הגלויה עם השמש העולה: רצח קמדן טאון, לונדון 1907
ביום חמישי בערב, 12 בספטמבר 1907, עלה עובד רכבת במדרגות של בית חדרים להשכרה ברחוב סנט פול 29, בשכונת קמדן טאון שבצפון לונדון.
הוא גר שם עם האישה שהוא קרא לה "אשתי". קראו לה אמילי דימוק. כל מי שהכיר אותה קרא לה פיליס.
היא הייתה בתחילת שנות ה-20 לחייה. באותו יום היא לא הגיעה לתחנת הרכבת לפגוש את אמא שלו, כמו שסיכמו.
הדלת של החדרים שלהם הייתה נעולה. הוא השיג מפתח ונכנס.
החדר הקדמי נראה כאילו מישהו חיפש בו משהו. המגירות היו פתוחות. גם הדלת לחדר השינה הייתה נעולה, והוא פרץ אותה.
אמילי דימוק שכבה על המיטה, עירומה. הגרון שלה היה חתוך מאוזן לאוזן, עמוק כל כך שהחתך כמעט הגיע לעמוד השדרה. הסדינים היו ספוגים בדם.
לא היה שום סימן למאבק. היא נרצחה בשנתה.
מה המקרה הזה
זה רצח קמדן טאון, אחד הפשעים המפורסמים ביותר בלונדון של תחילת המאה ה-20.
אישה צעירה נרצחה במיטה שלה, מתישהו לפני עלות השחר. המשטרה מצאה גבר ששיקר על כך שהכיר אותה. הוא הועמד לדין על רצח, וזוכה.
אף אחד אחר לא הואשם אף פעם. יותר מ-115 שנה אחר כך, אף אחד לא יודע מי שיסף את הגרון של אמילי דימוק.
מי היא הייתה
אמילי דימוק באה ממשפחה של פועלים. כנערה היא עבדה כמשרתת בבתים של אחרים.
אחר כך היא התחילה להתפרנס מזנות. היא פגשה גברים בפאבים של קמדן טאון, ולפעמים לקחה אותם הביתה.
ב-1907 היא גרה עם טבח שעבד ברכבות. רוב המקורות אומרים שהוא בישל בקרונות המסעדה של חברת הרכבות "מידלנד". מקור אחד אומר שהוא היה מסיק בקטר. בגלל העבודה שלו הוא בילה הרבה לילות מחוץ לבית, ברכבות.
הם לא היו נשואים, אבל חיו כמו בעל ואישה. בקיץ 1907 הם שכרו 2 חדרים בבית ברחוב סנט פול. בעלת הבית גרה באותו בית. היום הרחוב נקרא אגר גרוב.
לפי התיאורים המפורטים של המקרה, בן הזוג לא ידע שהיא ממשיכה להביא גברים לחדרים כשהוא לא בבית.
השבוע האחרון
בסוף אוגוסט ובתחילת ספטמבר 1907 פגשה אמילי טבח של אונייה בפאב בשם "השמש העולה". הוא היה בחופשת חוף. הוא בילה איתה כמה לילות בחדרים שברחוב סנט פול.
האיש הזה נעשה אחר כך עד חשוב. המשטרה בדקה אותו היטב. היה לו אליבי ללילה של הרצח, והוא נוקה מחשד.
הוא סיפר למשטרה על 2 פיסות נייר.
הראשונה הייתה מכתב. הוא הגיע בבוקר של יום רביעי, 11 בספטמבר, היום האחרון בחייה. הטבח ראה אותו. לפי מה שזכר, במכתב היה כתוב: "תפגשי אותי ב'נשר', קמדן טאון, ב-8:30 הערב, יום רביעי?" על המכתב היה חתום "ברט". "הנשר" היה פאב אחר בסביבה.
אמילי קראה את המכתב ושרפה אותו באח.
השנייה הייתה גלויה, באותו כתב יד. היא הראתה לו אותה. היה כתוב בה: "פיליס יקירתי, אם זה מתאים לך, תפגשי אותי ב-8:15 בערב ב..." ובמקום המילה הבאה היה ציור קטן של שמש עולה. על הגלויה היה חתום "אליס".
הציור היה בדיחה. הכוונה הייתה לפאב "השמש העולה".
הערב האחרון
בערב של 11 בספטמבר יצאה אמילי לפאבים של קמדן טאון, כמו שעשתה לעיתים קרובות.
עדים ראו אותה באותו לילה עם גבר. מוזגות ולקוחות קבועים תיארו אותו אחר כך כגבר לבוש בקפידה, אבל לא אמיד. העיתונים קראו לו "עני מהוגן".
מכאן התיאורים של אותו לילה נפרדים. התביעה טענה אחר כך שהיא בילתה את הערב עם גבר מסוים ויצאה איתו. עדים אחרים אמרו שאחרי חצות הם ראו אותה עם גבר אחר.
**הדבר היחיד שבטוח הוא זה: בשלב כלשהו באותו לילה אמילי דימוק חזרה הביתה, הלכה לישון, ונרצחה בשנתה.**
רופא המשטרה בדק את הגופה. הוא קבע שהמוות היה בשעות המוקדמות של הבוקר. המקורות נותנים טווחים קצת שונים: בין 3 ל-4 לפנות בוקר, או בין 3 ל-6.
גבר ברחוב
בסביבות 5 בבוקר, ב-12 בספטמבר, עבר ברחוב סנט פול עגלון, אדם שהתפרנס מנהיגת עגלה עם סוס. הוא ראה גבר יוצא מאחד הבתים.
הוא לא ראה טוב את הפנים של הגבר. עוד היה חושך, והתאורה הייתה חלשה. הוא שם לב לדבר אחד: הגבר הלך בצורה מוזרה, עם תנועה קופצנית של הכתפיים.
זה היה האדם היחיד שמישהו ראה ליד הבית בשעת הרצח. אף פעם לא הוכח שהוא בכלל יצא מבית מספר 29.
הזירה
הבלשים שהגיעו באותו ערב מצאו כמה פרטים מוזרים.
בחדר השינה לא היה סימן למאבק. היא הותקפה בשנתה, בלהב חד מאוד. הנשק לא נמצא אף פעם.
בחדר הקדמי, לפי אחד התיאורים המפורטים, עוד עמדו על השולחן שאריות של ארוחת ערב ל-2.
אמילי אספה גלויות מצוירות, כמו הרבה אנשים באותן שנים. האלבום שלה היה פתוח, וכמה גלויות נתלשו ממנו.
הבלשים הסיקו מזה מסקנה. הרוצח חיפש משהו. כנראה משהו שכתוב עליו בכתב היד שלו.
גם כמה חפצים קטנים נעלמו. תיאור אחד מונה את השעון ואת קופסת הסיגריות של בן הזוג, ואת הארנק של אמילי. מקורות אחרים אומרים שכמעט שום דבר לא נלקח, ושהמניע לא היה ברור.
באח מצאה המשטרה שאריות שרופות של מכתב. הן התאימו למה שתיאר הטבח מהאונייה.
בן הזוג מנוקה
האדם הראשון שהמשטרה בדקה היה בן הזוג. ברצח בחדר שינה, תמיד בודקים קודם את בן הזוג.
היה לו אליבי חזק. בלילה של הרצח הוא עבד ברכבת, רחוק מלונדון. המשטרה אימתה את זה, והוא נוקה מחשד מהר.
גם הטבח מהאונייה נוקה. למשטרה לא נשאר חשוד.
הגלויה מתגלה
המכתב שנחתם "ברט" נשרף. אבל הגלויה עם השמש העולה לא נמצאה בחדר.
הבלשים חשבו שהרוצח מצא אותה ולקח אותה.
הם טעו. בערך שבועיים אחרי הרצח, בן הזוג ארז את החדרים כדי לעזוב. מתחת לנייר שריפד את אחת המגירות הוא מצא את הגלויה. אמילי החביאה אותה שם.
עכשיו הייתה למשטרה דוגמה של כתב היד של הגבר שקבע איתה פגישה.
המשטרה מסרה את הגלויה לעיתונים. עותקים שלה הודפסו בכל לונדון, עם השאלה: מי כתב את זה?
ב-29 בספטמבר הציע עיתון יום ראשון הפופולרי "חדשות העולם" פרס של 100 לירות שטרלינג למי שימסור מידע על הכותב.
האישה שזיהתה את כתב היד
בחלק אחר של לונדון הסתכלה אישה צעירה על הגלויה בעיתון, וזיהתה את כתב היד מיד.
פעם היא הייתה החברה של אמן צעיר בשם רוברט ווד. הוא עבד כמעצב בחברה לונדונית שעיטרה זכוכית. יש מקורות שקוראים לו חרט, ואחרים קוראים לו אמן מסחרי.
היא הכירה גם את הציורים הקטנים שלו. הוא נהג לצייר ציורים קטנים במכתבים שלו.
לפני שהיא הספיקה ללכת למישהו, רוברט ווד בא אליה.
לפי העדות שלה אחר כך, הוא הודה שהוא כתב את הגלויה. הוא אמר שפגש ב"שמש העולה" אישה שקראה לעצמה פיליס, ושהיא ביקשה ממנו לכתוב בשבילה גלויה.
ואז הוא ביקש ממנה טובה. אם מישהו ישאל, שתגיד שבערבים של שבוע הרצח הוא היה איתה.
הוא עשה עוד דברים. לפי הראיות במשפט, הוא ביקש מהמנהל שלו בעבודה לא לספר לאף אחד שכתב היד שלו. הוא אמר שאבא שלו חולה, ושסקנדל יזיק לו.
הוא גם ביקש מחבר, שראה אותו בפאב עם אישה בלילה של 11 בספטמבר, להשמיט את האישה הזאת מכל מה שיגיד.
המעצר
האישה הצעירה שתקה כמה ימים. אחר כך היא סיפרה לחבר. החבר הכיר עיתונאי.
העיתונאי פנה לסקוטלנד יארד, משטרת לונדון. נקבעה פגישה בכיכר פיקדילי, במרכז העיר. מפקח בלשים הגיע אליה.
ב-4 באוקטובר 1907 עצר המפקח את רוברט ווד.
בהתחלה סיפר רוברט ווד למשטרה את הסיפור שהכין מראש: שבלילה של הרצח הוא היה בבית עם אבא שלו החולה.
ואז האליבי קרס. האישה הצעירה סיפרה למשטרה הכל, כולל זה שהוא ביקש ממנה לשקר בשבילו.
הוא שינה את הגרסה שלו. כן, הוא הכיר את פיליס. כן, הוא כתב את הגלויה. כן, הוא היה איתה בפאב בערב של 11 בספטמבר. אבל באותו לילה הוא נפרד ממנה והלך הביתה. הוא לא רצח אותה.
הוא הואשם ברצח.
למה הוא היה חשוד רציני
מנקודת המבט של המשטרה, התיק נגד רוברט ווד נראה חזק.
הוא הכיר את הנרצחת. הוא כתב את הגלויה שקבעה פגישה. ראו אותו שותה איתה בערב האחרון בחייה.
הוא שיקר למשטרה. הוא ביקש מחברה לשעבר לשקר בשבילו. הוא ביקש מהמנהל שלו ומחבר לשתוק.
העגלון אמר שלגבר ברחוב הייתה הליכה מוזרה. לפי התביעה, רוברט ווד הלך בצורה דומה.
ובגלויה היה הציור של השמש העולה. ורוברט ווד היה צייר.
למה התיק היה חלש
אבל בכל חוליה היה חור.
אף אחד לא ראה אותו נכנס לבית באותו לילה. אף אחד לא ראה אותו יוצא.
העגלון הודה בבית המשפט שהתאורה הייתה גרועה, ושהוא לא יכול להיות בטוח מי היה הגבר.
שום נשק לא נקשר אליו אף פעם. אף אחד מהחפצים שנעלמו לא נמצא אצלו.
וגם לא היה מניע. אף אחד לא הצליח להסביר למה גבר צעיר עם עבודה קבועה ישסף את הגרון של אישה שהוא בקושי הכיר.
המשפט
המשפט נפתח באולד ביילי, בית המשפט הפלילי המרכזי של לונדון, ב-12 בדצמבר 1907. זה היה בדיוק 3 חודשים אחרי שנמצאה הגופה.
את התביעה הוביל אחד מעורכי הדין הבכירים ביותר של הכתר במדינה.
את ההגנה הוביל אדוארד מרשל הול, סנגור הפלילים המפורסם ביותר בתקופה שלו. המעסיקים של רוברט ווד האמינו בו, ועזרו לממן את ההגנה שלו.
אולם בית המשפט היה מלא עד אפס מקום. בכל יום עמדו המונים בחוץ, בקור.
העדים
התביעה הזמינה לעדות את האנשים מהפאבים. מוזגת וכמה לקוחות אמרו שראו את רוברט ווד עם פיליס בכמה ערבים.
העגלון תיאר את הגבר עם ההליכה הקופצנית. בחקירה הנגדית של ההגנה הוא הודה שהרחוב היה חשוך, שהוא לא ראה את הפנים של הגבר, ושהוא לא יכול להישבע שזה היה הנאשם.
החברה לשעבר העידה. היא סיפרה לבית המשפט איך רוברט ווד ביקש ממנה אליבי שקרי.
ההגנה ענתה על הנקודה הזאת ישירות. האליבי שהוא ביקש ממנה היה לשעות הערב, לא לשעות שלפני עלות השחר, כשהרצח קרה. גבר שרצח מישהו ב-4 לפנות בוקר, טענה ההגנה, היה מבקש אליבי ל-4 לפנות בוקר.
ההגנה גם הביאה עדים שאמרו שאחרי חצות הם ראו את אמילי דימוק עם גבר אחר, לא עם רוברט ווד.
למה הוא שיקר? להגנה הייתה תשובה פשוטה. הוא היה צעיר מכובד, עם אבא חולה ועבודה טובה. הוא פחד פחד מוות שיקשרו אותו בפומבי לזונה ולרצח. הוא שיקר מתוך בהלה, לא מתוך אשמה.
הנאשם מדבר
ואז עלה רוברט ווד בעצמו לדוכן העדים.
באותן שנים זה עוד היה די חדש. חוק משנת 1898 התיר לנאשמים באנגליה להעיד להגנתם. הרבה עורכי דין חשבו שזה מסוכן.
הסנגור שלו שאל אותו את השאלה הראשונה: "רוברט ווד, האם רצחת את אמילי דימוק?"
רוברט ווד לא ענה. הסנגור נאלץ לשאול שוב.
ואז הוא אמר: "זה פשוט מגוחך".
זו הייתה התחלה גרועה. בחקירה הנגדית של התביעה הוא היה מעורפל, ולפעמים נראה כמעט משועמם. הרבה אנשים באולם חשבו שהוא פוגע בעצמו.
פסק הדין
בנאום הסיכום שלו עבר הסנגור על הראיות, חוליה אחרי חוליה, והראה שכל אחת מהן אפשר להבין גם אחרת. לפי התיאורים של המשפט, הנאום היה חזק כל כך שאחד המושבעים התעלף.
ואז סיכם השופט את התיק בפני חבר המושבעים. הרבה אנשים ציפו שהוא ייטה להרשעה. הוא עשה בדיוק את ההפך.
הוא אמר למושבעים שהראיות נסיבתיות לגמרי. לדבריו, התביעה לא קשרה את התיק לנאשם מספיק מקרוב.
המושבעים יצאו להתייעץ ב-19:45, ב-18 בדצמבר 1907. הם חזרו אחרי 15 דקות.
פסק הדין: לא אשם.
מחוץ לאולד ביילי הקהל הריע. בתיאטראות של לונדון עצרו את ההצגות, כדי להכריז על פסק הדין מהבמה.
את החברה לשעבר, שהעדות שלה הובילה למעצר, נאלצו להוציא מהבניין בסתר. חלק מהקהל ראה בה בוגדת.
איפה התיק עומד
עם הזיכוי, החקירה הגיעה למבוי סתום.
המשטרה בנתה את כל התיק על אדם אחד. כשחבר המושבעים דחה אותו, לא היה חשוד שני לפנות אליו.
**כאן נגמר מה שאנחנו יודעים. אחרי דצמבר 1907 לא נמצאה אף ראיה חדשה, ואף אחד אחר לא הואשם ברצח של אמילי דימוק.**
מה חסר, ברור.
הנשק לא נמצא אף פעם. החפצים הקטנים שנעלמו, אם בכלל משהו נלקח, לא צצו אף פעם. טביעות אצבע לא מילאו שום תפקיד בראיות במשפט, אף שסקוטלנד יארד התחילה להשתמש בהן רק כמה שנים קודם. בדיקת סוג דם ו-DNA עוד לא היו קיימות.
העד היחיד שראה גבר ליד הבית בשעה הנכונה לא יכול היה לתאר את הפנים שלו.
אף פעם לא הוכח שהאיש שכתב את המכתב שנחתם "ברט" הוא האיש שרצח אותה. רוברט ווד הודה שכתב את הגלויה. המכתב עצמו נשרף.
ורוברט ווד נעלם מעין הציבור. התיאורים של המשך חייו לא מסכימים. אחד אומר שהוא שינה את שמו ועבר לאוסטרליה. אחר אומר שהוא נשאר באנגליה, התחתן והיו לו ילדים. אף אחד מהם לא אומת בוודאות.
כל מי שהיה קשור למקרה מת מזמן.
הצייר
המקרה השאיר סימן מוזר אחד באמנות האנגלית.
ב-1908 וב-1909 יצר צייר לונדוני ידוע, שגר ועבד בקמדן טאון, סדרה של ציורים, רישומים ותחריטים בשם "רצח קמדן טאון". בכל אחד מהם יש גבר לבוש ואישה עירומה, בחדר קטן וחשוך.
הציורים האלה הם לא תיעוד של הפשע. אבל הם שמרו על שם המקרה חי יותר מ-100 שנה.
החשודים והתיאוריות
אלה התיאוריות שמופיעות בתיעוד. אף אחת מהן לא הוכחה.
**בכל זאת רוברט ווד.** הראיות: הוא הכיר אותה, קבע איתה פגישה, שיקר וביקש מאחרים לשקר. זה התיק שהתביעה הציגה לחבר המושבעים ב-1907. הבעיה: חבר מושבעים שמע את כל הראיות וזיכה אותו תוך 15 דקות. מאז לא נמצא שום דבר חדש. לפי החוק הוא חף מפשע, וצריך להתייחס אליו כחף מפשע.
**לקוח שהיא הביאה הביתה באותו לילה.** הראיות: היא הביאה גברים הביתה לעיתים קרובות. עדים אמרו שראו אותה אחרי חצות עם גבר שהוא לא רוברט ווד. הארוחה ל-2 ואלבום הגלויות שחיפשו בו מרמזים שבחדר היה מישהו שהיא הכירה, או שרק פגשה. הבעיה: אף אחד לא זיהה את הגבר הזה אף פעם.
**בן הזוג חזר בסתר מהרכבת.** כמה כותבים מאוחרים יותר שאלו אם הוא יכול היה לעזוב את הרכבת בסתר במהלך הלילה. הבעיה: המשטרה בדקה את האליבי שלו בזמן אמת וקיבלה אותו. שום ראיה לא תמכה ברעיון הזה אף פעם.
**הצייר.** כמה כותבים ניסו לקשר את הצייר מקמדן טאון לרצח, בגלל הציורים שלו ובגלל שגר קרוב. הבעיה: אין שום ראיה שהוא היה בבית, ושום דבר לא קשר אותו לנרצחת. רוב ההיסטוריונים דוחים את הרעיון.
מה שנשאר זו אישה צעירה שנרצחה בשנתה, גלויה עם ציור של שמש עולה, וגבר ברחוב החשוך עם הליכה קופצנית, שאת הפנים שלו אף אחד לא ראה.