ישן בחדר האורחים.
יום חמישי, 4 באוגוסט
את היום הזה אפשר לשחזר כמעט דקה אחרי דקה, לפי העדויות שנמסרו אחר כך בבית המשפט.
המשפחה אכלה ארוחת בוקר מוקדמת. הדוד יצא מהבית בערך ב-8:45 לבקר קרובים בצד השני של העיירה. הוא אמר שיחזור לארוחת הצהריים.
קצת אחרי 9:00 יצא אנדרו לעיר.
אבי עלתה לסדר את המיטה בחדר האורחים. את העוזרת שלחו החוצה לשטוף חלונות.
ליזי ירדה למטבח בשלב כלשהו באותו בוקר. אחר כך היא אמרה שלא אכלה כלום.
בערך ב-10:30 חזר אנדרו הביתה. הדלת הראשית הייתה נעולה מבפנים ב-3 מנעולים. העוזרת באה לפתוח לו. היא התקשתה עם המנעול ופלטה קללה קטנה.
ואז היא שמעה צחוק מראש המדרגות. לדבריה, זאת הייתה ליזי, שעמדה על הפודסט בקומה השנייה.
הפרט הזה הפך לאחד החשובים בכל הפרשה. מהפודסט אפשר היה לראות לתוך חדר האורחים. הגופה של אבי שכבה על הרצפה בחדר הזה. אם אבי כבר הייתה מתה באותו רגע, טענה אחר כך התביעה, אז ליזי עמדה במרחק מטרים ספורים ממנה.
ליזי ירדה למטה. היא אמרה לאבא שלה שאבי יצאה. היא אמרה שהגיע פתק שביקש מאבי לבקר חברה חולה.
אנדרו התיישב על הספה בסלון. העוזרת גמרה את החלונות בפינת האוכל. בערך ב-10:55, עוד חלשה מהמחלה של הימים האחרונים, היא עלתה לחדר שלה בקומה השלישית לשכב קצת.
בערך ב-11:10 היא שמעה את ליזי קוראת לה מלמטה, מהמדרגות האחוריות:
"רדי מהר! אבא מת! מישהו נכנס והרג אותו!"
מה מצאה המשטרה
אנדרו בורדן שכב על הספה, לבוש, עם הרגליים על הרצפה. הוא קיבל בערך 10 או 11 מכות בראש ובפנים, מלהב כבד וחד. עין אחת נחתכה לשניים. הדם עוד היה טרי. נראה שהוא ישן כשהמכה הראשונה פגעה בו.
ליזי שלחה את העוזרת לרופא ממול. שכנה באה. מישהו שאל איפה אבי.
ליזי אמרה שנדמה לה ששמעה את אבי נכנסת.
העוזרת והשכנה עלו במדרגות. באמצע הדרך, בגובה העיניים עם רצפת חדר האורחים, ראתה השכנה את אבי שוכבת על הבטן, בין המיטה לשידה.
אבי קיבלה 18 או 19 מכות בעורף. נראה שהמכה הראשונה פגעה בה כשהיא עמדה מול מי שרצח אותה.
הרופאים הבחינו מיד במשהו. הדם של אנדרו עוד זרם. הדם של אבי היה כהה וקרוש. הגוף שלה היה קר יותר.
אבי נרצחה קודם. לפחות שעה לפני בעלה, ואולי יותר.
זו הנקודה שבלב התעלומה. במשך שעה או יותר, הרוצח היה בתוך הבית, או שנכנס ויצא פעמיים, בזמן שליזי, העוזרת ואחר כך גם אנדרו היו שם.
איפה הייתה ליזי?
השוטרים הראשונים התחילו לשאול שאלות תוך דקות.
ליזי סיפרה להם שבזמן שאבא שלה שכב על הספה, היא יצאה לאסם שמאחורי הבית. היא אמרה שעלתה לעליית הגג של האסם לחפש פיסות מתכת, כדי להכין משקולות לחכות דיג. היא אמרה שהייתה שם בערך 20 דקות, אולי חצי שעה. היא אמרה שכשחזרה לבית, מצאה את אבא שלה מת.
שוטר עלה לעליית הגג של האסם באותו אחר צהריים. אחר כך הוא העיד שהרצפה הייתה מכוסה בשכבת אבק עבה, שאף אחד לא נגע בה. הוא לא ראה שום עקבות. כדי לבדוק, הוא לחץ את כף היד שלו על האבק, והסימן נשאר ברור. לדעתו, אף אחד לא עלה לשם באותו בוקר.
ההגנה הביאה אחר כך עדים שאמרו שכמה נערים מהשכונה טיפסו לעליית הגג זמן קצר אחרי הרצח, עוד לפני שהשוטר הגיע. הטענה הזאת הטילה ספק במה שהשוטר ראה.
הגרסאות של ליזי עצמה לא נשארו אותו דבר. לאנשים שונים באותו יום היא אמרה ששמעה גניחה, שלא שמעה כלום, שהייתה באסם, שהייתה בחצר, שאכלה אגסים מתחת לעץ.
כמה אנשים שראו אותה בשעה הראשונה שמו לב לעוד משהו. היא הייתה רגועה. היא לא בכתה. והם לא ראו עליה דם. לא בשיער, לא בפנים, לא בידיים, לא על השמלה.
מי שהורג 2 אנשים בכל כך הרבה מכות, כמעט בוודאות מתלכלך בדם.
החיפוש בבית
במרתף מצאה המשטרה 4 כלים עם להב: 2 גרזנים גדולים, גרזן קטן עם טופר, וראש של גרזן קטן שהידית שלו נשברה.
הראש השבור הזה עניין אותם יותר מכול. השבר בעץ נראה טרי. הלהב היה מכוסה בשכבת אפר, כאילו מישהו שפשף אותו בכוונה, והאבק עליו היה שונה מהאבק שעל שאר הכלים.
בניתוח שלאחר המוות הוציאו את הקיבות של שני הקורבנות, ושלחו אותן לפרופסור לכימיה באוניברסיטת הרווארד, כדי לבדוק אם היה רעל. הוא לא מצא רעל. הוא בדק גם את הגרזנים. הוא לא מצא עליהם דם.
הפתק שליזי אמרה שהזעיק את אבי לא נמצא אף פעם. אף אחד לא הודיע שהוא כתב אותו. החברה החולה לא זוהתה, גם אחרי שהעיתונים פנו בבקשה למי שכתב את הפתק שיבוא ויספר.
המשטרה מצאה במרתף גם דלי עם סמרטוטים ספוגים בדם. ליזי אמרה שזה מהמחזור החודשי שלה. המשטרה לא בדקה את הדלי.
רופא שגר בסביבה סיפר שבאותו בוקר, כשעבר ברחוב, הוא ראה ליד הבית אדם מוזר. העיתונים עשו מזה עניין גדול. האיש הזה לא נמצא אף פעם.
הדוד שישן בחדר האורחים נחקר בקפדנות. הוא תיאר את הבוקר שלו בפירוט ובדיוק רב. קהל ברחוב צעק עליו. אבל האליבי שלו אומת. בשעת הרצח הוא היה בצד השני של העיירה, אצל קרובים.
גם העוזרת נחקרה. לא היה לה מניע, לא היה עליה דם, ורוב הבוקר שלה מוסבר בעבודה שעשתה בחוץ.
השמלה שנשרפה
ביום ראשון בבוקר, 3 ימים אחרי הרצח, ישנה בבית חברה קרובה של ליזי.
החברה נכנסה למטבח. היא ראתה את ליזי ליד התנור, מחזיקה שמלה תכלת. ליזי אמרה שהיא הולכת לשרוף אותה, כי היא ישנה ומלוכלכת בצבע. היא קרעה אותה ושמה אותה באש.
החברה אמרה לה: "במקומך, לא הייתי נותנת לאף אחד לראות אותי עושה את זה, ליזי".
למחרת היא סיפרה למשטרה.
האם זאת הייתה השמלה שליזי לבשה בבוקר הרצח? את זה לא הוכיחו אף פעם. השמלה שליזי מסרה למשטרה, ואמרה שאותה לבשה באותו בוקר, הייתה בלי דם. כמה אנשים שראו אותה באותו בוקר אמרו שהיא לבשה שמלה תכלת. אחרים תיארו שמלה אחרת.
החקירה הסגורה והמעצר
תוך שבוע נערך דיון סגור. ליזי נחקרה 3 ימים, בלי עורך הדין שלה. הרופא שלה נתן לה תרופת הרגעה כדי שתוכל לישון.
התשובות שלה היו מבולבלות. היא נתנה גרסאות שונות על המקום שבו הייתה כשאבא שלה חזר הביתה: קוראת במטבח, מגהצת בפינת האוכל, יורדת במדרגות.
ב-11 באוגוסט 1892, שבוע אחרי הרצח, נעצרה ליזי בורדן והואשמה ברצח אביה. היא הוחזקה בכלא.
כמה שבועות אחר כך, בדיון נוסף, אמר השופט שהוא מוצא אותה "כנראה אשמה". ב-2 בדצמבר 1892 החליט חבר מושבעים גדול להעמיד אותה לדין על שני מקרי הרצח.
מהיום הראשון הפרשה פילגה את כל המדינה. הרבה אנשים פשוט לא יכלו להאמין שאישה מכובדת, ממשפחה טובה, שהולכת לכנסייה, מסוגלת לעשות דבר כזה.
המשפט
המשפט נפתח ב-5 ביוני 1893 בניו בדפורד, עיר נמל כ-25 ק"מ מזרחית לפול ריבר. הוא נמשך כשבועיים. עיתונאים הגיעו מכל ארצות הברית.
בצוות ההגנה שלה היה גם מושל לשעבר של מסצ'וסטס.
עוד לפני שהמשפט התחיל, ההגנה ניצחה ב-2 קרבות חשובים. השופטים קבעו שאסור להשתמש במה שליזי אמרה בדיון הסגור, כי לא הזהירו אותה כמו שצריך ולא נתנו לה עורך דין. והם קבעו שאסור לשמוע את סיפור הרוקח על הרעל, כי הוא רחוק מדי מהדרך שבה הקורבנות מתו באמת.
התביעה בנתה את התיק על 3 נקודות. ראשונה: לליזי הייתה סיבה לרצות במותם - ירושה, ושנאה לאמא החורגת. שנייה: הייתה לה הזדמנות, כי היא הייתה בבית. שלישית: היא שרפה שמלה אחרי הרצח.
אבל לתביעה לא היה עד לרצח. לא היה דם על ליזי. לא הייתה הוכחה שהגרזן השבור הוא כלי הרצח. אפילו השוטרים לא הסכימו ביניהם. אחד אמר שהידית השבורה נמצאה ליד הראש. אחר אמר שלא.
את הגולגולות של אנדרו ואבי הביאו לאולם, כדי להראות איך הפצעים מתאימים ללהב. כשהציגו אותן, ליזי התעלפה.
העוזרת העידה שעות. הגרסה שלה על הצחוק במדרגות לא השתנתה.
אחר כך העיד מטעם ההגנה רוכל שמכר גלידה מעגלה. הוא אמר שבערך בזמן הרצח של אנדרו הוא עבר ליד הבית, וראה אישה הולכת מהאסם לכיוון הבית. זה חיזק את הסיפור של ליזי על האסם.
כמה ימים לפני שהמשפט נפתח, רצח אחר הסעיר את פול ריבר. אישה צעירה נרצחה בגרזן בחווה בעיירה. העיתונים מיד השוו את זה לרצח בבית בורדן. פועל חווה הורשע אחר כך ברצח הזה. הוכח שהוא לא היה באזור באוגוסט 1892, ולכן הוא לא יכול היה לרצוח את בני הזוג בורדן.
פסק הדין
בסוף המשפט נתן השופט הנחיות למושבעים. הוא דיבר באריכות על החולשה של ראיות נסיבתיות. הוא הזכיר להם שההתנהגות הרגועה שלה איננה ראיה לאשמה. הרבה מהצופים הרגישו שהדברים שלו נטו בגלוי לטובת ההגנה.
12 המושבעים, כולם גברים, יצאו להתייעץ ב-20 ביוני 1893. העיתונים של אותם ימים כתבו שהם הסכימו כבר בהצבעה הראשונה, אחרי בערך 40 דקות. מקורות מאוחרים יותר מדברים על שעה וחצי.
לא אשמה.
ליזי בורדן יצאה מבית המשפט אישה חופשית. החוק קבע שהיא חפה מפשע, והחוק לא אמר אף פעם משהו אחר.
איפה זה עומד היום
אף אחד אחר לא הואשם אף פעם ברצח של אנדרו ואבי בורדן. התיק לא נפתח מחדש.
**כאן נגמר מה שמתועד: 2 מקרי רצח, אדם אחד שנשפט וזוכה, ושום הוכחה נגד אף אחד אחר.**
כמה דברים שאולי היו נותנים תשובה לא נמצאו אף פעם, או לא נבדקו. כלי הרצח האמיתי לא הוכח. הסמרטוטים בדלי לא נבדקו. השמלה שנשרפה לא הגיעה לידי המשטרה. הפתק לאבי לא נמצא, וגם לא מי שכתב אותו. שיטות מודרניות, כמו בדיקת עקבות דם או DNA, לא היו קיימות ב-1892.
אחרי המשפט ירשו ליזי ואמה את ההון של אבא שלהן. הן קנו בית גדול על הגבעה, בחלק של פול ריבר שבו גרו המשפחות העשירות. ליזי התחילה לקרוא לעצמה ליזבת.
העיירה לא קיבלה אותה אף פעם. הרבה אנשים עברו לצד השני של הרחוב כשראו אותה. ב-1905, אחרי ריב, עזבה אמה את הבית, ו-2 האחיות לא נפגשו יותר.
ליזי בורדן מתה ב-1 ביוני 1927, בגיל 66. אמה מתה 9 ימים אחריה. שתיהן נקברו בחלקה של המשפחה, ליד אבא שלהן והאמא החורגת.
הבית ברחוב סקנד 92 עדיין עומד. היום הוא מוזיאון ובית הארחה.
התיאוריות
כל מי שהוזכר אי פעם בפרשה הזאת מת כבר לפני עשרות שנים. אלה תיאוריות שהעלו סופרים וחוקרים, לא קביעות של בית משפט.
**ליזי עשתה את זה, כמו שאמרה התביעה.** בעד: היא הייתה בבית כל הזמן, הגרסאות שלה השתנו, והיא שרפה שמלה. הבעיה: לא נמצא עליה דם אף פעם, וחבר מושבעים זיכה אותה.
**ליזי עשתה את זה בזמן איזו האפלה נפשית, בלי להיות מודעת.** סופרת שגדלה בפול ריבר העלתה את זה בספר ב-1967. הבעיה: אין שום תיעוד רפואי שתומך בזה.
**העוזרת הייתה מעורבת, או עזרה להעלים ראיות.** סופר ספרי מתח העלה את זה בשנות ה-80 וה-90. הבעיה: לא היה לה מניע, וסיפור על הודאה מאוחרת שלה לא אומת אף פעם.
**מישהו מבחוץ נכנס והסתתר בבית.** הבעיה: הוא היה צריך לחכות לפחות שעה בין שני מקרי הרצח, בתוך בית קטן, בלי שאף אחד יראה או ישמע אותו.
הבית מבוגר עכשיו ב-130 שנה. השאלה נשארה אותה שאלה שעמדה מול המושבעים: אם לא ליזי בורדן, אז מי?