המשפחה בבית שברחוב אדג'מור: שלושים ואחת שנים, והרוצח שלח את התשובה בעצמו
ג'ולי אוטרו הסיעה את ילדיה לבית הספר בבוקר ה-15 בינואר 1974, כמו בכל בוקר אחר.
היא הייתה בת שלושים ושלוש. בעלה ג'וזף היה בן שלושים ושמונה, איש חיל אוויר בדימוס שהעביר את המשפחה לוויצ'יטה מפנמה כמה חודשים קודם לכן והחל לעבוד כמדריך טיסה. היו להם חמישה ילדים. באותו בוקר שלושת הגדולים הלכו לבית הספר ושניים נשארו בבית: ג'ואי, בן תשע, וג'וזפין, בת אחת עשרה, שקראו לה ג'וזי.
בסביבות רבע לארבע אחר הצהריים חזרו הילדים הגדולים הביתה. הבית ברחוב נורת' אדג'מור היה שקט. אביהם היה על רצפת חדר השינה. אמם הייתה על המיטה. ג'ואי היה בחדרו. ג'וזי הייתה במרתף.
כלב המשפחה הוצא החוצה. קו הטלפון נותק. שום דבר בעל ערך לא נלקח.
מה שאיש מהם לא יכול היה לדעת, ומה שיתברר רק שלושים ואחת שנים אחר כך מפיו של הרוצח עצמו, הוא שהאיש האחראי בחר בהם חודשיים קודם. הוא צפה בג'ולי מסיעה את הילדים לבית הספר. הוא בחר בבית, למד את השגרה, וחיכה לבוקר שבו יחס המבוגרים לילדים בתוכו יתאים לו.
שם שהוא נתן לעצמו
למשטרת ויצ'יטה לא היו טביעות אצבע שימושיות, לא היה עד שראה פנים, ולא היה מניע גלוי. שוד לא היה. לא היה שום קשר בין משפחת אוטרו לאדם כלשהו המוכר למשטרה.
באוקטובר של אותה שנה הפנה מתקשר אלמוני עובד עיתון אל ספר לימוד הנדסה מסוים בספריית ויצ'יטה. בתוכו היה מכתב. הוא תיאר את זירת אוטרו בפירוט שמעולם לא נמסר לציבור — וזה מה שהפך אותו לאמין — והתלונן שהמשטרה מחפשת בכיוון הלא נכון. לקראת הסוף הציע הכותב שם לעצמו, על בסיס מה שתיאר כשיטתו: לכפות אותם, לענות אותם, להרוג אותם.
BTK.
הוא כתב שוב ב-1978, אחרי שני רציחות נוספות, והתלונן שאינו זוכה לתשומת הלב המגיעה לו. הוא שאל כמה אנשים עליו להרוג לפני שיזכה לשם בעיתונים.
המכתב ההוא אמר לחוקרים משהו שהם היו צריכים לשקלל בכובד ראש רב יותר. זה היה אדם שעבורו להיות מוכר היה חלק מהעניין. וזה היה, בסופו של דבר, הדבר היחיד בו שניתן היה לנצל.
מה שהיה משותף לזירות
בזמן שהמכתבים החלו, הבלשים כבר יכלו לראות שיטה — והשיטה הייתה הדבר השימושי ביותר שהיה בידיהם.
הוא לא פרץ באלימות. הוא נכנס דרך דלת או חלון שכבר בדק, לא פעם אחרי שניתק קודם את קו הטלפון — כך שהבית היה מנותק מהחוץ עוד לפני שמישהו בפנים ידע שיש סיבה להתקשר. הוא הביא איתו את החומרים שלו: חבל, סרט הדבקה, שקיות. משמע כל ביקור תוכנן מראש ולא אולתר. הוא שלט בקורבנותיו בדיבור, אמר להם שהוא רק רוצה מכונית או כסף, ושמר עליהם משתפי פעולה כל עוד זה היה שימושי לו.
ואחר כך הוא לקח חפצים קטנים. לא דברי ערך. פריטים אישיים — רישיון נהיגה, תכשיט חסר שווי, תצלומים. החוקרים הבינו שאלה נשמרים, ומשמעות הדבר הייתה שאיפשהו בוויצ'יטה יש מכל של פריטים כאלה, בבית שאיש לא חיפש בו.
הדבר הנוסף שהיה משותף לזירות הוא משמעת של אור יום. כמה מהתקיפות התרחשו באמצע היום, ברחובות מגורים רגילים, בבתים עם שכנים משני הצדדים. אדם שעושה זאת או לוקח סיכונים עצומים, או שיש לו סיבה להיראות ברחוב באמצע יום עבודה בלי שאיש יחשוב על כך.
האפשרות השנייה הייתה בתיק כל הזמן. איש לא בנה עליה חקירה.
שנות הכלום
ואז נדמה היה שהרציחות פסקו, והתיק התקרר באופן השלם ביותר שתיק יכול להתקרר.
הבעיה לא הייתה חוסר מאמץ. באמצע שנות השמונים הוקמה יחידה ייעודית, שכונתה בתוך המשטרה "מפצחי הרוחות", והיא עבדה על התיק כשלוש שנים בכל האמצעים שהיו קיימים אז: בדיקות DNA מוקדמות, חיפושים במאגרי מחשב, פרופיל פסיכולוגי מיחידת ההתנהגות של ה-FBI. הם ערכו רשימות של גברים שהתאימו לפרופיל. הם בדקו קצוות. הם לא מצאו דבר, והיחידה פורקה.
כשקוראים את הסיבות יחד, צורת המלכודת מתבהרת.
לא הייתה ראיה פיזית שהצביעה לאנשהו. בכמה זירות היו טביעות אצבע, אבל הן לא התאימו לאיש במאגר, והאיש מעולם לא נעצר על שום דבר — כך שטביעותיו לא היו במאגר ולעולם לא היו נכנסות אליו.
לא היה עד ראייה. איש מאלה שראו אותו לא שרד.
והקצב שלו שבר את המודל. עבריינים סדרתיים מאופיינים בין השאר לפי תדירות, וההנחה בשנות השבעים והשמונים הייתה שאדם כזה הורג לעיתים קרובות ומסלים עד שנתפס או נעצר. הוא חיכה שנים בין פשע לפשע. הוא רצח ב-1974, ושוב ב-1977, ושוב ב-1985 וב-1986 וב-1991. הפערים היו ארוכים די הצורך כדי שהחוקרים יסיקו שוב ושוב שהוא בוודאי מת, או כלוא על משהו אחר, או עבר דירה. שלוש ההנחות היו שגויות. הוא היה בביתו בוויצ'יטה כל הזמן הזה.
הייתה לו אישה ושני ילדים. הוא עבד כמתקין מערכות אזעקה לבתים — מקצוע שהכניס אותו לבתיהם של זרים באופן לגיטימי ולימד אותו איך המנעולים שלהם נכשלים. אחר כך הפך לפקח עירוני, האיש שמודד את גובה הדשא שלך ורושם לך דוח אם הכלב משוטט. שכנים מצאו אותו טרחן ולא נעים. הוא היה יושב ראש מועצת הכנסייה הלותרנית שלו ומדריך צופים.
הוא היה, במילים אחרות, בדיוק סוג האדם שאיש אינו מסתכל עליו.
המכתב שהתחיל את הספירה
במרץ 2004 קיבל עיתון "ויצ'יטה איגל" מעטפה ובה צילומי תצלומים שצולמו בזירת רצח מ-1986, לצד צילום של רישיון הנהיגה של הקורבן.
התיק היה קר שלוש עשרה שנה. אחרי עשרים וחמש שנות שתיקה, BTK החל לכתוב שוב.
איש אינו יודע בוודאות מדוע. הוא היה בן חמישים ותשע, וכתב מקומי פרסם זמן קצר קודם לכן כתבה לציון שלושים שנה לרציחות אוטרו, שתיארה את התיק כבלתי פתור — ומכללא, את הרוצח כנשכח. סביר להסיק שזה צרב. זו אינה מסקנה מוכחת, וראוי לומר זאת.
מה שבא אחר כך, לאורך אחד עשר חודשים, היה התכתבות: חבילות שהושארו בפארקים, הודבקו לשלטים, הושלכו בחניון של חנות כלי עבודה, ממוענות לעיתונים ולתחנות טלוויזיה. הן הכילו מזכרות מהפשעים, חידות, ציורים, ופרקים מאוטוביוגרפיה שנכתבה בגוף שלישי.
סגן ניצב קן לנדוור, שניהל את החקירה, קיבל החלטה שהכריעה את התיק. במקום להתייחס למכתבים כאל התגרויות שיש לסבול, הוא התייחס לכותב כאל אדם עם צורך, ויצא לספק אותה. הוא ערך מסיבות עיתונאים שהיו מכוונות, למעשה, לצופה אחד. הוא השתמש בשם BTK בכבוד. הוא ענה על שאלות שהמכתבים שאלו. הוא בנה במכוון מראית עין של דיאלוג בין שווים.
יש לומר במפורש שזה היה הימור, ושהוא ספג ביקורת באותה עת. כל חבילה הייתה מסר מאדם שמתאר מה עשה לאנשים שמשפחותיהם עדיין חיו באותה עיר, והמשטרה עלתה לטלוויזיה ונהגה בו באדיבות. היו שוטרים שסברו שזה מחריד. היו קרובי משפחה שלא יכלו לשאת את הצפייה בכך.
החישוב של לנדוור היה שהחלופה גרועה יותר. עשרים וחמש שנים של עבודה משטרתית תקינה ומרוחקת לא הניבו דבר. האיש חזר מיוזמתו, והשאלה היחידה שנותרה הייתה אם אפשר להחזיק אותו מדבר די זמן כדי שיטעה. שתיקה מצד המשטרה הייתה מסיימת את ההתכתבות, וההתכתבות הייתה כל התיק.
היה סיכון שני, והוא היה כבד יותר. אדם במצב כזה, שמקבל כל כך הרבה תשומת לב, עלול שלא להסתפק במכתבים. החוקרים ידעו שמעורבות איתו עלולה להסליק אותו. הם התקדמו בכל זאת, והתמזל מזלם שאיש לא נהרג בזמן שעשו זאת.
באחת החבילות שאל הכותב אם ניתן לאתר דיסקט בחזרה אליו. הוא רצה הבטחה.
לנדוור עלה לטלוויזיה ונתן לו אחת. הוא אמר שלא ניתן לאתר.
האמירה הזו הייתה שקרית.
שישה עשר יום
ב-16 בפברואר 2005 הגיעה מעטפה מרופדת לתחנת הטלוויזיה KSAS. בתוכה היה דיסקט סגול.
בוחני המעבדה פתחו את המסמך המחוק שהיה עליו וקראו את המטא-נתונים של הקובץ — הרישום הבלתי נראה שמעבד תמלילים שומר על מי יצר מסמך והיכן. שני דברים היו שם. המסמך שונה לאחרונה בידי משתמש בשם דניס. והוא נשמר במחשב הרשום על שם הכנסייה הלותרנית "כרייסט".
חוקר חיפש באתר הכנסייה. יושב ראש מועצת הקהילה שלה נקרא דניס ריידר.
עדיין נדרשה הוכחה. שופט התיר צו לדגימת רקמה שבתו השאירה במרפאה אוניברסיטאית שנים קודם לכן. ה-DNA שלה הושווה ל-DNA שנאסף מזירות הפשע. זו לא הייתה התאמה אליה — זו הייתה התאמה משפחתית, פרופיל של קרוב מדרגה ראשונה. אב.
דניס ריידר נעצר ב-25 בפברואר 2005, תשעה ימים אחרי ששלח את הדיסקט, בעודו נוהג ליד ביתו. הוא היה בן שישים.
העיר למדה מי הוא מהטלוויזיה, כמו כולם. אנשים שישבו שנים בספסלים מאחוריו, שאת ילדיהם הוביל לטיולי שטח, שאת הדשא שלהם מדד — צפו בשם עולה על המסך. כמה מילדי אוטרו ששרדו היו כבר מבוגרים עם ילדים משלהם; הם חיכו שלושים ואחת שנים שיאמרו להם, ונאמר להם במהדורת חדשות.
הוא הודה באופן מקיף, במונולוג בבית המשפט שנמשך רוב יום, ותיאר כל אחת מעשר ההריגות בקול פקידותי שטוח שהטריד כל מי ששמע אותו. הוא תיקן את התובע בתאריכים. הוא השתמש במילה "פרויקטים" לתיאור הרציחות, ולרגעים נראה היה שהוא נהנה מהדיוק של תיאורו שלו. באוגוסט 2005 נגזרו עליו עשרה מאסרי עולם רצופים. בקנזס לא היה עונש מוות בתוקף לפשעים שבוצעו באותן שנים.
מסקנות ושאלות פתוחות
התיק מסופר לעיתים קרובות כסיפור על טכנולוגיה — המטא-נתונים על דיסקט שאדם לא ידע שקיימים. הקריאה הזו נכונה וחלקית.
הדיסקט היה חשוב מפני שהוא שלח אותו, והוא שלח אותו מפני שבלש בילה אחד עשר חודשים בלשכנע אותו שזה בטוח. העבודה החקירתית לא הייתה פורנזית. היא הייתה ההחלטה להפסיק להתייחס ליוהרה של רוצח כאל עלבון ולהתחיל להתייחס אליה כאל החולשה היחידה שהייתה לו. ההחלטה הזו היא הסיבה שיש הרשעה, והיא אינה טכניקה שניתן לצמצם לנוהל.
**למה אף אחד לא הסתכל עליו?** זו השאלה הקשה ביותר שהתיק מותיר. הוא חי בוויצ'יטה כל שלושים ואחת השנים. הוא נכנס לבתים באופן מקצועי כמתקין אזעקות — בדיוק המקצוע שחוקר יסודי היה חושב לבדוק. היה לו עבר מתועד של אכזריות לבעלי חיים בצעירותו. הוא נסע ברחובות העיר במדים ועם לוח כתיבה. והוא כתב מכתבים מלאים בפרטים מקומיים ספציפיים. ובכל זאת הפרופיל שה-FBI ייצר הצביע על בודד, וריידר היה אב נשוי, נושא משרה בכנסייה, מדריך צופים. הוא לא נכשל בהתאמה לפרופיל בכל היבט — אבל הוא התאים לו גרוע דיו, בהיבטים הגלויים ביותר לשכן, כדי להישאר בלתי נראה.
**האם הוא היה נתפס לו שתק?** כמעט בוודאות לא. ה-DNA שלו לא היה באף מאגר ולא היה נכנס לאחד — הוא מעולם לא נעצר. לא היו עדים. הראיות ישבו בארגזים רבע מאה בלי לייצר חשוד בר-קיימא אחד. המסקנה הכנה היא שהמשטרה לא מצאה אותו. הוא יצא אליהם, לאורך אחד עשר חודשים, וגם אז נדרש פרט טכני מסוים שהוא לא הבין כדי לסגור את המרחק.
**ולמה אחרי עשרים וחמש שנה?** הוא נתן תשובות, ויש להתייחס אליהן בזהירות, מפני שזהו אדם שבילה את חייו בבניית גרסה של עצמו עבור קהל. הוא אמר שרצה הכרה. הוא אמר שהשתעמם. חוקרים שהתמודדו איתו מאמינים שלא היה מסוגל לשאת שישכחו אותו בעודו חי כדי להבחין בכך. זה סביר ובלתי ניתן להוכחה, וזה שייך לקטגוריה של דברים שאנחנו מבינים עליו רק דרך מה שהוא בחר לספר לנו.
מה שאינו מוטל בספק הוא החשבון. עשרה בני אדם מתו. שלושים ואחת שנים חלפו. והדבר שסיים את זה לא היה טביעת אצבע, ולא עד, ולא מאגר נתונים — אלא שהאיש לא יכול היה לשאת שהסיפור ייגמר בזמן שהוא עדיין בתוכו.