ההרעלה של צ'רלס בראבו: 3 ימי גסיסה, ואף מילה על מי עשה את זה
ביום שלישי בערב, 18 באפריל 1876, צ'רלס בראבו חזר הביתה מזועזע.
הוא היה בן 30, עורך דין בלונדון שבאנגליה, מהסוג שמופיע בבתי משפט. באותו יום, בדרך חזרה מהעבודה בעיר, הסוס שרכב עליו השתולל ודהר איתו. הוא השתלט עליו, אבל הגיע הביתה חיוור ונוקשה, בין 6 ל-7 בערב. הוא נכנס ישר לאמבטיה חמה וארוכה.
הבית היה אחוזה גדולה שנקראה "הפריורי", בשכונה בשם באלהאם. באלהאם הייתה אז פרבר שקט ועשיר בקצה הדרומי של לונדון, ליד שטח פתוח וירוק.
הוא היה נשוי 4 חודשים.
אשתו, פלורנס, לא הרגישה טוב. כמה ימים קודם לכן היא איבדה הריון. זו הייתה הפעם השנייה מאז החתונה.
באותו בוקר בני הזוג רבו בכרכרה. בשלב מסוים פלורנס אמרה לעגלון להסתובב ולחזור הביתה. בעלה שכנע אותה להמשיך.
אחרי האמבטיה ישבו בני הבית לארוחת ערב: צ'רלס, פלורנס, והמלווה של פלורנס, אלמנה שקיבלה ממנה משכורת וגם ניהלה את משק הבית.
הטבחית הגישה, בין השאר, כבש צלוי וביצים עלומות על טוסט. צ'רלס שתה 3 או 4 כוסות של יין בורגונדי אדום. שתי הנשים לא נגעו ביין.
באמצע הארוחה הגיע מכתב מאביו החורג, ובו דוח של סוכן מניות. הדוח הראה הפסדים בבורסה. לפי אחד המקורות, צ'רלס התרתח.
אחרי הארוחה ישבו כחצי שעה בחדר האורחים. פלורנס עוד הייתה חלשה, וצ'רלס אמר לה לעלות לישון. המלווה עלתה איתה.
צ'רלס נשאר למטה לבד, עד בערך 21:15.
הדקות האחרונות
במדרגות הוא חלף על פני משרתת צעירה. היא נשאה כוס יין למעלה, לפלורנס.
אחר כך היא סיפרה למשטרה שהוא היה חיוור. הוא הביט בה פעמיים, ולא אמר מילה.
הוא נכנס לחדר השינה של אשתו. בצרפתית, כדי שהמשרתת לא תבין, הוא האשים אותה ששתתה יין כל היום. היא לא ענתה. הוא הלך לחדר שלו.
מאז שפלורנס חלתה, בני הזוג ישנו בנפרד. באותו לילה המלווה ישנה בחדר של פלורנס.
בחדר שלו, לפי מה שסיפר אחר כך בעצמו, צ'רלס מרח מעט לאודנום על החניכיים. לאודנום היה תרופה נפוצה באותם ימים: אופיום מומס באלכוהול. הוא השתמש בו נגד כאב בלסת.
אחר כך הוא שתה מים מהכד שעמד ליד המיטה.
תוך דקות הוא עמד בפתח החדר וצעק שיביאו לו מים חמים.
הלילה של הרופאים
המשרתת שמעה אותו ורצה אל המלווה.
צ'רלס הקיא. הוא הקיא מהחלון אל הגג שמתחת, ואחר כך לתוך קערה. המלווה מסרה את הקערה לשטיפה.
היא ערבבה חרדל במים ונתנה לו לשתות, כדי שיקיא עוד. היא שמה את כפות הרגליים והידיים שלו במים חמים עם חרדל. ואז שלחה משרת להביא את הרופא של פלורנס, שגר בשכונה סמוכה.
פלורנס התעוררה. כשהבינה כמה בעלה חולה, היא שלחה להביא גם את הרופא הקרוב ביותר, מבאלהאם עצמה.
הרופא הזה הגיע בסביבות 22:30. צ'רלס כבר היה מחוסר הכרה. הרופא של פלורנס הגיע זמן קצר אחריו.
שניהם חשדו ברעל מהרגע הראשון. לבקשתם שלחה פלורנס למרכז לונדון, אל קרוב משפחה של צ'רלס. הוא היה מנתח ברחוב הארלי, הרחוב של הרופאים הבכירים בעיר. הוא הגיע ב-02:30 לפנות בוקר, יחד עם רופא בכיר נוסף.
אז סיפרה המלווה לרופאים משהו חדש. היא אמרה שכשהגיעה אליו בפעם הראשונה, צ'רלס אמר לה: "לקחתי רעל. אל תגידי לפלורנס".
3 ימים
כשעתיים אחרי שהרופאים התחילו לטפל בו, צ'רלס התעורר.
הוא נשאר בהכרה, ורוב הזמן צלול, ביומיים שאחרי.
הרופאים שאלו אותו שוב ושוב מה לקח. בכל פעם הוא ענה אותה תשובה: רק את הלאודנום, שמרח על החניכיים. לאודנום לא יכול היה להסביר את מה שהם ראו.
הוא סבל כאבים קשים. ביום רביעי, 19 באפריל, הוא הכתיב צוואה לקרוב המשפחה, המנתח. הוא השאיר הכול לאשתו. הוא גם ביקש ממנה לנהוג בטוב בילדה קטנה שנולדה לו לפני הנישואים.
ביום חמישי אחר הצהריים, 20 באפריל, הגיע לבית הרופא המפורסם ביותר באנגליה: אחד הרופאים האישיים של המלכה. הוא ישב ליד המיטה שעתיים.
הוא אמר לצ'רלס בפשטות שהוא גוסס, ושהוא חייב לספר מה לקח. צ'רלס ענה אותה תשובה: לאודנום, ולא שום דבר אחר.
מאוחר יותר העיד רופא המלכה בשבועה על הרושם שלו. האיש במיטה, הוא אמר, לא התנהג כמו מי שחושב שרוצחים אותו.
פלורנס הציעה לקרוא לכומר. צ'רלס סירב. בני המשפחה שלו אמרו ליד מיטתו את תפילת "אבינו שבשמיים".
צ'רלס בראבו מת ב-05:30 בבוקר, ביום שישי, 21 באפריל 1876. הוא סבל כ-54 שעות.
בכל הזמן הזה הוא לא אמר איך הרעל הגיע אליו.
מה גילתה הגופה
רופא ערך נתיחה. פרופסור לכימיה בדק את הקיבה ואת הקיא שנאסף מהגג.
התוצאה הייתה חד-משמעית. צ'רלס בלע בין 1.3 ל-2.6 גרם של אנטימון, בצורת מלח שנקרא "אבן הקאה". עיתון שבועי בלונדון כתב באותם ימים שהכמות שנמצאה מספיקה כדי להרוג 10 אנשים.
אבן הקאה היא אבקה לבנה שמתמוססת במים וכמעט אין לה טעם. רופאים נתנו כמויות זעירות ממנה כדי לגרום לחולים להקיא. מטפלים בסוסים השתמשו בה לסוסים.
לפי אחד המקורות, בכל הבית לא החזיקו אנטימון.
רוב מי שחקרו את הפרשה הגיעו למסקנה שהרעל היה במים ששתה בחדר.
**זו הנקודה שכל הפרשה תלויה בה: כמות גדולה של רעל הגיעה למים שליד המיטה שלו, ומכאן והלאה אף אחד לא הצליח להוכיח מי שם אותה, או שמא הוא עשה זאת בעצמו.**
מי גר בבית
כדי להבין את החשדות, צריך להכיר את האנשים שגרו בפריורי.
פלורנס באה ממשפחה עשירה מאוד. אביה עשה את הונו באוסטרליה.
בגיל 19 היא נישאה לקצין צעיר בצבא. הוא שתה הרבה והיכה אותה. היא עזבה אותו, וב-1871 הוא מת, בבית מלון בגרמניה. היא ירשה ממנו הון גדול.
אחר כך התחיל לה רומן עם רופא מפורסם. הוא ניהל מרפאת מים אופנתית, והיה מבוגר ממנה בכמעט 40 שנה. הוא היה נשוי, אף שחי בנפרד מאשתו עשרות שנים. הרומן היה שערורייה, והמשפחה של פלורנס עצמה ניתקה איתה קשר בגללו.
הרומן נגמר כשהיא הסכימה להתחתן עם צ'רלס, בדצמבר 1875. אבל הרופא הזקן עדיין גר בקרבת מקום.
חוק שעבר ב-1870 התיר לאישה נשואה לשמור על הכסף שלה. פלורנס שמרה על שלה. בשביל צ'רלס, עורך דין עם חובות והכנסה צנועה, זה היה מקור לכעס בלי סוף. הוא לחץ עליה לקצץ: פחות משרתים, פחות סוסים.
אחת האנשים שהוא רצה לקצץ הייתה המלווה. היא הייתה אלמנה עם 3 בנים קטנים, והתפרנסה מהכסף שפלורנס שילמה לה. בשבועות שלפני מותו צ'רלס תהה בקול רם אם הם עוד יכולים להרשות לעצמם להחזיק אותה.
והיה עוד אדם אחד: העגלון. זמן קצר אחרי החתונה צ'רלס פיטר אותו, לפי אחד המקורות בגלל נהיגה רשלנית. העגלון השתמש באבן הקאה בעבודה שלו, אצל הסוסים. בדצמבר 1875, בפאב בלונדון, שמעו אותו אומר על המעסיק החדש שלו שהוא לא יחיה 4 חודשים.
צ'רלס מת 4 חודשים אחר כך.
השעות הראשונות אבדו
ועכשיו החקירה. היא התחילה רע, והרבה ממה שיכול היה לענות על השאלה נעלם עוד לפני שמישהו חיפש אותו.
הקערה שהקיא לתוכה נשטפה באותו לילה. הכוס שליד המיטה רוקנה. בקבוקי היין מהארוחה האחרונה נשטפו.
בלש בכיר מסקוטלנד יארד, המטה של משטרת לונדון, קיבל לידיו את התיק. הוא חיפש בבית. הוא לא מצא אנטימון בשום מקום. הוא מצא לאודנום, והוא מצא כלורופורם, עוד תרופה שצ'רלס השתמש בה נגד כאבים בפנים.
הוא אסף 13 בקבוקי יין ריקים. 4 נוספים כבר נשלחו בחזרה לסוחר היין.
לפי אחד המקורות, המשטרה לא חקרה את פלורנס ואת המלווה עד 8 ימים אחרי המוות.
הבלש בילה שבועות בחקירת אנשי הבית וכל מי שסביבם. הוא בנה ציר זמן של הערב, דקה אחר דקה. בסוף הוא כתב שלא נמצא דבר שמראה באיזו דרך מצא המנוח את מותו.
החקירה הראשונה של חוקר מקרי המוות
באנגליה, מוות פתאומי ולא מוסבר הגיע לחקירה של חוקר מקרי מוות: דיון בפני חוקר ממונה וחבר מושבעים, שקובעים איך האדם מת.
החקירה הראשונה נפתחה ב-25 באפריל 1876, 4 ימים אחרי המוות. היא התקיימה בפריורי עצמו, בחדר האוכל, לבקשת פלורנס. למושבעים הוגש כיבוד.
את פלורנס לא קראו להעיד.
המושבעים הסכימו שצ'רלס הורעל, אבל לא יכלו לומר איך. רוב המקורות קוראים לזה "פסק דין פתוח". מקור אחד אומר שנקבע מוות בתאונה.
הפרשה יכלה להיגמר שם. היא לא נגמרה.
הלחץ גובר
המשפחה של צ'רלס לא קיבלה את הרעיון שהוא התאבד. אביו החורג וחבריו עמדו על כך שהוא לא היה אדם כזה.
אחד הרופאים שישבו ליד מיטתו דיבר עם העיתונות. לדעתו, הוא אמר, צ'רלס לא לקח רעל ביודעין.
העיתונים התנפלו על הסיפור. כל שבוע הביא שמועות חדשות על האלמנה הצעירה והעשירה, על המלווה שלה ועל הרופא הזקן.
ב-2 ביוני מסרו שתי הנשים הצהרות כתובות חדשות לעורכי הדין שלהן. בהצהרה שלה שינתה המלווה את הגרסה. עכשיו היא אמרה שצ'רלס סיפר לה שלקח את הרעל "בגלל" הרופא הזקן, כלומר בגלל הרומן של פלורנס איתו.
זה הפך טרגדיה משפחתית שקטה לשערורייה לאומית.
היועץ המשפטי של הממשלה פנה לבית המשפט העליון. ב-19 ביוני ביטל בית המשפט את החקירה הראשונה והורה על חקירה חדשה.
החקירה השנייה
החקירה השנייה נפתחה ב-11 ביולי 1876. הפעם הפריורי לא הספיק. היא התקיימה בחדר הביליארד של מלון בדפורד, פאב גדול בבאלהאם.
היא נמשכה עד 11 באוגוסט, חודש שלם. המקורות חלוקים כמה ימי דיונים היו בפועל; רובם אומרים 23. יותר מ-40 עדים העידו.
את המלווה חקרו 5 ימים. הסיפור שלה השתנה כל הזמן. בשלב אחד היא אמרה שצ'רלס הודה שלקח את הרעל בעצמו. אחר כך אמרה שהוא הכחיש.
כשהגיע תורה של פלורנס, הוציאו מהאולם את הנשים והילדים.
עורך דין של משפחת בראבו חקר אותה ביסודיות על הרומן עם הרופא הזקן. היא הודתה. היא פרצה בבכי 3 פעמים, וביקשה מחוקר מקרי המוות שיגן עליה מפני השאלות.
היא אמרה שהיא לא מאמינה שבעלה שם קץ לחייו. היא גם הודתה שבסוף היא כבר לא אהבה אותו.
גם הרופא הזקן העיד. הוא לא הכחיש את הרומן. הוא הכחיש כל קשר לרעל.
גם העגלון המפוטר נקרא להעיד. כשנשאל על הנבואה שלו בפאב, הוא אמר שהיא נבעה משמועה שצ'רלס ננשך על ידי כלב.
העיתונים הדפיסו כל מילה. אחד העיתונים הגדולים קרא לפלורנס נואפת ושיכורה.
מה החליטו המושבעים
ביום שישי, 11 באוגוסט 1876, נתנו המושבעים את הכרעתם.
צ'רלס בראבו לא התאבד. הוא לא מת בתאונה. הוא נרצח בכוונה, באבן הקאה.
אבל, אמרו המושבעים, אין מספיק ראיות כדי לייחס את האשמה לאדם כלשהו.
איש לא נעצר. איש לא הועמד לדין. בעיני החוק, כל מי שהיה קשור לפרשה מת חף מפשע.
איפה זה עומד
התיק לא פוענח אף פעם, ובבית משפט הוא כבר לא יפוענח. כל המעורבים מתים כבר יותר מ-100 שנה.
הסיבות היו ברורות כבר אז. הקערה, הכוס והבקבוקים נשטפו לפני שהמשטרה הגיעה. איש לא מצא מאיפה בא הרעל, ואיש לא ראה מישהו קונה אותו. המילים היחידות שצ'רלס אמר על כך, "לקחתי רעל", מגיעות אלינו דרך עדה אחת בלבד, המלווה, ששינתה את הגרסה שלה יותר מפעם אחת.
והקורבן עצמו, שהיה בהכרה יומיים ונחקר על ידי 6 רופאים, לא הסביר אף פעם.
מה קרה אחר כך לאנשים שבבית, ידוע.
פלורנס מכרה את הרהיטים במכירה פומבית ועזבה את הפריורי. באפריל 1877 היא עברה לסאות'סי, עיירת חוף בדרום אנגליה, תחת שם המשפחה המקורי של בעלה, טרנר. היא שתתה הרבה, ומתה שם בספטמבר 1878, בגיל 33. המקורות נותנים את התאריך 17 או 24 בספטמבר.
הרופא הזקן איבד את מעמדו בחברה וברפואה. הוא מת ב-1883.
המלווה חזרה לג'מייקה, שם היה לה רכוש משפחתי, ומאוחר יותר חזרה לאנגליה. היא מתה ב-1913.
החשודים והתיאוריות
אלה תיאוריות, מתוך מה שמתועד. אף אחת מהן לא הוכחה. אף אחד מהאנשים האלה לא הואשם בשום דבר, וכל אחד מהם הוא בחזקת חף מפשע.
**פלורנס עשתה את זה.** היה לה מניע: בעל שנהג בה בקשיחות, שרצה שליטה על הכסף שלה, ושאיתו איבדה 2 הריונות ב-4 חודשים. סופר בריטי טען זאת בספר מ-2001, "מוות בפריורי", והציע שהיא פחדה מהריון נוסף. הבעיה: שום דבר לא קשר אותה לרעל אף פעם, והכד עמד בחדר שלו, לא בשלה.
**המלווה עשתה את זה.** היא עמדה לאבד את הבית ואת הפרנסה. היא הסתובבה בבית בחופשיות. היא מסרה את הקערה לשטיפה, והסיפור שלה השתנה בדרכים שהפנו את החשד אל פלורנס. הבעיה: איש לא מצא אצלה אנטימון. החשד נגדה נשען על ההתנהגות שלה, לא על ראיות.
**הרופא הזקן עשה את זה.** הוא עדיין היה מאוהב בפלורנס, וכרופא הוא הכיר רעלים. לפי אחד המקורות, סופרת הבלשים אגתה כריסטי חשדה בו. הבעיה: הוא לא היה בבית באותו לילה. ורופא כמעט בוודאות לא היה בוחר רעל שכל כך קל לגלות.
**העגלון המפוטר עשה את זה.** הייתה לו טינה, הוא השתמש באבן הקאה לסוסים, והוא חזה את המוות. הבעיה: שום דבר לא הציב אותו בבית, והמשטרה זנחה את הכיוון הזה מהר.
**צ'רלס התאבד.** המשטרה וחוקר מקרי המוות הראשון נטו לכיוון הזה בהתחלה. הבעיה: הוא לא הראה שום סימן שתכנן למות, ומי שרוצה למות לא בוחר רעל כל כך איטי ומכאיב.
**זו הייתה תאונה.** גרסה אחת, שהוצגה בסדרת הדוקו-דרמה של ה-BBC "A Most Mysterious Murder" ("רצח מסתורי ביותר"), אומרת שהבקבוק של הלאודנום והבקבוק של האנטימון אולי נראו דומים. גרסה אפלה יותר, שהעלו כמה חוקרים מאוחרים: צ'רלס עצמו נתן לפלורנס בסתר כמויות קטנות של אבן הקאה, ובאותו לילה בלע בטעות מנה גדולה, או לקח אותה כי חשב שזו תרופה תמימה שתגרום לו להקיא. הבעיה: אין שום ראיה ישירה שהוא קנה אי פעם את הרעל או נתן אותו למישהו.
150 שנה אחר כך, השאלה היא אותה שאלה שעמדה מול המושבעים ב-1876. הרעל היה במים שליד המיטה שלו. איש לא הראה אף פעם מי שם אותו שם.